היום ה-23 בספטמבר , 2019

Select your Top Menu from wp menus
120 x 600
120 x 600

מספיקה רק אהבה

 היא יצאה להגנתו כשילדים לגלגו לו ומאז הפכה עולמות כדי לטפל בו. היא העבירה אותו לגור בדירה סמוכה אליה וכשהפך לסיעודי העבירה אותו לגור בביתה. לבני אברהמי היא אומרת: "הייתי כבר סבתא כשילדתי בגיל 49 את בני הקטן, היה לי ברור שדוד יהיה הסנדק של בני. אלוקים שלח לי את סבא דוד, אין לי הסבר אחר כיצד הצלחתי ללדת". סיפור מרגש על נתינה ואהבה ללא תנאים. 

ברחוב ההגנה, לא הרחק מפארק הזהב מתגוררים רפי וג'קלין מלכה. כשהלכתי לשם השבוע חיכתה לי הפתעה. בסוף השביל אשר בצידיו צומח לו דשא מטופח וערוגות של פרחים תוחמות את סופו, מתגורר לו דוד, "הסבא" של זקלין.

הופתעתי משום שפעם הראשונה שכתבתי על ז'קלין לפני כעשרים שנה, היא בדיוק נאבקה להעביר את דוד מביתו שבשפרינצק לדירה סמוכה בבניין שהיא גרה בו אז. עכשיו התברר לי שלא היה מדובר רק בדאגה לאיש ערירי וגלמוד. ז'קלין בחרה בו לסבא עם כל המשתמע מכך. כשראיתי איך היא מאכילה אותו בפירות שהיא ריסקה עבורו, את עיניו הקורנות מאושר שהביטו בה. הבחנתי גם שעיניו הפכו עם השנים דומות לעינה הכחולות והיוקדות בדיוק כשל ז'קלין. אבל כל זה קרה רק אחרי שדוד היה בבית הסיעודי בקיבוץ עמיר "ובכל פעם שבקרתי אותו, הוא היה בוכה ולא מאפשר לי ללכת. הוא היה מחזיק בי כמו ילד קטן שאוחז באימו שלא תעזוב אותו. ועד הפעם שהוא ברח מהבית הסיעודי, אז החלטתי שאני לוקחת אותו אלי הביתה. עכשיו אני מתפללת לבורא עולם שהוא לא יצטרך להיות בבית סיעודי, אחרת הוא ימות שם, הוא כל כך זקוק לי וקשור אלי מאד".

אבל כדי להבין את הקשר הבלתי יאומן בניהם צריך להתחיל את הסיפור מההתחלה.


כי אבדתי את הורי

הפעם הראשונה שז'קלין פגשה את דוד הייתה ליד המכולת שהיא ניהלה אז ברחוב טרומפלדור סמוך לאגף הרווחה.

היא הבחינה בקבוצת ילדים קטנים אשר לגלגו בקולניות וקראו לעברו קריאות גנאי. ז'קלין יצאה לקראתם, היא הבחינה בקשיש נמוך קומה, שפוף מעט, לבוש בבגדים מרופטים, עיניו מושפלות למדרכה והוא אוחז בידו מטאטא ישן.

היא שאלה לשמו של האיש. "דוד", ענה לה ותלה בה עיניים טובות, מבוישות. היא הביטה בילדים, ובקול כועס הוכיחה אותם על התנהגותם זו. אח"כ הושיטה את ידה אל דוד והובילה אותו אל תוך החנות. כשהכינה עבורו משקה חם, הבחינה בדמעות שזולגות מעיניו.

דוד גולל בפניה את סיפור חייו. הוא סיפר כי הינו מטאטא רחובות מטעם העירייה וגם על השנים הרבות שבהן עבד במפעל "גיבור", על הוריו שנפטרו בהיותו צעיר, ועל כך שלא נישא מעולם. כדי לצאת מהבדידות הוא נהג לעבוד שתי משמרות רצופות. אחריהן, כשחזר מותש ורעב הביתה, נהג להשביע את רעבונו בקופסאות שימורים.

