אחרי שראינו את הביצועים ואת תת הביצועים של המתיימרים להחליפו, נתניהו נותר המועמד היחידי לראשות הממשלה
יש להניח שרבים עדיין בהלם מזה שהולכים לבחירות, במקום בעוד ארבע שנים, בעוד שלושה חודשים.
ההלם מוצדק, אבל חברים חייבים להמשיך הלאה…
…מטבעי איני אוהב לעסוק בעבר, מלבד לקחת את הלקח להווה ולעתיד. עניין של אופי.
שניים שלושה משפטים על העבר, ונמשיך.
הסיפור הוא לא על אחריותם ומחויבותם של הפוליטיקאים שלנו אלינו התושבים. הוא נמצא במגרש קטן, אפילו לא מגרש, משהו שלושה על ארבעה סנטימטרים מרובעים, במקרה הטוב, במוחם של חלק מהפוליטיקאים.
מדובר ביצרים בסיסיים של כבוד, אגו, יהירות ואינפנטיליות מצויה. אל תחפשו טיעונים כבדים ועמוקים של 'אידיאולוגיה' 'איכפתיות' 'דאגה לחלש' ועוד, ממש לא.
מי שעסק ב'פוליטיקה' ומי שעוסק בפוליטיקה יודע שסה"כ הרצונות שלך חייבות להיפגש עם סה"כ הרצונות של השותפים לך כדי שתהיה 'עסקה' או במקרה שלנו 'קואליציה'. זה המקצוע, ובמשטר שלנו זה פועל רק כך.
שתי דוגמאות לשני פוליטיקאים שאחד פעל לפי הנחת היסוד הזאת והשני, הפוך ממנה.
הראשון, משה כחלון. בפעם הקודמת הוא היה חזק יותר וגדול יותר, ואכן הוא דרש וקיבל תפקידים וכח בהתאם. שר אוצר, שר כלכלה, שר בינוי ושיכון.
הפעם, הוא הגיע עם כח מועט, רק ארבעה מנדטים, קרא את המפה, הביט מסביבו וקיבל את ההחלטות הנכונות. הוריד את סף הדרישות שלו לאורך כל הגזרה, ומצא את נקודת החיבור בין הרצון שלו לשלל פוליטי לבין היכולת והכח הפוליטי שלו. מבלי לחלק ציונים על המהות (בניגוד לצדקנים והטהרנים), כחלון הוכיח שהוא פוליטיקאי, במובן הטוב של המילה.
הדוגמה השנייה, אביגדור ליברמן. על אף שכוחו קוצץ ביחס לפעם הקודמת, הוא קרא את המפה והבין שבלעדיו לא תקום קואליציה. עניין של מספרים, ובמקום לתרגם את העובדה הזו לדרישות ענייניות, תוך שהוא צמוד-צמוד להתחייבותו היחידה כלפי מחנה הימין, להקים ממשלה רק בראשות נתניהו, הוא הפעיל את השלושה-ארבעה סנטימטרים במוח שמכילים את כל התכונות שציינו למעלה.
בהתנהלותו של ליברמן אפשר למצוא הכל, חוץ מפוליטיקה.
בעצם, אם מגרדים מעט את הציפוי מעל הפוזה, מגלים שליברמן הצטרף לגדודי הנוקמים בנתניהו, כל אלה שעבדו איתו בעבר ופוטרו/התפטרו/ או סיימו באקורדים צורמים.
הרשימה ארוכה-ארוכה ורק מספר שמום שעולים לי כרגע: פרופ' ארד, יועז הנדל, צבי האוזר, רוני מאנה, בני בגין, דן מרידור, והאביר החדש אביגדור ליברמן.
זה עצוב, אולם זאת האמת המרה שאנחנו האזרחים משלמים את מחיר הנקמנות של הפוליטיקאים.
הפנייה לאבי גבאי
אם אכן נכונים הדברים שנאמרים מפיותיהם של פוליטיקאים רבים, שהמאבק בנתניהו אינו אישי, אלא ערכי, אזי הפנייה של שליחיו של נתניהו לאבי גבאי הייתה במקומה. מה קרה?! מדברים… מציעים… שוקלים… ועונים ב'כן' או ב'לא'.
אבל הצביעות הרי חוגגת, והכל אישי וממוקד באדם אחד הנמצא ב'בריחה' מציידיו.
בכל מקרה, על אף התשובה השלילית של גבאי, אצלי הוא מקבל ניקוד על המאמץ להיות פוליטיקאי שמקשיב ואחר כך מחליט.
משה כחלון
עכשיו, שמשה כחלון החליט להצטרף לליכוד, השמאל הפך את עורו, ומאתרגיו הפכו להיות ל-משמיציו.
