היום ה-05 באפריל , 2020

Select your Top Menu from wp menus

מנהלים לחיים

מערכת החינוך בנויה רבדים רבדים, נדבך על נדבך. דומה שאין עוד בניין שהתלות בין הגורמים השונים בו היא כמו במערכת החינוך. חינוכו של הילד מתחיל, על פי חכמנו עוד מבטן. ההורים והבית הם התחנה הראשונה בדרכו הארוכה של הילד אל העולם האין הסופי בו אנו חיים. מיד לאחר מכן מערכות החינוך החיצוניות מקבלות את פניו של הרך ומכאן נוספים שותפים לחינוכו של הילד שאינם הוריו.

זכינו לאורך השנים באנשי חינוך מהמעלה הראשונה בקריית שמונה. מורים ומחנכים שנתנו את נשמתם לתלמידים, בימים של שלפני המחשב, הלפטופ ומיני עזרים. רוחם האיתנה ונחישותם להביא לנו הילדים את המיטב שבערכים ואת המרב של הידע בלי גוגל וחבריו. עבודת פרך, ללא ספק. אנשי החינוך בעיר היו ונותרו אי של ערכים, יצירה, חינוך והוראה לדורות. למזלנו, השפעתם של גורמים חיצוניים, לא מהחינוך, על המערכת הייתה שולית ולאורך השנים פיתחו אנשיה נוגדנים שהדפו כל התערבות.

החינוך, מטבע הגדרתו, הוא תהליך, תהליך שמתחיל במעונות ובגנים ממשיך בבתי הספר היסודיים ומגיע עד לבתי הספר התיכוניים, ואינו מסתיים שם. לכולם חלק בעשייה החינוכית ולכולם מגיעות ברכות אין קץ.

הפעם החלטנו להצדיע למנהלי בתי הספר היסודיים בעיר. חבורה מופלאה של אנשי חינוך שיותר ממחציתם הם בני העיר שנולדו וגדלו בה. הם שייכים לדור הביניים שקיבלו את שרביט הניהול מדור המייסדים-נפילים שחלקם כבר לא איתנו. על דור המייסדים נמנו: צדיק נאור ז"ל, יצחק בן דוד ז"ל, ציון וידל ז"ל ואחקרים, ויבדלו לחיים ארוכים וטובים: דוד מורה, אליהו שמש ועוד.

בתי הספר היסודיים הם השלד המחזיק את מערכת החינוך כולה. מחנכי ומנהלי בתי הספר היסודיים ממשיכים את עבודת החינוך שזה רק החלה במעונות ובגנים ובאחריותם לטפח, לחנך ולעצב את תכונות היסוד ואופיו של התלמיד לקראת התיכון. שנות חייו התמימות והקסומות של הילד עוברים עליו בין כותלי בתי הספר היסודיים ושם, נקבע במידה רבה, לאן הוא יפנה ולאן הוא יגיע עם כישורי הלמידה והחינוך שהוענקו לו. על המלאכה הזאת אמונה חבורה מופלאה של מנהלות ומנהלים המנווטים את בתי הספר במים סוערים, בנחישות ובהתמדה למעלה מעשור. להם אנחנו מצדיעים.

חבר המערכת בני אברהמי, יצא לפגוש ולשוחח עם המנהלים בביתם-מבצרם, בתי הספר, והוא מביא בידיו האמונות את רשמיו בעמודים הבאים.

———————————————————————————————————————————————————————————————-

אילנה מויאל

היא גדלה בבית דתי קטן בחצור, יחד עם שנים עשר אחים.

היא מאמינה שבזכות זה היא למדה להתחלק. היא מנהלת את בית הספר "עוזיאל", בית הספר היסודי הגדול ביותר בקריית-שמונה, ומספרת מה מביא הורים חילוניים לרשום את ילדיהם דווקא לחינוך הדתי. פרופיל אישי. 


את אילנה פגשתי ביום שישי. על שולחנה במשרד, היו מונחות מתנות, שניתן למצוא בשקל אחד. היא סיפרה על הנוהג, שמתקיים ב"עוזיאל" כבר כמה שנים. מתברר שבכל יום שישי, המורים מעבירים לאילנה את רשימת המצטיינים של אותו שבוע. "זה לא הפרס שעולה שקל" אומרת אילנה "זה שאני קוראת לילדים ברמקול וכולם שומעים מי נבחר למצטיין. הם נכנסים אליי כל כך נרגשים. בכלל, חדר המנהלת הוא לא רק מקום שפוחדים להיכנס אליו" מבהירה אילנה את הרציונל.

בפגישה עם אילנה, מנהלת צנועה, שמחייכת בביישנות, אני חש שהיא יודעת סוד שמנהלים רבים מנסים לפצח. שאלתי אותה האם  זה קל יותר לנהל בית ספר דתי? שהרי ילד שמאמין כי זו מצווה לכבד את אביו ואמו, כבר נקודת ההתחלה קלה יותר. נכון היא השיבה. אנחנו עדים לתופעה שהולכת וגדלה, שבה הורים חילונים מתעקשים לרשום את ילדיהם דווקא אצלנו. כשאני תוהה לגבי המניע זו תמיד אותה תשובה. "אנחנו חייבים שהילד שלנו יהיה מחובר קצת לשורשים. שהוא ידע יהדות שיקבל מעט מבחינה תורנית".

