אחרי שבע שנים שבהן ניהל את השלוחה של פדרציית סן פרנסיסקו בקריית שמונה ובאצבע הגליל קם שמוליק בן עוליאל יום אחד במפתיע ועזב את המשרד המרווח ואת השלוחה הצפונית של הפדרציה לטובת הטיולים.
רבים שהכירו אותו אז נדהמו מהמהלך. מדובר היה באחת המשרות הנחשקות ובעלות ההשפעה בעיר. תפקיד שבו הוא ניווט והשפיע על תקציבים רבים, על מטרותיהם וייעודם.
השבוע כשנפגשנו זאת הייתה השאלה שהכי סקרנה אותי. תהיתי, מה הביא אותו לעזוב את התפקיד אז לטובת בית מדרש המטייל שהקים לפני 11 שנים.
שמוליק נראה נבוך מהשאלה שלי. הוא חייך בביישנות וניכר בו שאינו מעוניין לדבר על עצמו ולא על חייו האישים. "מה שאנשים אולי לא זוכרים" הוא עונה לי "זה שלפני שעבדתי בסן פרנסיסקו, עבדתי עוד קודם במשך 5 שנים כמדריך של"ח בבית ספר דנציגר והקמתי אז את המל"ש. (מרכז ללימודי-שדה). כך שמבחינתי זה היה סוג של סגירת מעגל.
והאמת היא שאחרי שאני שומע את סיפורו, על הבית המיוחד שבו גדל, על השורשים שעליהם התחנך, אהבתו הגדולה לארץ ישראל, אני מבין, שבמקום שבו גדל, בנופים ההם, ובחינוך שקיבל זה רק טבעי היה שכך בחר.
האח "המאומץ"
שמוליק נולד בתל-מונד, כשהיה בן 12 הגיעו הוריו למושב רמת מגשימים שבגולן. הוא גדל כבן בכור עם עוד שלושה אחים. בנעוריו הוא עבד במושב השיתופי בדיר הצאן. אביו עבד ברשות השידור, ואמו מרים ז"ל שהייתה אישה מעורבת ושורשית הייתה אישה ששמה הלך לפניה. עד כדי כך, שפעם לפני שנים רבות, כשהגיע גבר צעיר ממרוקו ללא משפחה לשדה התעופה בבן גוריון, איש הסוכנות הפנה אותו "למרים ברמת מגשימים ותגיד שאנחנו שלחנו אותך".
"כשהגעתי הביתה באותו היום מהמרעה" אמרה לי אימי "יש לך אח חדש בחדר", משחזר שמוליק את המפגש הראשון עם אחיו המאומץ.
כשהגיע מועד גיוסו של אותו צעיר ממרוקו, הוא התגייס לצנחנים, משם המשיך ללימודי רבנות וכיום משמש כרבה של מועצה אזורית עמק בית שאן, הרב שלמה אזולאוס.
גם שמוליק התגייס לצנחנים ליחידה מובחרת. כשסיים את שירותו הצבאי פנה בן עוליאל ללימודי יהדות במכון מאיר בירושלים.
את רעייתו חדווה הוא הכיר כשהיא הגיעה לעבוד עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים במסגרת שנת השרות. אחרי הנישואין הם גרו תקופה קצרה בגולן. "החלטנו להחליף את הגבול של סוריה עם גבול לבנון" הוא מסביר את ההחלטה לעזוב את הגולן, גם כשהיה ברור לזוג הצעיר שהם מגיעים לעיירה על גבול הצפון, עיירה מופגזת חדשות לבקרים במטחי קטיושות.
הזוג בן עוליאל התערה מהר מאד בחיי העיר קריית שמונה.
חדווה אישה לבבית ומיוחדת מאד ניהלה במשך למעלה מעשרים שנים את המועדון לעיוור בקריית שמונה ויצרה קשרים חמים עם חברי המועדון.
"פה למדנו, פה גדלנו את ארבעה ילדים מקסימים, ופה בנינו את הבית שלנו", הוא אומר "אנחנו מאד שמחים שבחרנו לגור פה. בנופים המדהימים של עמק החולה והגליל, בקרבת הירדן והנחלים". וכשהוא מדבר על הטבע שמסביב נפרש חיוך רחב על שפתיו.
שמוליק ניהל את הקרן של סן פרנססיקו ואז כאמור החליט להקים את בית המדרש המטייל.
– מה זה בעצם בית מדרש מטייל?
"את בית המדרש המטייל הקמתי לפני 11 שנים. זה רעיון שלי. קבלתי סיוע מאד משמעותי מחיים שני מנהל אגף תרבות תורנית במשרד החינוך ומהחברה למתנ"סים בתחילת הדרך".
– היכן נמצא המרכז?