ז'קלין שאיבדה את הוריה בהיותה אם צעירה, הביטה בו ועודדה את רוחו. "היו שנים בהן גם אני ידעתי עוני ומחסור" אמרה ז'קלין "זו תקופה שבה הייתי גרושה עם שני ילדים קטנים. אני לא שוכחת מאיפה באתי, היו ימים שלא ידעתי ממה להתקיים. את העוני והעצבות הכרתי מקרוב".

כשדוד סיפר לה על בדידותו, היא לא יכלה להימנע גם היא מבכי. לפני הפרידה בקשה להזמין אותו להצטרף לארוחת ערב

של חג הפסח בחיק משפחתה.

דמעות של אושר 

עשרים שנה חלפו מאז, וכשז'קלין נזכרת באותה ארוחת ערב, בה דוד ישב בראש השולחן, היא נזכרת במבט שלו משוטט סביב השולחן שעליו מונחת מפה לבנה, בזמן שרפי בעלה קידש על היין והילדים הסבו מסביב. כשהוגשה המנה החמה היא ראתה מבט בעיניו שלעולם לא ימחה מליבה.

ארוחת הערב ההיא הייתה תחילתו של קשר מדהים ביופיו. ז'קלין ורפי עזרו לדוד לחיות בצורה נאותה. עד אותו יום הוא התקיים מקופסאות שימורים, הם דאגו שדוד יקנה מקרר, תנור דברים שהוא לא היה מודע להם עד אז. הם גם החלו בפינוי שקיות של אשפה שדוד אצר בביתו.

כדי שיהיה קרוב אליהם יצאה ז'קלין למאבק בלתי מתפשר בחברת עמידר, עד אשר אושרה לדוד דירה בסמוך לביתה שהיה אז ברחוב אורי אילן.

"חשוב לומר, אנחנו אולי תמכנו בדוד, אבל הוא תמך בנו לא פחות", אמרה ז'קלין השבוע. בשנים ההן דוד היה חלק פעיל מהמשפחה. הוא דאג לגינה, עזר לי לקלוף תפוחי אדמה במטבח, הוא היה אדם פעיל מאד. איש עם עיניים בורקות שיש בו אהבה טהורה לכולם".
 

הסנדק

ובתקופה הזו קרה הבלתי יאמן. כשהיא כבר סבתא, גילתה ג'קלין בגיל 49 להפתעתה כי היא הרה. ההיריון הזה הכה אותה בתדהמה משום ש-13 שנים לפני-כן בעקבות הריון מחוץ לרחם שעברה כרתו הרופאים את החצוצרה והשחלה שברחמה.

היה זה היריון לא קל ומלווה בסיבוכים, תשעה חודשיים אח"כ היא ילדה בן זכר בניתוח קיסרי. היא קראה לו יובל, מתנה לגיל חמישים. "אלוהים שלח לי את יובל בשביל דוד. הוא לא זכה להביא מעולם ילדים, הרגשתי שהמתנה הגדולה ביותר עבורו זה שהוא יהיה הסנדק של בני".

ואכן לפני כשבע שנים בחצר ביתם ערכו ההורים הנרגשים את ברית המילה ליובל, שהיום הוא בן שבע. דוד האיש שהיה לבוש בסחבות ישב על כיסא אליהו הנביא. "דוד בכה אלא שהפעם היו אלה דמעות של אושר". סיפרה ז'קלין.

בשנים שרפי וז'קלין סיימו לבנות את ביתם החדש ברחוב ההגנה חלה החמרה במצבו הבריאותי של דוד. הוא אושפז בבית-חולים ובחלוף השנים מצבו הדרדר עד כדי כך שהוא הפך תלותי וסיעודי לחלוטין.

"כשהחלטתי להעביר אותו אל ביתנו. התכנסו ששת ילדינו ואמרו לנו: "אנחנו מבקשים מכם שלא להביא את דוד הביתה. אתם עצמכם לא צעירים ויש לכם עוד ילד קטן משלכם לגדל". אמרתי להם ש'אני אחשוב ואומר להם את החלטתי'. השבתי להם ש'אני מכבדת את הדאגה שלהם. אבל, אנחנו החלטנו שדוד יעבור לגור רק איתנו'.