בבית ספר עוזיאל לומדים 390 תלמידים, הבנים לומדים בנפרד מהבנות. כל מבוגר שנכנס לכיתה התלמידים מקבלים אותו בעמידה. לא פונים למורה בשמו הפרטי אלא בתואר "המורה".

"אם אבא חבר של הילדים, אז הילדים ידברו אליו בדיוק כמו שהם מדברים לחבריו. מורה, שיש כלפיו יראת כבוד, זה יוצר את המקום הנכון ויש מה ללמוד ממנו". מסבירה לי אילנה את הדרך  הפשוטה של לשמור על סמכות הורית.

אילנה גדלה בבית דתי בחצור הגלילית. האם מרסל ז"ל הייתה עקרת בית, והאב מרדכי ז"ל עבד כנגר. ההורים עלו מטוניס. היא זוכרת כילדה שאביה היה יוצא מוקדם מאד בבוקר, וחוזר עייף מאוחר בלילה.

"אבא היה אדם צנוע מאד, שלימד אותנו הרבה דברים דרך השתיקה שלו. ביום העצמאות אבא היה מחייב את כולנו לעמוד

בשירת התקווה. היה לו כבוד לסמל ולמדינה. גדלנו 12 אחים לא בפאר אבל כולם יצאו משרתי ישראל". 

היא סיימה אולפנית ב"כפר-פינס", ואת השרות הלאומי בחצור. "מתוך רצון להשיב למקום שנתן לי כל כך הרבה". בהמשך היא יצאה ללמוד הוראה בסמינר "אפרתה" בירושלים. אחרי הלימודים, היא נישאה לבן קריית שמונה חיים-ניסים מויאל. חיים איש קבע לשעבר, וכיום אזרח עובד צ.ה.ל. הם הורים ל-3 ילדים. הבכורה נשואה ויש להם עוד זוג תאומים "ילדים שקבלתי במתנה". התאומים בן ובת, בניי 11.

בשנת 1987 היא הגיעה לקריית שמונה. "זו הייתה שנה קשה, מעולם לא הייתי במצב בטחוני או תחת מטחי קטיושות". עם השנים היא הסתגלה והתאהבה בעיר, וכבר 5 שנים שהיא מנהלת בהצלחה את בית ספר "עוזיאל".

"לפעמים אנחנו יושבים בפגישות מנהלים", אומרת אילנה "ואני שומעת על תוכנית "חדשה" שמישהו מעלה. תוכנית לעזרה בקהילה, זה משהו מובן מאליו. אצלנו זה דבר שבשגרה". 

בקשתי מאילנה שתספר משהו אישי שמאד ריגש אותה, בכל השנים שבהן היא עוסקת בחינוך. "לפני שנה חגגנו יובל ל"עוזיאל" והזמנו את הבוגרים. היא מספרת "נכנס קצין אתיופי, שסיפר כי בזכות האהבה והיחס בבית הספר, הוא חזר להאמין בעצמו, וכיום הוא מטפל בחייליים שבאים מבתים של מצוקה. זה היה רגע של הארה, שאסור לנו לאבד אף נשמה".


———————————————————————————————————————————————–


חתום על הרמב"ם

הוא גדל בלוד והגיע לישוב חספין כדי להגשים חלום. הוא מנהל את בית ספר רמב"ם כבר שנה וחצי, מחנך לפיתוח יכולות אישיות אבל מתנגד בתוקף לתחרותיות בין התלמידים. הוא גאה בשיטת הלימוד הייחודית "בארי" שאותה הוא מנסה להטמיע בקרב הצוות החינוכי. פרופיל של מנהל.


כשמשה היה בן 13 הוא יצא לרכוב על אופניו החדשות ברחובות לוד. הוא לא הספיק להתרחק מבית הוריו כאשר לפתע עצרו אותו כמה נערים ודרשו שייתן להם את אופניו.

אחד מהנערים שלף סכין גילוח וקירב אותו לפניו של משה כדי לשכנע אותו בכוונת רצונותיו. אלמלא חבר בוגר שהזדמן למקום שהפריד בן הניצים, זה היה נגמר אחרת. כשעלה על אופניו הנערים קראו שוב לעברו. הם נפנפו  בעט הפרקר היוקרתי שקבל מאביו. על האופנים הם ויתרו אבל את העט הם כייסו… "אבל לי כבר לא היה אכפת" משחזר השבוע משה את האירוע "העיקר שלא לקחו את אופניי החדשים".

