עמדתי על המקפצה הגבוהה והבטתי כמהופנט למטה אל המים הקרים. דקה לפני כן קפצו משם נערים שגבוהים ממני בראש. זה אחר זה, הם רצו, מושיטים את ידיהם לפנים, כל פעם נשמעה מהמקפצה צעקה של פחד או הנאה, כשגופם צלל למים הקפואים. התקרבתי עד לקצה המקפצה, מתחבט ומתלבט רציתי כבר לוותר ולהסתובב לאחור, אבל מהמבטים של הנערים, שעמדו כעת מאחור הבנתי שזה כבר מאוחר. בגיל תשע מסתבר, יותר חשוב לך מה חושבים החברים. למרות שבקושי ידעתי לשחות, עצמתי את עיני וניתרתי מהמקפצה. כשגופי פגע במים הצוננים נשימתי ממש נעתקה, אבל לי כבר לא היה אכפת, עמדתי במבחן הבגרות הראשון שלי. הרגשתי כמו כל יתר הילדים הגדולים.
הסתובבתי כטווס גא בין האנשים, בדרכי לראות את אייזיק המציל שאותו העריצו כולם. רציתי לראות במו עיני איך הוא מרים משקולות כבדים מתחת למים, לראות את "הרקולס".
על המדשאות הירוקות שמסביב לחורשה ישבו כבר כמה משפחות עסוקות בהכנת המנגל. חלקם היו שרועים על מחצלות
ושמיכות, שהביאו איתם מביתם שבקריית-שמונה. בשולי החורשה ראיתי זוג צעיר שמשחק מטקות, לידם התארגנה קבוצת נערים למשחק כדורגל. גבר ואישה מחובקים שנראו מאוהבים מאד, עמדו ליד עץ החרוב השרוף שבטנו חלול וחייכו למצלמה.
בלעדיה לא הייתי שורד
את כל האנשים בחורשה הכרתי אם לא בשמותיהם אז זיהיתי אותם לפי מוצא משפחתם. כילד, הייתי בטוח ש"החורשה" היא חלק בלתי נפרד מקריית שמונה, זה היה הרי הווי חיינו.
ואז הגעתי לסככת המציל, מולי עמד אייזיק הגדול. על גופו השרירי והחסון היה תלוי בגד ים "ספידו " שחור. ולא היה ספק שהוא לא רק המציל של החורשה, הוא נראה לי כמלך החורשה.
…השבוע, יותר מארבעים שנים אחרי אותו מפגש הלכתי שוב לפגוש את אייזיק, שנמצא כעת בבית הקשיש. בגיל 77 אחרי שעבר אירוע מוחי, אייזיק נזקק להליכון כדי לנוע. "אני מאד אוהב את המקום". הדיבור שלו איטי וכבד משהו. "פה מאד עוזרים לי ולכל הקשישים. אני עושה פיזיותראפיה וטיפולים שונים". בשעות הצהריים הוא שב לביתו שברחוב דן, בית קרקע שעבר אליו אחרי האירוע המוחי. הזיכרון שלו לא ניפגע, התנועות איטיות אומנם, אבל מבנה הגוף עדיין מוצק ושרירי.
אייזיק נולד במרוקו, למד בבית ספר ספרדי בקזבלנקה, כשהיה ילד הוריו התגרשו והוא גדל בבית סבתו כילד עני, יחף ורוב הזמן רעב. הוא עלה בשנת 1954 לבדו לקריית-שמונה. בהתחלה הוא עבד במדגה של קיבוץ "חולתה" ושיחק כדורגל בקבוצה של הקיבוץ. מגיל צעיר הוא היה מכור לפעילות הגופנית. באחת מהפעמיים שהגיע ביחד עם הקבוצה למשחק מול הפועל קריית-שמונה, הוא בלט בכישרונו ככדורגלן וקיבל הצעה מהנהלת הקבוצה לעבור לגור בקריית שמונה. הוא קיבל חצי פחון, בחצי השני התגורר רווק אחר. ואז הוא התגייס לצה"ל לחיל השריון. הוא זכה בפרס מהיחידה, לצאת לקורס מצילים, וכשהיחידה הייתה יוצאת לנופש אייזיק היה גם המציל. בשנת 1955 הוא זכה באליפות צה"ל באגרוף. שם דבק בו השם "הרקולס". כשהשתחרר מהצבא הוא עבד כמה שנים כמציל בבריכה הקטנה, הוא פגש באישה צעירה שהגיעה לשחות, הוא לא יכול היה להסיר את עיניו ממנה.
"סימה האישה של חיי" אומר אייזיק "היא אישה מיוחדת מאז אנחנו יחד. בלעדיה ובלעדי ילדי לא הייתי שורד".
סימה האישה של חייו, היא אישה צנועה וצנומה שיש לה לב ענק. היא התנדבה במשך 30 שנים בבית החייל והתייחסה לחיילים כאל ילדיה שלה. היא התחילה את התנדבותה כשאייזיק עבד כמציל בחורשת טל. החיילים מהבסיס שסמוך לחורשת טל תמיד מצאו אצלה סיר עם אוכל ביתי מבושל, היא התאהבה בהם והם בה.