"תסתכל עליו תראה איזה איש טוב הוא. הוא חושב עכשיו שאני אמא שלו, כשאני לא בסביבה הוא כל הזמן צועק 'ז'קלין', אם אני לא לידו הוא משתגע".

וכשהיא מסיימת לדבר אני רואה שיובל בנם הקטן הולך לדוד מתיישב על ברכיו ומנשק את לחיו, נשיקה של נכד לסבו.

      

לתת זה לקבל 

שישה ילדים גידלו רפי וז'קלין, ארבעה בנים ושתי בנות. ילדים טובים ומוצלחים. שחר, קצין בדרגת רב סרן. רותם צלם ברוויטרס. אסף מנהל צוות בשטראוס. מוריה עובדת בערוץ 2 יחד עם עודד בן-עמי. אור חיילת בצה"ל ויובל "מתנת האל".

הנישואים של רפי וז'קלין הוא פרק שני של שניהם. הם מגדלים יחד את 3 הילדים מהנישואין הראשונים ו-3 ילדים משותפים.

"אבל תדע שכולם הם ילדי". מדגישה ז'קלין בחיוך רחב ומציגה בגאווה את שרשרת הזהב שהיא עונדת לצווארה. מתנה שקיבלה לא מזמן מהילדים ליום הולדתה. על השרשרת תלויים 6 עדיליונים עם שמות ששת ילדיה.

ולמרות כל זה והטיפול בדוד היא מטפלת בצהרון שבביתה בעוד חמישה ילדים בגילאי 3-6 במועדונית של אגף הרווחה.

היה קשה לשכנע את משפחת מלכה להתראיין, הסיבה היחידה שהם התרצו לבסוף, "שאולי עוד אנשים יפתחו את סגור ליבם.

לא צריך כסף ולא אמצעים מספיק רק אהבה. יש עוד איש ברחוב שפרינצק, שכבר הרבה זמן אני רואה שהוא לבד ברחוב, אני חושבת עליו הרבה, אולי אגש אליו בקרוב…"אמרה ז'קלין.

 

סוף דבר

וכמו להכעיס דווקא השבוע אני קורא את רשימת מקבלי השכר הגבוה ביותר בעמותות בישראל. מנכ"ל לתת -375.000 שקלים בשנה. מנכ"ל ידיד 462.000 שקלים ומנכ"ל האגודה למען החיל מסתפק רק ב-530.000 שקלים. כאמור רשימה חלקית.

חשבתי כמה ציני ולא הגיוני כי העמותות שקמו להגן על החלשים באוכלוסיה, מנצלות את התרומות של אנשים שמתקשים לגמור את החודש ומשתמשות בכסף להנהלה במקום לנזקקים.

נדמה לי שמשהו בשיטה צריך להשתנות, לא להפסיק לתרום, חלילה. אבל במקום לממן מנגנון מנופח של הנהלה ושכר בכירים לתת ישירות לאנשים שבמצוקה ולא חסר כאלה לצערנו הרב. או כמו שאמרה ז'קלין לפני שנפרדנו. "לפעמים אני רואה איש מבוגר שהולך בגשם והמכוניות מתיזות עליו מים, במקום שמישהו יעצור וייקח אותו טרמפ. סתם להגיש צלחת מרק חם לשכן ממילא זורקים את האוכל ביום ראשון. מילה טובה, חיוך. הדברים הקטנים שאנו נותנים, לפעמים זה הדבר החשוב ביותר למקבלים.

אתה יודע, כבר לפני שנים הבנתי שמי שנותן איכשהו תמיד גם מקבל בחזרה. גם צינור שתמלא אותו בשלב מסוים הוא ייסתם.

אבל אם תעשה בו חור קטן, תגלה שכל הזמן ניתן למלא אותו עוד ועוד…". 

 

אולי יעניין אותך