משה גדל בבית קטן בעיר לוד יחד עם תשעה אחים. אביו עבד כמנהל סניף דואר ואמו עקרת בית. בכיתה ז' הוא נשלח ללמוד בפנימייה. במחזור שמעליו למד יורם כהן מי שנבחר כעת לכהן כראש השב"כ. אחרי השרות הצבאי בתותחנים במסגרת ישיבת ההסדר הוא למד הוראה ובמקביל לרבנות.

האירוע ההוא עם האופנים היה סוג של רגע מכוננן. הוא חזר ללוד להדריך במרכז תנועות נוער, מרכז שטיפל בנערים שלא ידרדרו לרחוב. מאז הוא הספיק לנהל את בי"ס רמב"ם בלוד, לנהל בית ספר לבנים בשילה וגם להקים ולנהל בית ספר בגבעת שמואל. כשהתחיל לעבוד בבית הספר בגבעת שמואל היו רשומים 290 תלמידים, תוך זמן קצר כבר למדו שם 700 תלמידים. בנים לאוכלוסיה מאד מבוססת שהגיעו מתוך בחירה.

משה אב לחמש בנות. רעייתו עובדת כספרנית בישוב חספין הישוב שהגיעו אליו לפני כשנתיים מהישוב עופרה. "זה סוג של הגשמת חלום. אני מאד אוהב את הנופים של הצפון",הוא אומר.

מהרגע הראשון שנפגשנו, משה מתגלה כמנהל מאד ממוקד ובעל חזון אישי. הוא מציג פרוספקט שכותרתו "מקום של צמיחה". הדרך לצמוח מאמין משה עוברת בשלושה מימדים. המימד החושב, המימד המוסרי, והמימד היוצר. בכל מימד מפרט משה את הפעולות שנעשות אבל דבר אחד מאד בולט בשיחה איתו והוא עולה שוב ושוב. האמונה שלו לחנך תלמידים כנגד תחרות. "אנחנו מאמינים במוטיבציה פנימית. התחרות היא אישית והמקום שלך מובטח, זה יוצר רוגע אצל התלמיד" שוטח משה את משנתו. "בעיני ילד שמקבל ציון 80 והוא שמח ורגוע ולא ציון 100 אך עצבני. אני מאמין באווירה משפחתית ורגועה".

בבית ספר רמב"ם לומדים כיום כ-100 תלמידים בכתות משותפות. בשנה הבאה יש בכוונתו של משה להוביל תהליך ולשלב בבית הספר גם כיתות נפרדות לבנים ובנות וזאת כדי לתת מענה לאותו ציבור דתי שההפרדה כה חשובה בעיניו.

מבין כל הפרויקטים שמתנהלים בבית הספר: פינת החי, מיחזור וקומפוסטר, לימוד טעמי המקרא, חסד והתנדבות, הדבר שהכי

ריתק אותי היה תורתו של הרב דן בארי. תורת לימוד ייחודית שאותה מנסה משה להטמיע בקרב המחנכים והתלמידים.

הרעיון הוא להפוך את הלימוד למשהו חוויתי ולהרחיב את ידיעותיו של התלמידים בתחומים רבים ושונים. לדוגמא כשהוא מספר להם על עבד אברהם שביקש לבחור את האישה ליצחק. זאת שתהיה מוכנה לשאוב מים בשבילו ובשביל גמליו, הוא מלמד כמה גמל שותה ומאחסן בגופו ואיזה מאמץ נדרש בשאיבת מים מהבאר לעומת פתיחת הברז בקלות היום ואז התלמידים מבינים את עוצמת החסד של רבקה. דרך הסיפור המקראי התלמידים לומדים שהתורה מהווה עמוד שידרה של כול העולם.

 

———————————————————————————————————————————————–

          שולה בן שיטרית

כמורה צעירה היא אימצה בביתה תלמידה, שאביה היה נרקומן. בגיל 27 היא נבחרה כבר לנהל את בית הספר. היא אם לשלושה, שניים מילדיה הינם מהנדסים. יש בה שילוב של רכות מחד, וסמכותיות מצד שני. אחרי עשרים שנה בתפקיד המנהלת של בית ספר "מצודות" היא לא איבדה את הניצוץ שבעיניים. פרופיל אישי.

 

לפני שלושה חודשים שולה החליקה במסדרון בית הספר ושברה את רגלה. זה קרה כאשר היא הבחינה בתלמיד בכיתה א', שמתנדנד על המעקה. כשניגשה אליו להזהיר אותו מהסכנה, היא מעדה ורגלה גובסה. מאז ועד היום היא ממשיכה להגיע לבית הספר צולעת אך לא מוותרת. כך, מידי יום, כהרגלה כבר שנים רבות היא ממשיכה לקבל את הילדים בשער בית הספר, דקה לפני שהם נכנסים לכיתות מחבקת ומתבוננת בתלמידים שלה.

השבוע כשנפגשנו, שאלתי אותה למה היא לא מוותרת לעצמה ומדוע היא מסרבת לקחת כמה ימי מנוחה. "אני מאמינה בדוגמא אישית" היא השיבה "וגם כי הילדים האלה הם כל עולמי. אני צריכה אותם יותר ממה שהם צריכים אותי".

