היום ה-24 בספטמבר , 2020

Select your Top Menu from wp menus

מראה – חלום שהפך לתיאטרון

 מראה על שם מנחם עיניי ז"ל הפך בשנים האחרונות לעוגן תרבותי מקומי המספק צורך ל'משהו משלנו'. ההפקות המקומיות, אף שהן נעשות במשׂורה, הן כל פעם מחדש חגיגה לחושים ולאוהבי התיאטרון. מסתבר, שיש כאן רבים כאלה, וכשאומרים 'כאן' הכוונה היא ל'כאן' במובנה הרחב של המילה. קריית שמונה וישובי ההר והעמק.

מלכתחילה, מימדיו של אולם 'מופת' השייך למועצת הפועלים, קבע את גבולות 'ההמון' שיכול לגדוש את המקום. כמאתיים מקומות ישיבה מחזיק האולם, איך שלא תהפוך אותו, וזה מספיק כדי להרגיש שאתה נמצא באינטימיות, מחד וחלק מהעולם הגדול של היצירה הבימתית.

המשבר שעבר על תרבות בתי הקולנוע והתיאטראות מאז ש'מסך הכסף', (כבר לא כסף) כבש את הסלונים וחדרי הילדים בכל בית, אילץ את אנשי התרבות לפעול בשני מישורים הפוכים, לכאורה, התכנסות לחללים אינטימיים באולמות קטנים למחזות והצגות תיאטרון, ויציאה אל המרחבים כאשר מדובר בתרבות הפופ ובהופעות של להקות וזמרים.

הצורך לתת מכישרונך הבימתי דווקא שיחק לטובת אנשי התיאטרון בכך שכדי להגיע לצופים רבים אתה עולה ערב ערב לבמה ומציג את הדמות אותה אתה מגלם. הסיפוק האומנותי משכפל ומעצים את עצמו. סוג של הנאה אין סופית (כמעט).

זאת בניגוד להופעה בפני אלפים בפארק או באצטדיון של זמרים או להקות פופ. זה טוב, אבל רק פעם אחת.

…בתיאטרון מראה פועלת קבוצת תיאטרון הכוללת את הבמאי יגיל אלירז, מנכ"לית מיקה יזראלוביץ' וארבעה שחקנים קבועים: טל דנינו, מיכל כהן, גל שמאי וקארין מרום. זהו הגרעין הקבוע של תיאטרון מראה היום.

השבוע הלכנו לפגוש את החבורה בין חזרה לחזרה על ההצגה "שיעור בתנ"ך", שכתב המחזאי אלי שרייבר (חתולי).

עניין אותי מה גורם לשחקנים צעירים לאפסן את החלום הראשוני לפרוץ אל תודעת הקהל בתל אביב ולהגיע לקריית שמונה? מה היתרון בלהיות שחקן ב'אקווריום' ולא לשחות באוקיאנוס האין סופי של ההזדמנויות במרכז הפעילות של התיאטרון בארץ? שאלות אלה ונוספות היו בסיס לשיחה הקולחת והכיפית עם החבורה.

השאלות, האלה יסתבר בהמשך, הן למעשה הדלק שהניע את רוב הדוברים.

מיקה מנכ"לית מראה מזה כשנה וחצי והגיעה מדימונה שם גם ניהלה את התיאטרון המקומי: "תיאטרון מראה הוא סוג של חממה לחבר'ה הצעירים שסיימו את לימודי התיאטרון ורוצים לממש את עצמם. לפני מספר חודשים עשינו בחינות כדי לגבש את אנסבל שלנו וקלטנו את החבר'ה. אני רואה יתרון עצום במראה לשחקנים הצעירים. כאן אפשר לעשות תיאטרון בתנאים מיוחדים, השחקנים משוחררים במידה מסוימת מהתחרות בה מצויים חבריהם בתל אביב. אין צורך לרוץ מאודישן לאודישן יחד עם עוד המון שחקנים, שאגב חלק גדול מהם עסוק כמעט רק בריצה לאודישנים", אומרת מיקה תוך שהיא מביטה על השחקנים הישובים על מולה.

במאי ההצגה יגיל אלירז מצויד ברקורד לא קטן של מחזות והצגות שביים בארץ ובחו"ל, וניכר שבאמצעות עיניו החבויות הוא שולט בכל תנועה ומשפט ששחקניו משחררים על הבמה. הרושם שמדובר בטיפוס הזורם בקצב קריית שמונאי ויודע לאן הוא רוצה להגיע..

