לפני שנים רבות, כשניסים בן ציון שהה בהרים רחוק מהפועלים שעבדו איתו, הוא שמע לפתע זעקות אימה של גבר שהגיעו מרחוק. כשהרים את ראשו הוא הבחין באדם שרץ לקראתו. הפועל ששמו יעיש פרץ ז"ל (אביהם של צ'ארלי וחיים פרץ) נראה חיוור ומבוהל. "יש מחבל ביער והוא כיוון אלי הרגע את העוזי שלו", זעק יעיש לעברו של בן ציון.
אחרי שנשימתו שבה אליו סיפר יעיש לבן ציון, את אשר חווה לפני כמה שניות. "האיש עם העוזי רק הצביע על האוכל. נתתי לו את כל מה שהיה לנו. והוא נעלם במעלה ההר", הצביע יעיש לכיוון מנוסתו של המחבל.
בן ציון יחד עם חבריו החלו לטפס במעלה ההר בעקבות המחבל. בכביש שליד מחצבות כפר גלעדי ראה בן-ציון ג'יפ צבאי. הוא רץ אל הכביש מנופף בידיו לנהג שיעצור. למזלו הטוב בג'יפ ישב סמח"ט החטיבה. כמה דקות אח"כ כבר הקיפו את האזור כוחות גדולים של חיילים וגששים. לאן נעלם המחבל? ומהיכן הוא הגיע? אליו נגיע עוד בהמשך. אבל כדי להבין את גודל האימה, צריך לזכור כי בשנה ההיא שנת 1959 הפועלים של קרן קיימת עבדו בהרים הרחוקים ללא נשק וללא הגנה.
בן ציון אז היה עובד צעיר בתחילת דרכו בקרן קיימת. כמה שנים לפני כן הוא רק עלה עם הוריו מהעיר שירז שפרס, עיר משגשגת שיש בה נחלים ונהרות רבים לחלסה. כבר בהתחלה הוא בלט בחריצותו ובאחריות שגילה בעבודות פתיחת הבורות. אותם בורות שאח"כ מידי יום הביאו מהמשתלה שהייתה ליד אולמי תהילה היום כדי להפריח את ההרים שמסביב. שתילי אורן, ברוש ואיקליפטוס שגובהם לא עלה על 40 ס"מ. קצת קשה להאמין כי הרי נפתלי שעצים רבים מכסים אותם היום, היו פעם שרשרת של הרים קרחים ושוממים.
לא חלפו מספר שנים ומנהל האזור חיים סנדלר תושב מטולה מינה את בן-ציון, כמדריך לקבוצות העובדים שחלקם עלו לא מכבר ממרוקו.
העבודה בקרן קיימת אז הייתה עבודה קבלנית. בקיץ הלוהט ובחורף הגשום הם חפרו בורות, נטעו ועדרו גזמו והכינו גם קווי אש למנוע שריפות ביער.
בן ציון וחברו אליהו ביטון ז"ל (אביו של שמעון ביטון), מונו לרכזים ואחראים על הפועלים. מתוקף תפקידם הם לא רק הסתפקו בעבודה הפיזית הקשה, בפעמיים שהיו פורצות שריפות ביער הם גם היו הראשונים שהגיעו לכבות יחד עם מכבי האש את השריפות.
"היו ימים שלמים שניסים לא היה מגיע הביתה". סיפרה לי רעייתו אסתר. "אתה יודע מה זה לראות את העצים ששתלת נשרפים?", אמר לי בן-ציון השבוע בביתו שברחוב הנשיא. "זה כמו ילדים שגידלת ומישהו מאיים לפגוע בהם".
הסיפור הבא יכול ללמד משהו על אהבתו הגדולה לעצים. לפני יותר משלושים שנים הוא שתל בכניסה לביתו שתיל צעיר של אגוז המלך. ברבות השנים העץ חלה וענפיו יבשו. חבריו הקרובים שהגיעו לביתו תהו לא פעם מדוע הוא מתעקש להמשיך ולמרוח משחה לגדמי העץ ולהשקותו. "תעקור כבר את העץ הזה, זה גם ככה מפריע בכניסה לחנית המכונית". אך בן ציון סירב והמשיך לטפח את העץ הצעיר. …כיום אותו עץ הינו עץ יפה ותמיר, נכדיו מטפסים על גזעיו וכולם נהנים מהאגוזים שהמלך מפזר בנדיבות ובשפע על האדמה.