את הנחישות ומוסר העבודה הגבוה היא ירשה מאימה רחל ז"ל. האם שהתחתנה כבר בגיל 16 במרוקו, גידלה את שולה ואת יתר ששת אחיה באהבה ובמסירות גדולה. "אמא הייתה דומיננטית וכריזמטית. היא רצתה שנצליח במקום שהיא לא יכלה להצליח.

כשהייתי נערה היא יצאה לסייע לאבי שעבד קשה מאד בסולל בונה. היא עבדה כפועלת יצור ב'עוף הגליל' רק כדי שאנחנו נוכל ללמוד ולרכוש מקצוע באקדמיה" אמרה לי שולה.

גם שולה יצאה לסייע בפרנסת המשפחה. כנערה היא עבדה בקטיף תפוחים, ועבדה כחדרנית במטולה. בגיל 18 אחרי שסיימה את לימודי התיכון בקריית שמונה, היא כבר ניהלה את אחת הקייטנות  הגדולות דרך המתנ"ס המקומי.

בגיל 20 היא התקבלה לעבוד כמורה בבית ספר "יצחק הנשיא", ובגיל 27 היא כבר החליפה את יונדב מזרחי ז"ל בתפקיד המנהלת. כשיצחק בן דוד ז"ל, המנהל  של "מצודות", פרש לפנסיה פנה אליה מנהל המחוז, וביקש שהיא תיקח על עצמה את הניהול.

גם היום, עשרים שנה אחרי שנבחרה לנהל את בית הספר, אני חש בה את הלהט והאמונה בדרכה המקצועית. "אני יודעת שיש תדמית שבית ספר מצודות הוא בית ספר תחרותי. אני מאמינה שהשגיות זו לא מילה גסה. ואכן מעבר למצוינות בבית ספר מצודות מתנהלים פרויקטים יפים ומיוחדים. בית הספר מטפח את נושא המוזיקה, השירה והנגינה. במסגרת זו פועלות בבית הספר במהלך יום הלימודים ולאחריו תזמורת כלי נשיפה, וכן מקהלה הלוקחים חלק בטקסים בית ספריים".

שולה והצוות החינוכי מובילים תפיסה קהילתית ושמים דגש על "אפס סובלנות לאלימות". כמו-כן הוראת מורשת ותרבות עם ישראל.

"זכיתי בצוות חינוכי צעיר ומדהים שבא לעבודה עם אש בעיניים". אומרת שולה. "מנהל טוב ככל שיהיה, בלעדי המורים לא יצליח, הם ראויים לכל ציון ושבח".

שולה נשואה לסמי, ששימש שנים כדיקן הסטודנטים של מכללת "תל-חי". יש להם 4 ילדים. הבוגרים סיימו לימודים גבוהים בטכניון, וכיום עוסקים בהנדסה ובתכנות. הבן השלישי משרת ביחידה קרבית בשירות סדיר, בן הזקונים לומד בתיכון, ויש לה נכד בן 5 חודשים "שהוא אהבת חיי".

כששאלתי אותה מה היה הרגע שהכי ריגש אותה במהלך כל חייה בחינוך, היא נזכרה בסיפור, שעדיין היא וסמי היו זוג צעיר ללא ילדים.

כששולה הייתה מורה בתחילת דרכה, היא אימצה לביתה תלמידה בכיתה א', שאביה היה נרקומן. נפשה של שולה נקשרה בנפשה של אותה ילדה. כל יום אחר בית הספר, היא הייתה מגיעה לביתם של בן שיטרית והפכה לבת בית. השנים חלפו ואותה ילדה גדלה, מידי פעם הם שוחחו בטלפון ושמרו על קשר. שנים אח"כ הופיעה לראיון עבודה צעירה, שפניה מוכרות לשולה, לתפקיד מחנכת בבית הספר מצודות. זו הייתה אותה ילדה, "כשהיא נכנסה בכיתי מהתרגשות, זה היה יותר מידי בשבילי…".  


———————————————————————————————————————————————–

יוסי מלול

הוא גדל בבית עם עוד עשרה אחים כולם בנים, אחיו מומי נהרג במלחמת יום כיפור. אביו המפ"מניק היה אידיאליסט, שנלחם למען צדק, ונשא את הדגל החברתי, האב נפטר משברון לב. כבר  בכיתה א', הוא למד בבית ספר "מגינים", ולפני עשרים ושתיים שנים נבחר יוסי למנהל. פרופיל אישי.

 

כשבאתי לבית ספר "מגינים", הבחנתי באדם שהולך ואוסף בדרכו אשפה מצידי המדרכה. כשהתקרבתי מעט גיליתי שזה מנהל בית הספר, יוסי מלול. אחת המורות הוותיקות בבית הספר שמכירה אותי הסבירה לי אח"כ את התופעה. "יוסי הוא לא פדגוג גדול, אבל הוא איש של עשייה ודוגמא אישית. הוא מחובר לילדים, ומסור להם באופן שמעורר פליאה. הוא מכיר את כל הילדים לא רק בשמותיהם, אלא גם כל מה שעובר עליהם. הוא לא איש שיודע ליחצ"ן את עצמו, הכול הוא עושה בשקט ובצנעה". 

