יום הכיפורים 'חצה' את השבוע האחרון ממש בזמן. למי שבימים רגילים לא מבין את חומרת המצב בו מצויה מדינת ישראל וממשיך כמנהגו ב'טייס אוטומטי', באה האתנחתא של יום הכיפורים ופיזרה את הערפל.
– העונש שהטיל בית המשפט המחוזי על אהוד אולמרט (מאסר על תנאי וקנס כספי), היה אקורד הזוי למחזה שאולי מובן לבית המשפט ולשופטים המכובדים שגזרו את דינו ומקובל גם על פרקליטיו של אהוד אולמרט ראש הממשלה לשעבר.
לא נכנס לפלפולים משפטיים, אלא, נשתמש במה שהבורא העניק לאנשים פשוטים והגיוניים, שכל ישר.
נניח לרגע את המשמעות המשפטית המחזיקה מאות ואלפי עמודים, הן של הפרקליטות והן של בית המשפט, ונתרכז בהבנת הנשמע.
השופטים 'קרעו' את דרך התנהלותו של אולמרט בסופרלטיבים ומילות מחץ, שאילו המחנכת שלי הייתה אומרת אותם לי בכיתה י', יתכן והייתי עף ביוזמתי כבר אז, ועל אף הזיכויים (עליהם כתבנו בעבר 'עוד זיכוי כזה ואבדנו') ונתמקד בתרגום המילים והמשפטים המתארים את מעשיו של אולמרט. לא נחזור על המילים, אלא נאמר. אחרי מילים כה קשות, אתה מצפה שבית המשפט יגיש את החשבון בהתאם. אולם, הפתעה, (לנו) האיש יוצא זול יותר אפילו משבקשה הפרקליטות לעבודות שירות למשך שלושה חודשים.
אין לי טענות לפרקליטיו של אולמרט, בשביל זה הם קיימים ובהתאם גובים את שכר הטרחה מהאיש.
הטענה המרכזית, ואולי היחידה היא כלפי בית המשפט והרכב השופטים.
סיפורו של 'המלך הוא עירום' היה האסוציאציה הראשונה שקפצה לנגד עיניי עם החלטת בית המשפט. אני יושב בבית מול המרקע וצופה באחד המחזות הסוריאליסטיים שהיו מאז ומעולם בבית המשפט הישראלי. מעשיו של האיש ראויים לכל גינוי, סלידה והוקעה, כך על פי מה שעלה במשפט, אולם, בית המשפט עושה 'צחוק מהעבודה' של ההורים והמחנכים ומחליט בצורה הזויה, לא מובנת ובלתי מתקבלת על הדעת, לתת פרס לעבריין אהוד אולמרט. התחושה הקשה מתחזקת עוד כאשר אט אט יוצא המרצע מן השק העיתונאי והפרשנויות של רוב הפרשנים המשפטיים, אוי כל-כך עלובות ושקופות '…אולמרט יכול לשוב ולהתמודד על ראשות הממשלה'. עכשיו הבנתי. המשפט היה פוליטי, ולא פלילי.
אם אתה יקיר השמאל, השמאל היתום שנותר ללא מנהיג מקובל ודרך מאחדת לרעיונותיו, אתה יכול להיות רגוע, בסופו של יום העונש לא יכלול את הסנקציה המתבקשת על פי ההיגיון הפשוט והשכל הישר של בית המשפט עצמו. אתה יוצא ופרס בידך.
גזר הדין במשפט ההזוי הזה נגזר וצריך 'לכבדו', אבל אני עדיין מחפש את הילד שיצעק סוף סוף ש'המלך הוא עירום'.
קרקס ושמו או"ם
בעבר היינו מצפים כל השנה שהקרקס הנודד יגיע לקריית שמונה. קראו לו 'קרקס מדארנו', זוכרים?
אבל יש גם קרקס אחר שנמצא במקומו הקבוע כל השנה ופעם בשנה יש בו הופעה מיוחדת. לקרקס קוראים או"ם. האו"ם שמושבו בניו יורק הוקם אחרי מלחמת העולם השנייה, בגלגוליו השונים, כדי למנוע את מה שהולך וקורה לנגד עינינו ממש היום בניצוחו של השליט האיראני אחמדיניג'אד.
יש המון קווים מקבילים בין הדרך בה הגיע היטלר לשלטון ולמעשיו המחרידים לבין מה שקורה בשנים האחרונות עם השליט האיראני. התנהלותו של אחמדיניג'ד פחות מדאיגה, מה שמדאיג היא התגובה הבינלאומית, גם היא מזכירה את יחסו של העולם לנוכח מה שקרה בסוף שנות השלושים ותחילת שנות הארבעים של המאה הקודמת. "היטלר קוריוז", נהגו לומר על האיש שהביא לרציחתם של מיליונים מבני כל העמים ובהם שישה מיליון מבני עמנו. עוד הם אמרו אז ש'האיש מטורף, אל תיקחו אותו ברצינות'. ההמשך ידוע…
עכשיו מקבל העולם הזדמנות לבדוק אם הוא למד את הלקח ואם העולם לא יחזור שוב על אותן טעויות. למרבה התדהמה, לא רק שהעולם חוזר על אותן טעויות, מנהיגיו, ובראשם נשיא המעצמה האמריקאית עושה כל מאמץ לא לפספס שום טעות, כאילו שהוא מחזיק בידיו מפרט טכני של אירועי העבר ופועל לפיו.