זה גם מסביר את הפעם ההיא כאשר פרצה שריפה ביער, ובן-ציון שהה בלב הלהבות אוחז בידו צינור ארוך ומנסה לכבות את השריפה. גם כשנחתו מסביבו מטחי קטיושות עדיין סירב בן ציון לרדת מההר עד אשר כובתה השריפה.
האישה של חייו
אני מכיר את בן ציון מאז שנולדתי עבורי הוא היה תמיד אח בוגר, ומאז שאבי נפטר הוא משמש לי גם סוג של אבא. למעטים שלא יודעים, גילוי נאות בן ציון נשוי לאחותי הבכורה והאהובה אסתר. לכן לא אכביר במילים מלבד העובדה שהם משמשים עבורי מודל להורות ולזוגיות מאושרת, והראיה לכך היא שבעת ילדיהם המוצלחים שהינם מקור לגאווה ולתפארת.
אבל גם אני שכל חיי מכיר את בן ציון, ושמעתי עוד בילדותי לא פעם סיפורים על השנים ההן כשעבד בקרן קיימת. גיליתי השבוע דברים עליו, ושמעתי ממנו סיפורים לראשונה.
כמו בפעם ההיא שנתבקש להוביל 400 שתילים לקיבוץ ברעם, ביחד עם הנהג יהודה מלכה ועוד שני עובדים נוספים שלמה מור (אביה של שושנה אברהמי) ומימון ג'ינו ( אביו של ג'ינו מהעיריה). ליד מושב דובב נתקעה המשאית בוודאי ולא ניתן היה להזיזה.
"אמרתי ליהודה תישאר עם הפועלים", משחזר בן ציון את אותו אירוע "ואני אלך ברגל לחפש מישהו שיחלץ אותנו".
חלפו מספר דקות מהרגע שבן ציון טיפס במעלה הוודאי לכיוון הכביש ושערי שמים נפתחו וגשם זלעפות החל לרדת. בן ציון הלך לאורך הכביש רטוב מכף רגל ועד ראש ומעט המכוניות שעברו לא האטו אפילו את נסיעתם.
כשהגיע למושב אביבים הוא פנה אל המזכירות וביקש לטלפן אך גם משם לא הגיעה הישועה. הוא יצא שוב לדרך והפעם הוא שם את פעמיו לעיר צפת. הוא בוסס בגשם ובבוץ "ירד עלי כל הגשם כאילו שמו אותי בבריכה" הוא אומר.
כשהגיע לבסוף לצפת הבחין בטנדר מוכר. הוא נופף לנהג בבקשת תחינה. מסתבר כי הנהג הינו אלקובי, מנהל קרן קיימת של צפת. 
"אלקובי ביקש לקחת אותי הביתה לקריית שמונה להחליף בגדים, אבל אני סירבתי. קח אותי לפועלים שלי אני חייב לדאוג להם". מסכם בן ציון את אותו יום.
וכך היה. אלקובי שלח טנדר עם בן ציון אל הפועלים ששמחו לקראתו.
"ומה נגמר עם המחבל שברח לכיוון מרגליות?", שאלתי אותו סקרן לדעת את המשך הסיפור. "אהה, הוא לא היה ממש מחבל" חייך בן ציון והמשיך את הסיפור. "מסתבר שאותו אדם היה עברין נמלט. הוא היה עצור בתחנת משטרת קריית-שמונה. הוא הצליח לברוח וגם לחטוף לאחד השוטרים את העוזי. כשהוא הגיע אלינו הוא היה כל כך רעב והוא ביקש אוכל כדי להמשיך ולהימלט. אבל הקצינים והגששים רדפו אחריו כל הדרך, עד הגבול בין ישראל ללבנון ושם ממש עצרו אותו והפליאו בו את נחת זרועם. מאז אותו יום קיבלנו פקודה להסתובב בהרים עם נשק עלינו", מסכם בן ציון עוד סיפור אחד מתוך 35 שנים של עבודה בהרים וביערות.
…ביום רביעי הקרוב יצוין ראש השנה לאילנות. נזכרתי שבילדותנו בכל כיתה בבית הספר הייתה מונחת בפינה קופת פח ועליה הסמל של קרן קיימת. בכל יום שישי הינו תורמים גרוש מכספנו לקופה.
הקופות הישנות כבר אינן. אבל מי שירים את עיניו ויביט סביב
אל ההרים יראה אייך בזכות מפעל חייהם של אנשי קרן קיימת
אנו גרים במקום הכי יפה בישראל.