כשהתיישבנו בחדרו, אחרי שהוא הדליק את המקטרת הנצחית וחזרתי איתו אל ילדותו, הבנתי היכן הכול נולד. יוסי גדל בבית עם עוד 10 אחים ליעקוב וסימי ז"ל. הוריו עלו מטנג'יר חסרי כול. לפרנסתו, אביו עבד כקבלן צבע, אך עיסוקו האמיתי היה הדאגה והעזרה לזולת. בכל חייו הוא נילחם למען צדק ושוויון חברתי, סוציאליסט ודמוקרט שאת משכורתו היה מחלק לנזקקים. שם ינקו יוסי ואחיו את ערכי הנתינה והצניעות.

במלחמת "ששת הימים", היו תשעה מהבנים של משפחת מלול מגויסים למלחמה. מומי הלוחם לא שב ממנה. "אבא לקח את זה קשה מאוד". אומר יוסי "שלושה חודשיים אחרי המלחמה הוא נפטר. מאז נפל כל העול על אימי. היינו רגילים להיות כל הזמן ביחד ולפתע היה מישהו חסר. מאז הבנו כולנו עד כמה חשוב לשמור על התא המשפחתי. כולנו אנשים פשוטים וצנועים. אחרי שאימי נפטרה הקמנו קרן משפחתית וכך פעם בשנה אנחנו יוצאים כל האחים לשבוע לחו"ל. זה נולד מהצורך שלנו להיות ביחד".

ואת מה שהוא ספג בבית אבא, הוא מיישם בקרב תלמידיו. בעיניו הערך של כבוד למבוגר, לא נופל מהשגיות למצוינות בלימודים. "אני לא יכול לראות שבאוטובוס יעמוד קשיש, וילד לא יקום מהספסל לתת לו לשבת".  

מכיתה א' הוא לומד ב"מגינים". כשסיים את התיכון ב"דנציגר", ואת השרות הצבאי, הוא פנה ללימודי חינוך גופני במכללת "באר-שבע". אחרי הלימודים הוא שב לקריית שמונה, והתקבל לנהל את מחלקת הספורט בעירייה. "אבל גם אז ביקשתי ללמד ב31 משרה בבית ספר מגינים". מבהיר יוסי, כדי שאבין עד כמה הוא מחובר לבית הספר שלו. כבר 36 שנים, שהוא בבית הספר מתוכן 22 שנים בתפקיד המנהל. אחד הפרויקטים, שהוא גאה בהם היא החממה שהקימו התלמידים. חלום אחד הוא לא הצליח להגשים וזה  הקמת פינת-חי בבית הספר. אחרי פניות וניסיונות רבים זה לא צלח בעיקר עקב מכשולים תברואתיים. "דמיינתי איך ילדים יגיעו לפינת החי כשביד אחת הם אוחזים במחשב נייד וחוקרים למה לתרנגולת אין צמר…".

יוסי נשוי למיכל, גננת בגן 'זמיר', והם הורים ל-3 ילדים. רעות, עמית והבן קובי שקרוי על שם אביו שנפטר. לא במקרה גם השמות שבחרו לילדיהם הינם בעלי משמעות של חברות ונתינה.

כאשר בנותיו, שכיום לצערו לא מתגוררות בקריית שמונה, היו בגיל בית ספר יסודי, הן יכלו לבחור ללמוד בכל בית ספר בקריית שמונה. "התעקשתי שהן תלמדנה כאן ב"מגינים", אפילו שעבדתי כמנהל וזאת מסיבה אחת. כי אני מאמין בבית הספר ובצוות הנהדר. בתי סיימה לימודי משפטים. יצאו מכאן אקדמאים רבים. המוטו שלי הוא שילד יבוא בכייף לבית הספר. אם נותנים לילד אהבה, מציבים לו גבולות ברורים ועקביות, אז השמיים הם הגבול".

———————————————————————————————————————————————–

לאה ארליך

מאז שהיא ילדה היא לוחמת נגד קיפוח חברתי. את קריית שמונה היא לא עזבה בתקופות הכי קשות, ודאגה לציבור גם במלחמות. היא מאמינה שחלק מתפקידה להפוך את העולם למקום טוב יותר עבור תלמידיה. אחרי שהתמודדה לראשות העיר, וכיהנה כיועצת שר הספורט, היא מתייחסת לעובד הניקיון ולשר בממשלה באופן שווה. פרופיל אישי.

 

פעם, כשעדיין צדיק נאור ז"ל, היה המנהל בית ספר "תל-חי", הוא כינס את כל המורים ובניהם את לאה ארליך, שהייתה מורה בתחילת דרכה, לשיחה עצובה. זה היה אחרי שכל מאמציו לקלוט ילדים לבית הספר "תל-חי" נכשלו. גם ההכנות של המורים ההשקעה והמסירות במהלך כל השנה לא הועילו, ההרשמה לבית הספר הייתה מועטה מאד.