זה הזכיר לי את אריאל שרון 'הרוצח' כשהיה איש ימין מובהק, לפליק פלאק שעשו בשמאל ואיתרגו אותו כאשר גירש את תושבי גוש קטיף. זו דרכם, זו תורתם והיא לא תשתנה.
יאיר לפיד
עצוב היה לראות חבורה של שלושים וחמישה ח"כים עם שלושה רועים. לא צריך להיות גאון פוליטי כדי להבין שיאיר לפיד עושה הכל, אבל הכל למלכד את בני גנץ ולנטרל אותו מלהיות המנהיג המוביל של 'כחולבן'.
האיש קופץ מערוגה לערוגה בה מנסים להתניע מהלכים ומחרב את הזרעים. האמירות שלו מתריסות ויוצרות אנטי מכל מי שנמצא בסביבתו הגיאוגרפית והפוליטית.
קחו תסריט אחד. בשלב מסוים כאשר היה ברור שליברמן 'משחק אותה', נוצרה אפשרות כלשהי להתניע מהלך להקמת ממשלת חירום עם שותפים על בסיס הסכמה רחבה בענייני: ביטחון, חברה, בריאות ודת ומדינה. אפילו שמהלך מעין זה נשמע מופרך, קפץ לו לפיד וחירב את הניצן הקטן הזה.
תראו, מעולם לא החזקתי מהפוזה ששמה יאיר לפיד, אבל כיבדתי את זכותו לנצל תמימותם של אזרחים לקנות את להג לשונו ופיתולי לשונו. כי בדמוקרטיה יש לך זכות טיפש וללכת אחרי מצגי שווא של שרלטניים, כמו גם החובה להזהיר מפניו.
נזכרתי ב…
תמונות הצבעת ההליכה לבחירות ביום רביעי בכנסת הזכירו לי את 'נאום הלווייתנים' של חיים רמון במפלגת העבודה.
ממש ראיתי קרפיונים המתעקשים להפוך לגפילטע-פיש. טוחנים את עצמם לדעת ובועטים בכיסא שעליו הם עומדים-תלויים.
אגב, זו הפעם הראשונה בכנסת ישראל שהאופוזיציה מצביעה נגד פיזור הכנסת, בעוד הממשלה כופה הצבעה על ח"כיה לפזר את הכנסת.
לך תבין כשהשמאל והשנאה לנתניהו מתחברים…
אי הבנה
אחת הסכנות במצב שנוצר שיהיו כאלה מאויבנו שיפרשו לא נכון את המצב ויבואו להם מחשבות יצירתיות לראש. זו אכן סכנה, אולם ההיסטוריה מלמדת שבמצבים מעין אלו, היוזם פגיעה בישראל, ניזוק ראשון וקשה.
כך היה במלחמת ששת הימים וכך היה במלחמת יום הכיפורים.
היום אנחנו נמצאים באווירה המספקת 'רעיונות' תוקפניות כלפי ישראל בגלל פרשנות שגויה של המצב.
אולם הסכנה הגדולה ביותר היא שכולם לא ירצו משהו מסוים (מלחמה) וכולם, כל אחד על פי פרשנותו השגויה ישאב למצב של מלחמה.
אתם לא מאמינים?! תזכרו איך הגענו למצב שאף אחד לא רצה בחירות (כך לפחות אמרו) ואנחנו במערכת בחירות.
ומה איתנו?!
לנוכח מה שקורה בישראל וחוסר היציבות בהקמת ממשלה, אנחנו חייבים לדאוג לעצמנו.
אסור לנו לחכות לחלון הזדמנויות שיפתח רק בעוד כחצי שנה, זאת בנוסף על החצי שנה שכבר חלפה.
השבוע התכנס פורום תושבים שדן במצב הבריאות בקריית שמונה. אזרחים מהעיר ומחוצה לה בתגבור סטודנטים ממכללת תל חי התכנסו ב'ארתור פוקס' כדי לדון ולקדם יצירת פתרונות.
לכנס הגיעו בנוסף למשנה לראש העיר מישל בן שימול וס.רה"ע יורם ממן, לב ארן, ד"ר יוסי קורן, פעילים חברתיים וסטודנטים כאמור.
לאחר דברי פתיחה, התחלקו הנוכחים לקבוצות עבודה בהן דנו על התורים הארוכים לרופאים מקצועיים, מוקד חירום ועוד.
יש לקוות שהתהליך יקבל תאוצה ויתניע פתרונות, ולא יכנס לרשימה הארוכה של הבלה בלה בלה.
התנאים להצלחה הם: מיקוד המאבק, לוח זמנים, סימון המטרות והנכונות להקריב זמן, מאמצים ועוד.
עוד תנאי הנאמר ונכתב כאן כבר שנים. למקד את המאמצים אך ורק בממשלה ובמדינת ישראל.