אחרי ארבע שנים בבריכה הקטנה, הוא עבר ל"חורשת טל", למקום שהפך לבית השני שלו. המים בחורשה הינם מים עכורים כך שזה מקשה לראות את הצוללים בקרקעית, להבדיל מהבריכה. כהן ניחן בעיניים טובות ובזיכרון חזותי. הוא היה עוקב אחרי כל מי שצלל, עד שיצא מהמים. בכל השנים בהן עבד ב"חורשת טל" הוא הציל יותר מאלף איש ומשה אותם רגע לפני שטבעו בחורשה. אחד מהם הוא יוסי גבריאלי מנכ"ל בית הקשיש. "כילד שגדל במושב מרגליות, מושב שלא הייתה בו בריכה, מעולם לא למדתי לשחות. ישבתי על אבוב בחורשה כשלפתע איבדתי את שיווי המשקל". משחזר גבריאלי איש לבבי שכיום הוא, ביחד עם צוות נפלא, מטפלים באייזיק "התחלתי לצלול למטה, מפרפר בלי נשימה. חלפו מספר שניות והרגשתי בשתי ידיים חסונות שמושכות אותי למעלה, אייזיק הציל את חיי".
אדם נוסף שחייו ניצלו הודות לאייזיק הוא ניסים בן ציון אביו של בנצי. בן ציון, הגיע ל"חורשת-טל" ב'מימונה', ביחד עם כל בני משפחתו הענפה. המקום היה הומה אדם.
"באבדאן שבפרס שם גדלתי כילד הייתי נוהג לשחות בתעלות שליד הים" סיפר השבוע בן ציון. "חשבתי לתומי שגם המים ב"חורשת-טל" הינם נמוכים, קפצתי ללא חשש. ברגע שניסיתי לעלות חזרה הבנתי שאני אבוד. התחלתי לשתות מים ולפרפר.
גיסי מאיר אברהמי, הזעיק את אייזיק, שהניף אותי כאילו הייתי תרנגול הודו. הבטן שלי הייתה נפוחה כמו אצל אישה בחודש תשיעי. אייזיק לחץ על בטני עד שכל המים יצאו החוצה, חזרתי לנשום כמו בן אדם. כל הכבוד לאייזיק, אומרים: "כל המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם ומלואו". מסכם בן ציון את החוויה הקשה.
את אחד מהסיפורים המרגשים על הצלת ילדה קטנה סיפר לי דוד בנו של אייזיק, דוד שעובד כיום במועצת פועלים. דוד שהיה בעצמו אז ילד נזכר "מתחת לגשר שכבה בובה קטנה, כולם היו משוכנעים כי מדובר בבובה שאבדה לאחת מהילדות. אבי צלל במהירות לעברה והוציא אותה. זאת הייתה בתו של אהרון חזיזה הצבעי. אני זוכר את היום שהם הגיעו לביתנו להודות לאבא על כך שהם קבלו את חיי בתם במתנה".
בשנת 1966 נבחר אייזיק כמציל המצטיין בארץ, וזאת לאחר כמה מקרים בהם ביצע החייאה לאנשים שחילץ מהמים.
אחרי שנים רבות ב"חורשת טל", הוא הועבר לתפקיד קופאי ב"תל-חצור". ב-10 למרץ 2008 בשעות הלילה, הרגיש אייזיק לפתע שהגוף בוגד בו. קולו אבד והוא התנועע בקושי רב. הוא פונה למד"א ומשם לבית החולים צפת, הפינוי המהיר, זה מה שהציל את חייו.
"פעם הייתי שוחה 250 בריכות" אומר אייזיק בקול איטי
"והיום אני בקושי מסוגל לשחות כמה בריכות בודדות. גם החברים שהיו כבר אינם, מאז האירוע הם הלכו והתרחקו, איכשהו כולם נעלמו". ואז אני מבחין כי אייזיק האיש הגדול והחסון מזיל דמעה, הוא בוכה.
ולי לא ברור אם זה מהכאב על בגידת הגוף או דווקא בגידת החברים. אייזיק מוחה את הדמעות ואומר "יש לי ילדים טובים. דוד בני וכלתי מכרו את ביתם, כדי שאני אוכל לגור בבית קרקע. הם נותנים לי את התקווה ואת האמונה להמשיך ולהלחם. גם הצוות בבית הקשיש, היו"ר אלי זעפרני והמנהלת דליה ראויים להערכה ולתודה".
אחרית דבר
בקיץ האחרון חזרתי עם משפחתי שוב לחורשת טל. המקום השתנה ללא הכר. השער הישן שדרכו היינו נכנסים איננו ובמקומו הוצבה מערכת משוכללת של מבנה המפנה אורחים לצימרים, שהוקמו לחניון לילה או לשהות קצרה. מערכת הכוללת דוקרנים. רחבה גדולה משמשת כחניון לרכבים ולאוטובוסים הרבים שמגיעים מקרוב ורחוק. יותר מרחוק.
הלכתי לראות את המקפצה, היא לא נראתה לי גבוהה כלל וכלל. בסמוך לחניון הוצבו מגלשות ענקיות שאליהם רצו מיד שלושת בני. לפתע, הרגשתי קצת זר ולא שייך בחורשת טל. שעה קלה אחרי שהגענו חזר בני שהיה אז כבן 12, כשהוא קורן מאושר. שאלתי אותו האם הוא העז לקפוץ מהמקפצה הגדולה. לפי החיוך שלו ידעתי כבר את התשובה.