ברגע של תסכול וכאב גדול פנה נאור למחנכים ואמר: "אני מציע שנביא דלי עם סיד לבן ונצבע את הילדים". ארליך הוכתה בתדהמה. מי שהיווה עבורה את "עמוד האש התרבותי", המנהל שּׁשׂפתו הייתה שׁירה ומחנכים חיכו למוצא פיו, נשבר. "אהבתי את צדיק אהבה גדולה, אבל המשפט הזה היה בעיני איום ונורא". אומרת לאה ארליך "כאילו ואמרו את זה על ילדי שלי. ולגבי אין שום הבדל בין ילדי הפרטיים לבין התלמידים. אז גמלה בליבי ההחלטה. אני פה ואני אעשה את השינוי, אני אגרום לבית הספר שהחזקים ישחרו לפתחו".

עשרים שנה אחרי, ארליך הפכה את בית ספר "תל-חי" לאחד מבתי הספר המבוקשים בעיר. כשאני שואל אותה איך היא עשתה את השינוי היא עונה "מורים בלי לב וניצוץ בעיניים לא עובדים אצלי. הדבר השני והחשוב הוא שבחרתי להחליף את שעות התגבור למתמטיקה ואנגלית ב-8 חוגי אומנות, וזאת מתוך החלטה שכל אחד יכול לחוות מצוינות. זה מפתח את היצירתיות, כי אף אחד לא מבייש אותם, והם לא חווים כישלון". כשאני מנסה לקחת את לאה בשאלותיי למחוזות אישים, אני נתקל בהסתייגות מידית. היא מעדיפה להתמקד בתלמידים וב'אני מאמין' שלה. מסרבת לתייג אנשים על פי מעמדם ומוצאם, ומאמינה שכל אחד יכול לעשות שינוי, וזה רק עניין של החלטה.

"מעיינות האהבה והכוח אין להם סוף. כל אחד יכול מהמקום שלו לפרוץ. לפעמיים אני אומרת לתלמידים שגם ממקום של מצוקה ועוני, גם פגיעוּת זה מקום למינוף.  את הצלחה או הכישלון של הילד אני לוקחת אישית. כאילו הייתי שם אותה ילדה, אני עם הזדהות גדולה יותר עם הילדים מאשר המורים, ואני מאמינה שתפקידי לעשות לילדים עולם טוב יותר ככל שניתן".

אלה שעובדים מתחתיה סיפרו כי מה שהיא דורשת מהם היא קודם כול דורשת מעצמה. "מי שלא מכיר אותה מקרוב נוטה לחשוב כי היא מנהלת קשוחה" סיפרה לי מורה שכבר שנים רבות עובדת לצידה של ארליך "היא רכה ורגישה לכל אחד ואחת. הגדולה שלה זה שהיא מתייחסת לעובדת הניקיון ולשר בממשלה ממש באופן שווה".

ארליך נולדה למשפחת פרוחי. הם תשעה אחים, שרובם אקדמאיים, ונושאים תפקידים ועמדות בכירות. אביה שהיה חבר מועצה בשנות החמישים, ועבד קשה מאד כמנהל עבודה "סולל-בונה" דרש מילדיו, שיווין מלא בין הבנים לבנות. הבנות עבדו בגינה בדיוק כמו שהבנים שטפו כלים. כשהיו נופלות קטיושות, הוא היה עוזב את ילדיו הקטנים, ויוצא עם אופניו למקום נפילת הקטיושה. ועם אב שכזה מה הפלא, שכאשר תפרוצנה מלחמות בקריית שמונה ארליך תישאר לנהל את רובע א', ותדאג לכול צורכי התושבים שנשארו מאחור, ממזון ועד לידת תינוק.

היא נשואה לחנוך, והם הורים ל-3 ילדים מוצלחים מאד. אודי שגרה בירושלים, שסיימה תואר שני בהצטיינות. אודי נשואה ואם לשני ילדים, ומנהלת משאבי אנוש. הבן אלעד נשוי ליפעת, הם הורים לבן, והוא עובד במכללת תל-חי. ובן הזקונים ירדן, שלומד באוניברסיטה בירושלים.

גם היום עשרים שנים, שהיא כבר מנהלת, עדיין לאה ארליך מוצאת את עצמה מתלבטת בסיטואציות מסוימות. ברגעים כאלו תמיד היא מדמיינת את צדיק נאור, ותוהה, 'מה הוא היה עושה במקומה', ואז היא מקבלת את ההחלטה.  

 ———————————————————————————————————————————————-

סילבי שלמה 

היא נולדה במרוקו, גדלה בבית עם עוד שבעה אחים, התחנכה בבית ספר דתי, והגיעה לעבוד בקריית שמונה מתוך ציונות. לפני 37 שנים היא התחילה לעבוד כמורה ב"יצחק הנשיא", וכבר עשרים שנים שהיא המנהלת. פרופיל אישי.