יגיל: "בהחלט מדובר בהתנסות מיוחדת בעבודה במקום כמו קריית שמונה ובתיאטרון מראה. כאחד שביים בתיאטרוני פרינג' ובעולם, אני חש משהו אחר, משהו מיוחד. העבודה כאן היא תהליך מעניין, אותו אנחנו עוברים יחד עד לנקודה בה נעלה את ההצגה".

השחקנים שחלקם כבר עלה על התלבושת, ישובים בפוזות הלקוחות מהדמויות שעוד מעט 'יחרשו' אותן בפעם המי יודע כמה. בכל זאת, מה זה עוד ראיון לעיתון מאשר לא להפסיד זמן יקר מבלי להיות חלק מהדמות אותה אתה מגלם…

קארין מרום, המגלמת את השופטת בהצגה, הגיעה עם בעלה ממרכז הארץ היישר ללהבות הבשן, מלאת שמחת חיים, כך אפשר להתרשם. דמות השופטת אותה היא מגלמת, הפוכה לבטח מהתנהגותה מחוץ ל'עבודה', לא זועפת ולא חמורת סבר.

קארין: "שמעתי שמקיימים אודישנים לתיאטרון מראה. הגעתי והתקבלתי", היא מצחקקת ומשנה את הדיקציה לכבוד השופטת.

קארין נשואה וחשה את החופש ליצור במקום שמבחינתה זה לא היה ברור מלכתחילה. "החיים כאן ממש יפים. הנוף והאנשים, זה משהו".

טל דנינו, המגלם את דמות המורה הנאשם, הגיע מבאר שבע, אֵם כל הפריפריות לעיר הגדולה ללמוד משחק, ומשם כדרכם של אלה הבטוחים שהם מנהלים את העולם, הלך לאודישן ו…התקבל.

טל: "אני בכלל הגעתי מבאר שבע ללמוד משחק בתל אביב בבית צבי. למבחנים הגעתי די במקרה, כי מי חשב שיצא מזה משהו, אבל התקבלתי. לצערי, אני לא נמצא כאן לאורך כל השבוע ובסופי שבוע אני נוסע הביתה. אני חושב שדי השתלבתי כאן והעבודה במראה היא חוויה שלא דומה לעבודה במקום אחר".

המשותף לכל השחקנים היא האופטימיות וחוויית הראשוניות שהם חשים בעשייה התיאטרונית שהם עוברים.

אם ניקח את הותיקה על אף גילה הצעיר, השחקנית מיכל כהן בת מטולה, נבין טוב יותר מה קורה ומה יכול להתפתח מפרויקט אמנותי-בימתי דוגמת 'חבורת מראה'.

מיכל, המגלמת את דמותה של הקלדנית אומרת: "אני בת מטולה וכל חיי שאפתי וראיתי את עצמי עוסקת בתיאטרון ושירה. הצעדים הראשונים היו ב"מציצים מהאצבע'. מנחם עיניי היה האיש שדחף ועודד אותי להמשיך בכיוון ואף פעל כדי שאשתלב בלימודים ולאחר מכן במראה. אני חשה שבזכות תיאטרון מראה אני יכולה לעשות תיאטרון כאן בגליל ולהישאר בבית שאני אוהבת במטולה. זה לא דבר מובן מאליו", אומרת מיכל ומבטאת חלומות של צעירים רבים באזור, לא רק בתחום המשחק, אלא בכל מגוון התעסוקות והעבודות שצעירים מוצאים בהן עניין. המודל עליו מדברת מיכל יכול להיות נושא ל'סטרט-אפ' להחזרת הבנים והבנות הביתה, לאחר שעזבו מחוסר תעסוקה.

גל שמאי, הקיבוצניק שעבר אל העיר הגדולה, תל אביב ומשם לעיר החשובה קריית שמונה ומגלם בהצגה את דמותו של התובע, מסכים עם עקרי הדברים של חבריו. טל, מבטא קו די-אינדיבידואלי בגישתו ואומר "אני מגיע מקיבוץ, עם תחנת ביניים בתל אביב. במראה אני מוצא בית לעשייה שלי ושל חבריי בתנאים מיוחדים בהחלט שלא אמצא במקום אחר. אני חושב שדי השתלבתי כאן גם מבחינה חברתית, וזה מוסיף לחוויה של העשייה במראה".

