אני בטוח שאיני טועה באשר לחמישים האחוזים מההחלטה. אלה אותם חמישים אחוזים הכוללים רצון ל: צדק, הוגנות, התחשבות, נשיאה משותפת בנטל קיום המסגרת בה אנחנו חיים (מדינה), או במילים אחרות, אפשרות הוגנת לילדים שלנו לבנות ולהיבנות בארץ ישראל.
בשביל החמישים האחוזים הללו אני מוכן לתת מאה אחוז של מאבק.
אבל, מסתבר שעל הפלטפורמה המוצקה בה שותפים המונים החושבים כמוני, קפצו גורמים שאינם מסוגלים ואין להם סיכוי לקדם את סדר היום הפוליטי-אנרכיסטי שלהם.
כבר לא מדובר בחבורה של פורקי עול, אלא בחברים וחברות המדקלמים סיסמאות שבינם לבין מחאה חברתית אין ולא כלום.
תכולת האינפוזיה ממנה יונקת חבורת פורקי העול הללו מכילה חומרים המסוכנים לבריאותו ושלומו של הציבור.
אפשר לחשוב שאיזו הארה תקפה את אנשי המחאה ביום קיץ חם אחד, ופתאום הם גילו את העוולות של המדינה כלפיהם. ככל שצופים יותר בהתנהגותם של אותם אנרכיסטים, המסקנה העולה שמדובר באנשים שיצר ההרס שלהם גדול בכמה מספרים מהרצון והיכולת שלהם לבנות ולשנות את החיים (הקשים) במדינה היקרה לנו.
כאחד שחווה את החיים הקשים על בשרו, ולא מסיפורים, ושיצא לעבוד כנער שוליה במפעל גיבור טקסטיל בגיל שש עשרה וחצי, אני יכול לומר שקושי הוא בהחלט דבר יחסי. הקושי הזה עומד מול הקושי של חלק מהאנרכיסטים להכיל בתוכם בית מרווחה בעל שלושה מפלסים, שתי מכוניות (או שלוש) בחנייה, והחלטות קשות במיוחד, מה לאכול לצהרים, ארוחת גורמה או ארוחה דה-לוקס. חיים קשים.
מה שקורה שצערם וכאבם של רבים וטובים (מאוד) מהמוחים האמיתיים נבלע מול תמונה, סיסמה או מעשה ונדאלי של אנרכיסט או שניים.
איני רוצה, וגם זה לא נכון להכליל חלילה או לחשוד ברוב המוחים, ממש לא. אך, הגיע הרגע לומר למנהיגי המחאה לקחת אחריות ולהרחיק מביניהם את הגורמים שפגיעתם רעה. כנראה, שהפתיחות והסובלנות ששררו במחאה של השנה שעברה לא יחזרו, כי גם במחנה השני הסיקו מסקנות. כנראה גם משטרת ישראל לא תאפשר לפורעי חוק את הלוקסוס, גם לעבור על החוק וגם לחמוק מנשיאה בתוצאות ובסיכונים הנלווים להפרת חוק.
לא יכול להיות שהמוסר הכפול יקבל לגיטימציה בכל הקשור להחלת חוקי המדינה על צד אחד בנוקשות, ולמעשיו של המחנה השני יעצמו עין. הסיפור הזה נגמר. חוק ודין אחד לכולם, וטוב שכך.
איני יודע כיצד הייתי מגיב אם מישהו היה חוסם את הכביש בזמן שאני בדרך לאירוע חשוב כלשהו, ולא משנה סיבת החסימה. את זה מרשים לעצמם לעשות חלקים לא קטנים מקרב המוחים, ומה שמעניין שהם 'מתפלאים' שמזיזים אותם מהכביש בכח. עולם מוזר. הייתי רוצה לראות מי מהמוחים היה מוכן לחיות במדינה בה שלטון החוק הוא שלטון הצחוק, נאמר באחת ממדינות אפריקה. אותו מוחה היה מוחה נגד הממשלה שלא מספקת להם ביטחון אישי.
ולסיום הפרק הזה. אוי ליום שבו נקבל אנחנו האזרחים נבוטים מהשלטון בראש ולא נמחה. אוי לנו מהיום שהמדינה תצר את מרחב ההתנגדות של האזרחים לחוקים או גזרות שהשלטון יטיל על אזרחיו. לא הייתי רוצה להיות חלק מהמציאות ההיא.
אבל באותה מידה איני מוכן לעמוד מהצד ולגלגל עיניים למעלה, לסנן סיסמה נבובה שמופיעה בה המילה 'דמוקרטיה' ו'חופש' ולראות בנקים נפרצים ורשתות מזון וחנויות נבזזות בידי אספסוף. ממש לא בא לי.
חופשה או גיהינום? אתם קובעים
צאתם של תלמידי בתי הספר לחופשת הקיץ, מעוררת בי כל פעם מחדש רגשות פחד וחרדה לשלומם.
יוצא לי לא פעם לשאול, האם הילדים השמחים ששועטים אל עבר הבריכה הים או הקייטנה, יהיו אותם ילדים בסוף הקיץ? האם התמימות המופלאה של הגיל הזה תשמר גם כעבור חודשיים תוססים ומיוחדים הרחק מעיני המחנכים וההורים?
התשובה לכל השאלות הללו היא 'לא!' 'לא' שהיא כואבת במיוחד.
התפילה והתקווה לחזרתם של הילדים משותפת לכולנו, אני משוכנע, ולהורים הפרטיים של כל ילד, הכי הרבה.
אולם, לנוכח מה שקורה ברחובות הערים ובשבילים הנדחים, נראה שאין ההורים יכולים לדמות עצמם כאותם הורים של שנות החמישים והשישים שהותירו את בניהם ובנותיהם ללא השגחה, כי לא היה מפני מה להשגיח.
בעוד הדברים נכתבים, קופצת לנגד עיניי הידיעה המזעזעת על נער בן שבע עשרה שהכה אדם בן שישים ושמונה, "סתם, כי בא לו". אותם 'נערים' בני שבע עשרה גם אחראיים בחלק מהמקרים לדקירות שמסתיימות ברצח או נכות קשה, התעללות בבעלי חיים חסרי אונים וגם בהטרדה בלתי פוסקת של שכנים בלילות הקיץ החמים.
האחריות, וסליחה שאני מתערב, לשלומם של הילדים היא קודם כל, ובמקרים רבים היא רק של ההורים. הורים שויתרו על חינוך ילדיהם או הכוונתו בשבילי החיים, ולא משנה הסיבה, שיהיו מספיק אמיצים ויפקידו את 'רישיון ההורות' שלהם באגף הרווחה. שיהיו מספיק כנים עם עצמם שאם הם מסירים את האחריות מילדיהם, שאחרים ייקחו אותה. כן, עובדים סוציאליים ושוטרים.
למטבע הזה יש שני צדדים. הראשון ההורים וילדיהם. חוקי מדינת ישראל מחייבים את ההורים לדאוג לקיומם של הילדים, ואם נפרט, פרט למזון ומלבוש, להעניק להם חינוך עם גבולות.
השני, מה שקורה במרחב הציבורי בין הילדים לבין זולתם.
כאן המצב בלתי נסבל ודורש התייחסות מיוחדת של הרשויות, כאמור. כי מישהו חייב לעצור את האלימות וההשתוללות ברחובות.
נסיים במה שפתחנו. כדי להקטין את הסיכון שעומד בפני כל ילד וילדה, ההורים צריכים לפקוח את העיניים, לשאול שאלות, ובעיקר להתעקש לקבל תשובות. תשובות ענייניות. חופשה נעימה ובטוחה לכולם.