 

כשסילבי התקבלה לעבוד בבית ספר "יצחק הנשיא", היא הייתה מורה בתחילת דרכה. היא קיבלה לחנך את כיתות ו'. זו הייתה כיתה בעיתית במיוחד, שבה רוכזו תלמידים המתקשים ללמוד. בעידן שעדיין למדו בבתי הספר היסודיים עד כיתה ח'. לאור הפסיפס האנושי של התלמידים, היה ברור לכל הצוות החינוכי כי כאשר יסיימו התלמידים את לימודיהם, הם לא יתקבלו לתיכון עיוני, ויעברו ללמוד בבית ספר מקצועי "מרכז הנוער".

"לא אשכח את השיחה שהייתה לי עם יונדב מזרחי ז"ל שהיה הממונה על החינוך אז". אומרת סילבי בשיחה במשרדה. "אמרתי ליונדב, אתה לא אוהב אותי. איך נתת לי כיתה שיש בה כל כך הרבה תלמידים עם קשיים. יונדב היה אדם, שמאד הערכתי, והשפיע על תפיסתי החינוכית. הוא השיב לי: "אני אוהב אותם, בגלל זה שלחתי אותך ללמד דווקא אותם". שנתיים אח"כ בזכות התמדה והשקעה רבה, מרבית התלמידים התקבלו לכיתה עיונית ב"דנציגר".

"אז הבנתי שאין דבר בלתי אפשרי בחינוך. כל מה שצריך זה להאמין בעצמך וביכולות של התלמידים ולהחדיר בהם את האמונה שהם מסוגלים".

סילבי נולדה במרוקו ובגיל 8 עלתה עם הוריה לישראל היישר למעברה שבעכו. היא גדלה בבית דתי, והתחנכה בבתי ספר דתיים. משם היא המשיכה ללימודי הוראה במכללת "גורדון" בחיפה.

כבר בגיל תשע עשרה וחצי, היה לה ברור שהיא רוצה ללמד בפריפריה מתוך אידיולגיה לסייע לחלשים. בקריית שמונה, היא קיבלה דירה שאותה היא חילקה יחד עם חני חימי בבלוק 15/7, אותו בלוק שאליו חדרו המחבלים.

שנה אחרי שהגיעה לקריית שמונה, היא נישאה למאיר שלמה הבעלים של המגרש הגדול לבניה. הם הורים לשתי בנות מיכל שעובדת בעסק המשפחתי ומירב שעובדת בהייטק בתל-אביב.

מי שהשפיע עליה והיווה מודל לחיקוי בחינוך, הוא מורה תימני בשם, חנוך עוזרי, שלימד אותה בכיתה ח'. "הגעתי כילדה קטנה מארץ רחוקה. בבית הספר פרחתי, למדתי להתבטא בריקוד ובשיחה".

בבית ספר יצחק הנשיא לומדים 142 תלמידים בשש כיתות רגילות, וישנה כיתה אחת נוספת, שהיא מקור הגאווה של סילבי, כיתה לעיצוב התנהגות. מדובר על כיתה קטנה מאד של תלמידים שנפלטו ממערכות רגילות, ובבית הספר "יצחק הנשיא" וסילבי בראשם מאמינים כי יש ביכולתם לסייע לתמוך ולהכיל את הילדים בעלי הצרכים המיוחדים.

"המשפט 'אין ילד קשה, אלא ילד שקשה לו', הוא לא קלישאה" אומרת סילבי "אני באמת מאמינה במשפט הזה. אני מאושרת שהילדים הללו כאן, ויש לי את הצוות הכי נפלא בעולם".

לאור הקרבה הגיאוגרפית של עמותת "איילים" המתגוררים ברחוב עולי הגרדום, נרקם קשר יפה ומיוחד בין הסטודנטים לבין התלמידים ב"יצחק הנשיא". אחד מהסטודנטים מסייע למחנכת של כיתת עיצוב ההתנהגות, והיתר בנו תוכנית שנתית המחולקת ל-3 מוקדים: נתינה, ארץ ישראל ואיכות הסביבה.

כל נושא נלמד גם באופן מעשי, כך שלדוגמא בנושא נתינה, יוזמנו הסבים והסבתות של  התלמידים לארוחת בוקר במסגרת יום מעשים טובים שיתקיים בקרוב. במסגרת איכות הסביבה בית הספר כולו מתוחזק על ידי התלמידים מניקיון וגם גינון.

גורם נוסף שמלווה ומעורב בחיי התלמידים הינו בית חב"ד, בניהולו של הרב יגאל ציפורי. החל ממשלוחי מנות וכלה בשיעורי יהדות.

"חשוב לי שתכתוב על צוות בית הספר" אומרת סילבי לפני פרידה "יש לנו צוות מקסים, החל מהשומר ועד אחרון העובדים. כי רק ביחד זה מצליח".