איני יודע מה הוא המדד שלכם לתיאטרון טוב. נכון, קודם כל מקצוענות. אבל תסכימו שבעולם הנטול גבולות שלנו, מקצוענות אינה מנת חלקם רק של אחרים, עובדה תיאטרון מראה.

 

בשנת 1994, אחרי שעזב את תיאטרון חיפה, החליט מנחם להקים תיאטרון נודד, לקחת כרכרה, מעוגלת כזו כמו של הצוענים, עם במה נפתחת, לרתום אותה לסוס ולצאת לדרך. ממטולה ועד אילת, דרך קיבוצים מושבים וערים קטנות לחרוש את הארץ, להביא תיאטרון לפריפריה. הוא כתב והכין הצגות לילדים לנוער ומבוגרים, גייס בני משפחה וחברים לבנות את המרכבה, הלהיב את "אומנות לעם" לקנות לו את ג'פסי הסוס, ואוטוטו יצא לדרך. בוקר אחד, שהחל בבשורה משמחת בבית החולים איכילוב, הודעה על שהחלים ממחלת השחפת, (כן, כן, גם זה), לקח את בנו הבכור רפאל, לראות את הסוס החדש, רפאל כמובן רצה לרכוב, אך מנחם שהיה רוכב מקצועי החליט לבדוק אותו קודם. בסוף הרכיבה, ראה הסוס ככל הנראה נחש (?), ופתח בריצת אמוק לעבר האוטוסטראדה, רגע לפני ש.. זינק מנחם מהסוס, ריסק את רגלו, והסוס סיים את חייו על הכביש. כך נגוז החלום.

אך לא אדם כמו מנחם יגיד נואש, עם קביים ו-10 מסמרים בקרסול, המיר את החלום בחלום חדש להקים תיאטרון במקום הכי רחוק שאפשר: "מרכז הוא לא מקום גיאוגראפי אלא מקום שיש בו עשיה ויצירה". המקום הנבחר קריית שמונה. התקבלנו בקול תרועה וזיקוקין, שתי קטיושות רועמות שחלפו בשריקה מעל ביתנו החדש. ובכל זאת, נשארנו כאן והקמנו משפחה.

מנחם גיבש קבוצה של שחקנים מוכשרים, חובבים, ויחד העלו הפקה מוצלחת במיוחד "בונבוניירה".

בשנת 1999, הוקם מרכז האומנויות של מראה, 120 תלמידים לאומנויות הבמה השונות, קרקס, ריקוד מוסיקה, תיאטרון, וגם אומנות פלסטית.

בשנת 2000 בשילוב עם מנהל תרבות ואמנות לעם הפך מראה לתיאטרון, אחרי שתי הפקות ראשונות, עלה אנסמבל השחקנים הראשון לקריית שמונה, הם שיחקו, לימדו בבתי הספר, השתתפו ויצרו בפרויקטים בקהילה.

מנחם לא זכה לקטוף את פירות החלום המתגשם עם הקמת התיאטרון, החיים זימנו לו התמודדות נוספת שגם אותה סיים עם חיוך על השפתיים. מנחם המשיך לנהל את התיאטרון למרות המחלה, למרות הטיפולים, ההצגה האחרונה אותה זכה לראות במראה הייתה הנסיך הקטן, שהביאה אל התיאטרון את תלמידי בתי הספר היסודיים.

מנחם נפטר בדצמבר 2002, השאיר אחריו תיאטרון עיקש, נחוש לא לוותר למרות המהמורות, למרות המשברים, ומבעד לקשיים הרבים.

בזכות התיאטרון, הגיעו לגליל שחקנים רבים, חלקם משחקים בו עד היום. המטרה הושגה, תיאטרון במהלך השנים למקום יוצר, מקום שמביא אליו יוצרים וקהל, כמו בחלום.

מנחם ז"ל היה נשוי לשרון שתבדל"א, אחת מעמודי התווך של תיאטרון מראה במשך עשור, שיצאה לאחרונה לדרך חדשה, ולהם שלוש בנות מקסימות, אריאל 17.5 ענאל 15 ואלה, 12.5, בן בכור רפאל33 והנכד איתמר בן 3.

נראה לי שכרגע זה מספיק. אם נעשה כתבה בהמשך , נוכל לפרט יותר.

 

 

 

 

 

 

אולי יעניין אותך

Bottom ad