מצמרר ומתסכל להיות צופה פסיבי וחסר אונים ב'הצגת הגיהינום' העולה בפנינו על ידי האו"ם שמתעלם בציניות ממה שקורה בסוריה (30,000 הרוגים עד אתמול), אינו 'מוצא זמן' לדון ברצח העם המתחולל שם, ודבק בהצגת הפארסה של אחמדיניג'ד ובהשתתפות נשיא ארצות הברית, שעולם המושגים שלו לקוח מעולם הכדורסל ו'ההי גיא' האמריקני. תודו, שהטור עקבי ביחסו אל הנשיא חוסין אובמה מהיום שהוא נבחר, ולצערי, העובדות מוכיחות שהעגלה והמושכות שבידיו של ברק אובמה העגלון, דוהרים לעת עתה לקטסטרופה, במקודם ובמאוחר.
איננו עוסקים לא בנבואות ולא בתחזיות, ממש לא. העניין הוא יישום לקחים מההיסטוריה הקרובה והכאובה, להווה המרצד נגד עינינו היום. צריך לעבור למעשים.
להעביר את המחאה ל'ממתינה'
קשה לשכנע את הממשלה שקשה כאשר מאות אלפים מגיעים עם רכבם החדיש לשדה התעופה
וממריאים אל החלום הורוד בחו"ל בחגים
בשבוע הבא נחגוג את סוכות, ואין מתאים יותר מאשר לשוב ולחשוב על אלה שכל השנה חיים בדירת ארעי, ולא כמונו היוצאים מבית הקבע שלהם לשבעה ימים בלבד.
אוקיאנוס של מילים נשפכו על המחאה החברתי ועל הרצון (הכן) לשנות את המציאות הקשה, לפחות לאלה שאין להם.
אבל בואו לרגע אחד נחזור לאווירת יום הכיפורים ונאמר את האמת, גם אם היא אינה נוחה לאלה מבינינו שלא רואים בעיניים כלום, רק את המחאה.
…אחת הטעויות של מי שנותר חייל בצבא המחאה היא העובדה שיש פער (דיליי) בין מה שהיה בשנה שעברה להיכן שאנחנו נמצאים השנה.
בשנה שעברה, רבים חשבו (באמת) שצריך לעשות משהו בנושאים החברתיים, ומיד. אלפים יצאו לכיכרות ולרחובות, רבים מהם הגיעו לחניה עם רכב מודל מתקדם, החנו אותו (אוטו), שחררו את הציוץ המגניב מ'השָלָט' והתקדמו לעבר 'מדורת השבט' עם או בלי ילדם על הכתפיים, שאכן למחאה היו כל הסממנים של 'מדורת שבט 2011'. חלק גדול, ואני בתוכם, יצאו לרחוב לא מתוך דאגה לעצמם (ברוך השם חיסלתי את המשכנתא אחרי 30 שנים), אלא דאגה לילדים ולנכדים שלהם ושל חבריהם, מבחינתי, עבודה ובית. אלה שני הנושאים ובסדר הזה, אחריהם כל מה שאתם רוצים.
בקיץ 2011 הייתה שמחת מחאה אמיתית, וחזרתי לימים העליזים שלי בעיר ובאוניברסיטה שם הפגנו ברוח נעורים נגד כל מה שהפריע לנו. היה נכון ואפילו כיף.
…סתיו 2012, תופח על הפנים של רבים מאיתנו. מסתבר, שהרצון לכפות סוג של סדר יום חברתי, מתפרש כרצון פתטי לייבא רוחות זרות של 'מהפכה' ו'אנרכיסטיות', הזרים לתרבות היהודית, לא במובן האידיאולוגי, אלא בחתירה לשום מקום, לפחות כפי שהדברים נראים היום. לא משנה מה המציאות, הם מפגינים…
אחד מכלי הנשק שיכולים להיות רלבנטיים וחלודים בעת ובעונה אחת, היא האמירה שהביטחון החברתי חשוב לא פחות מהביטחון הצבאי-אישי שלנו.
בקיץ 2011, טרם מה שקורה היום, הטיעון היה במקום, כי ידענו פחות על סדרת האתגרים הגדולים בפניהם עומדת מדינת ישראל בסתיו 2012.
החוכמה בחיים זה לא לדקלם סיסמאות, אלא לעשות את המעשים הנכונים ובעקבותיהם יבואו הסיסמאות.
ראו מה קרה עם 'האביב הערבי'. התחילו עם סיסמא מגניבה ועדיין לא סיימו עם הטרור והבלגן, אפילו בסרט מליגה ג' אסור לצפות….
