ממה נבעה הדאגה?! לא סוד שטבעת הרודפים את נתניהו הולכת ומתרחבת, והסיבות ממש לא חשובות. כל אחד ואחת מאינטרסו הוא רוצה להפיל את נתניהו. יש באופן אוטומטי בין שלושים לארבעים אחוז מהמצביעים המתנגדים לנתניהו: ערבים, חילונים קיצוניים, שמאלנים, אלה המתנגדים לאופייה היהודי של ישראל ועוד. זהו בסיס מוצק, כך ש'המלחמה' היא על עשרה, עשרים אחוז מקולות המצביעים.
הדאגה מכך ירדה בצורה ממשית ביום רביעי בשעה שש כאשר אהוד ברק הודיע שהוא חוזר לפוליטיקה (מתי הוא בדיוק עזב?). ומדוע?! בצורה פרדוקסאלית, ברק הולך להציל את נתניהו ולהעניק לו קדנציה נוספת.
טעותו של ברק שהוא לא הפסיק לרגע לתקוף ולהשמיץ את נתניהו במהלך השנים האחרונות, מאז שהיה שר ביטחון בממשלתו והילל ושיבח אותו בחנפנות.
ברק משמש במקרה הטוב 'מגנט' לקליטת קולות של מצביעים נואשים שהמשותף להם, התנגדותם-שנאתם-תיעובם את נתניהו.
מצביעים אלה פזורים ב: מר"צ, העבודה (או ממה שנותר ממנה), 'כחולבן' ועוד כאלה שאינם מוגדרים תחת מפלגה מסוימת.
המגנט לקולות האלה יביא לנדידת מנדטים מאותן מפלגות למפלגתו של ברק. אבל, ובצורה לא מפתיעה, לא ישנו את מפת הגושים. יתרה מזו. מה שקרה במפלגות הימין, 'הימין החדש' של בנט ו'זהות' של פייגלין שאיבדו כשלוש מאות אלף קולות מהימין המוצק, בגלל שלא עברו את אחוז החסימה, יקרה הפעם בגוש השמאל שדי מיצה את פוטנציאל המצביעים.
לוּ אני נתניהו, הייתי שולח זר יפה של חמניות לאהוד ברק ובפתק שהייתי מצרף היה כתוב "בהערכה על הצלתי. נתניהו".
אגב, יתכן שאת מה שאני מבין מבינים גם ב'כחולבן' ושוב, בצורה פרדוקסלית, חלקים מתוכה יעשו פניית פרסה, וישתפו פעולה עם נתניהו לביטול הקדמת הבחירות והליכה משותפת לממשלת חירום לאומית.
אהוד ברק מחרטט במקום לענות לשאלות העיתונאים והאזרחים
בשולי הקמת מפלגתו של אהוד ברק, נחשפנו במהלך מסיבת העיתונאים לברק הישן, התחמן, החמקמק והחלקלק. האיש לא ענה על אף שאלה משאלות העיתונאים, ובחושבו שהציבור מטומטם כמעט כמו שחשב גנץ, נפנף את העיתונאים והעיתונאיות ב'עניתי בעבר, תבדקו בארכיון'. נו באמת ברק. לא צריך ארכיון כדי לבדוק ולהיזכר ב: בבריחותיך מלבנון וצאלים, בהפקרת חייליך, בפעילותיך הפיננסית באזרחות, ובמיוחד בסימני השאלה המלווים את התנהלותך בשנים האחרות.
והכי חשוב, היותך ראש הממשלה הכושל בתולדות ישראל (על פי מבחן התוצאה) המשמיץ ללא הרף את אחד מראשי הממשלה המוצלחים ביותר של ישראל, בנימין נתניהו.
למרות הזיכרון הסלקטיבי שלך, חשוב שתענה על מספר שאלות, לפני שאתה שופך קיתונות של ארס ומי שופכין על זה שאתה רוצה לרשת את מקומו. ואלה דרישות מינימאליות, ברק, לפני שנגיע לשאלות הכבדות באמת.
לימור, מחכה לג'וב מגנץ?
אז מה אתם אומרים על התופעה הישנה-חדשה-מגעילה של כל מיני חברים-ידידים-שותפים לשעבר הרחוק של בנימין נתניהו יוצאים מהחורים ושופכים קיתונות של ארס וזוהמה לעבר נתניהו?!
האחרונה והבולטת שבהם היא לימור לבנת, מי שהייתה ח"כית ושרת החינוך של מדינת ישראל מטעם הליכוד ועל פי המינוי שקיבלה מלא אחר מאשר ראש הממשלה דאז ודהיום, בנימין נתניהו.
לימור, כמיטב המסורת של הצבוע בטבע, מנסה ליטול את ליטרת הבשר הפוליטי שלה מתוך חישוב (מוטעה) שהאריה פצוע וימיו הפוליטיים ספורים.