"כל הפעילות נעשית בטבע. מי שרוצה מוזמן להצטרף, חלק מהפעילות נעשית בשיתוף פעולה עם פורום נשים".
– הדבר שהכי הרשים את אלה שטיילו אתך, הם חזרו וסיפרו לי על: טיולי הזריחה, שילוב פרשת השבוע, על המדורה והכנת תה הצמחים בשטח.
"הדברים נעשים עם הרבה אהבה. אהבה לאנשים ואהבה לארץ ולמורשת. כשאתה לוקח קמצוץ מתוך האנשים וקמצוץ מתוך הנופים של הארץ וקמצוץ מתוך התרבות היהודית ואתה מערבב אותם ברגישות יחד, אתה מתפלל שיצא "תבשיל" טוב, אמיתי ערכי, שגם האחרים יתאהבו בו. מצד אחד זה תבשיל רוחני פנימי, אבל יש לו ביטוי מעשי. אני חושב שכל בן אדם מתמלא באמת כשהוא בטבע. כשאתה בין ארבעה קירות, קירות זה משהו אוטם, שלא יהיו נזילות. לא פנימה ולא החוצה. כשאתה נמצא בטבע, קורה ההיפך, אתה פותח את הלב שלך, את העיניים האוזניים לראות ולחוות ולהתמלא. זו הסיבה בין היתר שאנחנו קוראים לו 'בית המדרש המטייל'. טיולי אדם ואדמה. כי זה גם אדם וגם אדמה ואולי גם האדם צריך להיות לפני האדמה".
– מי האנשים שמטיילים איתך, מהיכן הם, בני כמה הם?
"מטילים אתנו כמעט כולם. מילדים רכים בגן ילדים ועד אנשים רכים בגיל 90 לערך. יש היום יותר נהירה והבנה של האנשים לצאת אל הטבע ואל המרחבים הפתוחים. אנשים מבינים שאי אפשר לדבר על ארץ ישראל בלי לחוות את זה דרך הרגלים שלהם".
– עד כמה בני נוער מחוברים לטיולים אם בכלל?
"היום האתגר יותר גדול, אני לא אומר יותר קשה אבל הוא יותר גדול. זה נכון שבני הנוער היום, קוראים להם 'דור המסכים', מחוברים למסך המחשב, הטלוויזיה והאיפון. הגירויים שלהם מהירים וקצרים, וכשאתה רוצה לחבר אותם למשהו משמעותי שיש בו תובנות עמוקות, אם אתה בא עם המון אהבה לבני הנוער, עם אתגר זה עובד. בני הנוער מתנדבים בהמון מקומות. נכון שזה חלק מתוכנית הלימודים שלהם, אבל אחרי שהם חווים חוויה משמעותית, הם מתחברים אליה ורוצים עוד".
– קריית שמונה התברכה בנופים ובמקומות מדהימים. וגם בפינות טבע נדירות, אחד מהם הוא נחל זהב, היכן עומד היום הנושא של זרימת המים בנחל?
"אחרי מאבק של שנים הוחלט לפני כחצי שנה שהמים של עין זהב יחזרו לזרום באופן טבעי בנחל ותושבי קריית שמונה ומפעל נביעות יקבלו מים מקידוחי מי תהום באזור כפר יובל. נביעות כבר החלו לקבל מים מהקידוח ואנחנו מקווים שבשנתיים הקרובות גם תושבי קריית שמונה יקבלו את מי השתייה מהקידוח בכפר יובל, ואז נקבל זרימה משמעותית בנחל זהב. מה שישפיע על החי והצומח, ואולי נוכל לשוט עם אבובים. כדאי שידעו כי בנחל ישנם בעלי חיים וצמחים נדירים גם ברמה הארצית".
– מה הכי ישראלי בעינייך?
"דמעה שיורדת בזמן טקס השבעה של חיילים ברחבת הכותל המערבי".
– למה דווקא זה?
"קודם כל, כי זה קרה לי כחייל צנחן שהושבע בכותל לפני הרבה שנים. וגם היום כשאני מגיע לכותל, ואני רואה חיילים צעירים, בני שמונה עשרה שנשבעים לצה"ל בשביל כולנו, בשביל הארץ והמדינה והמשך המורשת. כשהם אוחזים ברובה ובתנ"ך ומאחוריהם הכותל המערבי והר הבית, תמיד אני מזיל דמעה. אתה יודע, המילה אבן היא ראשי תיבות של אבא, בן נכד. וזה אומר שאם אני ממשיך להיות מחובר למורשת של סבא ואבא שלי, יש סיכוי להעביר את זה גם לבן שלי.
– ואתה יודע מה ישראלי בעיני?
"מה?".
– אתה.