 ———————————————————————————————————————————————–

 רחל גולדשטיין

היא גדלה  בקריית שמונה, בבית קטן, עם עוד שמונה אחים. היא אם לשלושה, שני בניה עורכי דין. היא התחילה כמורה בבית ספר "קורצ'אק" לפני 37 שנים ולפני שש שנים נבחרה למנהלת בית הספר. פרופיל אישי.

 

כשרחל למדה בבית ספר "דנצינגר" היא נקראה יום אחד לחדרו של מנהל בית הספר דאז עזרא דנוס ז"ל. עזרא בישר לה כי לאור הצטיינותה בלימודים היא נבחרה לצאת למשלחת לחו"ל.

את מחיר הטיסה היו צריכים לשלם ההורים. מאחר ושנה לפני כן נפטר אביה אליהו ז"ל, ונטל הפרנסה נפל על כתפיה של האם אסתר ז"ל, שגידלה לבד את תשעת ילדיה, רחל הסבירה למנהל כי היא לא תוכל להצטרף לנסיעה המיוחלת. דאנוס מנהל שהיה מאד רגיש לצורכי הילדים, הציע לה כי הוריה יממנו רק כמחצית מההוצאות, ואת היתר ישלים בית הספר.

"אני לא אשכח לעולם את מה שאמר לי באותו היום המנהל דאנוס". אמרה רחל "אם אין שום אפשרות שאת תצאי, אז אני מבקש שאת תמליצי על התלמידה שאת חושבת שראויה לצאת למשלחת. את תבחרי. ואם יש רגע שמלווה אותי כל חיי מאז ועד היום ומשפיע על גישתי כמנהלת זה הרגע ההוא. דאנוס היה אחד מהאנשים שהשפיעו על חיי. השילוב של נחישות לצד רגישות, הוא וציון וידל ז"ל שקבל אותי לעבודה. הם עיצבו חלק מאישיותי. שניהם היו מנהלים סמכותיים שלתלמידים הייתה יראת כבוד אליהם, אבל כשצריך הייתה להם היכולת גם  להזיל דמעה".

התמונה של וידל ז"ל המנהל הראשון, תלויה בכניסה לבית הספר, ולצידו שתי המנהלות שהמשיכו את דרכו. דליה שמש, ושושנה שמר ז"ל שנפטרה בטרם עת.

כבר שש שנים שרחל גולדשטיין מנהלת את בית הספר "קורצ'אק". היא נקלטה לעבוד כמורה, מיד לאחר שסיימה את לימודי ההוראה בסמינר באר שבע. ממורה היא נבחרה לסגנית המנהל, בתקופתה של שושנה  שמר ז"ל ולאחר 18 שנים בתפקיד הסגנית, היא נבחרה להוביל את בית הספר.

רחל נשואה ללואיס הם הורים ל-3 ילדים. שני בניה: הראל ואבירם הינם  עורכי דין, הבת הדר נשואה לבן קיבוץ כפר גלעדי ויש לה נכד מהזוג. "להב המתוק, הנכד הכי מקסים בעולם".

בבית הספר "קורצ'אק" לומדים 145 תלמידים, שתי כיתות הינם כיתות לחינוך מיוחד. רחל שׁשׂמה לעצמה מטרה להפנים  את ערכי תורתו של יאנוש קורצ'אק, הביאה את בית הספר להתחדשות, ולמספר פרויקטים מעניינים: מועצת תלמידים פעילה ומעורבת מאד בניהול בית הספר. חדר משחקים בלווי סניף ארומה המקומי. יום אחד בחודש שבו מגיעה כל פעם קבוצת תלמידים אחה"צ, בלווי המחנכת לצפות בסרט ערכי שלאחריו מתקיים דיון, את הפופקורן מכינים חברי מועצת התלמידים. וגולת הכותרת הוא חדר, שבו ממוסגרות תמונות המחזור של כל בוגרי בית הספר לדורותיו, כך שאם יש מישהו מבניכם שלמד ב"קורצ'אק" ורוצה לשוב ולראות איך הוא וכל חבריו לכיתה נראו אז, מומלץ לו להגיע.

שאלתי את רחל למה היא בחרה דווקא לעסוק בניהול. היא בחרה לענות לי דרך הסיפור הבא: לפני שבוע יצאו תלמידי בית ספר "קורצ'אק" יחד עם המחנכים ורחל המנהלת להופיע בטקס באתר תל חי. בסיום הטקס ניגש לרחל קצין תמיר בדרגת אל"מ שרחל לא זיהתה. הקצין הושיט את ידו לרחל ואמר לה. "הייתי תלמיד שלך, ולמרות שלא נתנו לי סיכוי כתלמיד, את לא וויתרת והאמנת בי. עכשיו תורי להצדיע לך".

"התרגשתי מאד". אמרה רחל "בטח לא הייתי היחידה שבזכותה הוא הגיע כל כך רחוק. אבל לוּ תרמתי במשהו לאותו קצין, זו התשובה לשאלה שלך, למה בחרתי לחנך ולנהל". 

אולי יעניין אותך

Bottom ad