לבנת מצטרפת במסע הסירחון לקודמיה בהם 'מאור הגולה' רוני מאנה, מני נפתלי, השר דן מרידור, פרופ' עוזי ארד יועצו לביטחון לאומי ועוד שורה ארוכה של 'נפגעי נתניהו' המבקשים לנקום בכל דרך בנתניהו ולקבל 'ביטוח לאומי' מהציבור הישראלי.
כולם עבדו עם ובשביל בנימין נתניהו, וכנראה, לכולם הוא אמר 'תודה, איני זקוק לכם יותר'.
רגשות הנקם, התסכול והרצון ל'טהר' את שמם כמי שעבדו עם נתניהו, מביא אותם להתנהג כאחרון 'חתולי הרחוב הפוליטי'.
המירמור, ואל תפרשו זאת אחרת, גורם להם ללקות בשיגעון בלתי נשלט, וכל אחד על פי ה'אומץ הציבורי' שהוא חושב שיש בו, יוצא עם מזרק הארס.
בושה לאנשים הקטנים האלה, גם אם הם נפגעו בצורה זו או אחרת מנתניהו.
שותפים בתחומים שונים, לדעתי, חייבים לקחת בחשבון שיתכן וביום מן הימים הן יתפרקו, ואסור יהיה לצד כלשהו בשותפות לצאת וללכלך על הצד השני. זה מבחינתי טאבו במערכת יחסים המושתתת על אמון אישי.
נחזור ללימור לבנת שהמקרה שלה מכוער במיוחד. הגברת כבר נשכחה בתהומות הנשייה והקשר שלה לעשייה פוליטית הוא אפס המון זמן.
לכאורה, הפצעים שנפערו כתוצאה ממערכת היחסים שהיו לה עם נתניהו אמורים היו להגליד לחלוטין. אבל לא אישה כלימור לבנת, שגם בזמן היותה פעילה הייתה בעייתית, בלשון המעטה, תוותר להזדמנות לשרוט את נתניהו.
לבנת אצה רצה מאולפן לאולפן (היא עוד תגיד שה…אולפנים רצים אחריה…) רק כי היא מספקת את דלק השנאה כלפי נתניהו. הרי אף אחד לא ספר אותה כאשר לא היה לה מה לומר נגד נתניהו…
חבל, חבל שאנשי ונשות האתמול הפכו את עצמם לעשן מתפוגג באוויר ולא יזכר מהם דבר זולת השכחה מהיותם פעם משהו או מישהו.
יש גבול למה שעיתונאים שחצנים מרשים לעצמם
אחרי תקופה ארוכה של התגרויות ופגיעות חוזרות ונשנות בכבודו של ראש הממשלה על ידי שדר כאן 11 דוב גילהר, השבוע הוא פגע פגיעה אחת יותר מידי.
…תיכף נחזור לגילהר…
…יש מעיתונאי ישראל שיכולת האבחנה שלהם נפגמה והם לא מבחינים בין כבוד על פי הפרוטוקול למרואיין, נשוא הדיווח שלהם וחובתם לשאול ולתחקר את המרואיין. כבוד אלמנטרי חייבים לתת לכל מי שנשוא עבודתך העיתונאית.
וממה זה נובע?! מתהליכים פיזיולוגים אשר הביאו להחלפת המיקום בין הראש לבין שלפוחית השתן, או במילים אחרות, השתן עלה להם לראש.
התופעה חמורה וגובלת במגיפה בערוצים ובתקשורת הפרטית, אך זה מחירו של חופש הביטוי, על פי פרשנות הבעלים הפרטיים של הערוצים הללו. אולם, כאשר המגפה הזו מגיעה ל'תאגיד השידור הציבורי' שהציבור הוא הבעלים, לא תתיכן תופעת זילות כפי שמפגינים חלק מהעיתונאים ובראשם דוב גילהר ו'הפרשן' מוטי גילת. בעצם, הם יכולים לפגוע בכבודם של אחרים, אך הסנקציה בלתי נמנעת כפי שקרה השבוע עם גילהר.
השעייתו צריכה להיות 'קו פרשת המים' במערכת יחסי הגומלין בין העיתונאים בשירות הציבורי, קרי 'כאן 11' ורשת ב" ובין מושא עבודתם העיתונאית. ולפני שיקפוץ מאן דהוא עם ההברקה היומית ויאמר 'איפה חופש הביטוי?! יש כאן סתימת פיות והפחדה', אומר בפשטות.
העיתונאים יעשו את עבודתם העיתונאית במלוא המרץ והתשוקה להגיע לאמת ולחשוף אותה. היחס אל מי שהם חוקרים-מדברים-מראיינים או מבקרים יהיה בכבוד הראוי. לא זלזול, לא הגחכה, לא בדיחות ובטח לא השפלה ופגיעה בגופו וכבודו של נשוא עבותם העיתונאית.
מקווה ומייחל שהרמז העבה בהשעיית דוב גיל יעבור הלאה, ובפעם הבאה התגובה תהיה החלטית וברורה יותר.
