כאב רצח רבין והתקווה לעתיד
שרי ההיסטוריה וההווה שיתפו פעולה השבוע כפי שלא עשו זאת שנים.
השבוע ציינה מדינת ישראל תשע עשרה שנים להירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל בידיו של בן עוולה יהודי.
הרצח עצמו הביא לרעידת אדמה בחברה הישראלית שחלקים ממנה עדיין נמצאים באותו היום ובאותו המקום בו אירעה הטרגדיה.
…תשע עשרה שנים אחרי, צריך לומר שני דברים: לא לשכוח את הכאב על הרצח הנתעב וכאבה האישי של המשפחה, וכמדינה ועם אנחנו צריכים להתייחס למסקנות וללקחים מהאירוע הקשה הזה.
באשר לכאב, איני מציע לאיש להתחרות עם כאבם של הבן יובל, הבת דליה וכמובן הנכדים. כאב אישי הוא כאב אישי.
כעם וכמדינה עלינו להישיר מבט אל עבר העתיד, אל הנוער הנפלא הצומח כאן ולשאול. לאן אנו רוצים להוביל את הטרגדיה הזאת? מה אנחנו רוצים 'להשיג' מהרצח הזה?
המסקנה הראשונה והבסיסית היא שאת האלימות חייבים לעקור ביד ברזל. כל אלימות, בכל מקום וכלפי כל אדם באשר הוא אדם.
לצערנו, האלימות הפכה לגיטימית בקרב חלקים לא קטנים מאזרחי המדינה, יהודים ומיעוטים כאחד.
צריך להיות ברור שאין אלימות 'לגיטימית'. להבנתי, האלימות בצורתה החוקית היא פריבילגיה של רשויות החוק כאשר הן מבוצעות בכפוף לחוק ברשות ובסמכות.
ולכן, כל עוד האלימות לא תגונה בפה מלא בכל קבוצה ועל ידי כל מנהיג של אותה קבוצה, הסיכוי שהיא תיעלם הינה אפסית.
רצח יצחק רבין חייב לקבע בתודעה ובגנים שלנו את היותה של האלימות כלפי השונה, זה שלא חושב כמוך, מחוץ לגדר של השיח הציבורי. איני משלה את עצמי שיש קבוצות מסוימות שהאלימות היא הדרך בה הן מביאות לידי ביטוי את רוב סוגי התגובות כלפי מי שהן לא מסכימות איתו.
ולכן, במצב בו נמצאת מדינת ישראל חובה לשנות את כללי המשחק, לפחות בכל האמור למשחק הפוליטי/אידיאולוגי של קבוצות אוכלוסיה שונות. חוקי מדינת ישראל חייבים להיות מיושמים ביד תקיפה יותר ובתי המשפט חייבים לתרגם את רף הענישה הגבוה יותר למעשים, ובמקביל להחדיר דפוסי חשיבה ושיח סובלניים במערכת החינוך, החל ממעונות היום.
אם נהיה כנים עם עצמנו נודה שרף האלימות מאז רצח רבין עלה ונעשה חמור יותר. מלחמות העבריינים מלווים בשגיר טילי לאו ופיצוץ מכוניות ללא אבחנה, לא אחת מריבה על מקום חניה מסתיימת ברצח ולא מעט תלמידים עושים שמות במוריהם ובחבריהם בין כותלי בתי הספר, ומתפארים במעשיהם ביוטיוב.
ולנוכח האירועים ההולכים ומסלימים בירושלים, צריך לומר מילה גם למנהיגנו.
ההיסטוריה מלמדת שתגובה רופסת לאלימות בחיתוליה מעודדת את אלה שנוקטים בה להחריף את האלימות מצידם. אנשים אלימים, מסיבה כל שהיא, מפרשים מתינות והבלגה כחולשה ולא שום דבר אחר. מעשי הרצח, יידויי האבנים, ההצתות וירי הזיקוקים צריכים להיבלם בעוצמה ובאותם כלים. מי שיורה זיקוקים, מותר למשטרה לירות אליו זיקוקים חזרה. מי שזורק בקבוקי תבערה והוא רעול פנים מותר לנטרל אותו, ולא בידיים.
פשוט נמאס מהאלימות, נמאס מאנשים אלימים אשר החליפו את המילה המדוברת במוט ברזל, אגרוף, דקירת סכין, איומים מילוליים, פיצוץ מטענים ורצח. נמאס כי את הסרטן הזה מחסלים ולא מכילים אותו, כפי שנהוג לומר היום.
אלימות, צביעות וציפי לבני
ההתפרצות של אוהד הפועל תל אביב למשחק הדרבי בין מכבי תל אביב להפועל תל אביב ותקף את ערן זהבי והביא לפיצוץ המשחק נתן את האות למצעד הצבועים והצבועות של הפוליטיקאים בישראל, בהם חברי כנסת ושרה.
מי שאומר שהזדעזע מהאלימות הזאת מקרב הפוליטיקאים משקר במצח נחושה ושובר שיאי ציניות שממילא נשברים בתכיפות גם כך.
…האלימות במגרשי הכדורגל בישראל הם עניין שבשגרה. הפגיעות הגופניות הם חלק בלתי נפרד ממשחקי הכדורגל בליגות הנמוכות וכל מוצ"ש, כמעט, אפשר לשמוע דיווחים על האלימות הזאת, לצד תוצאות המשחקים.
הנה סיפור של רצח במגרש כדורגל שאירע בשנת 1975 שאירע במהלך דרבי (כמה אירוני) בין מכבי רחובות לבין מכבי כפר גבירול, במסגרת ליגה ג'. במהלך המשחק פרץ אוהד כפר גבירול למגרש ודקר את שחקנה של מכבי רחובות, מרדכי קינד בליבו. במילים אחרות, רצח את השחקן בדם קר.
השחקן עונשו של רוצחו בן השבע עשרה, שמעון קרוה, נקבע בסופו של דבר בערעור בבית המשפט העליון לעשר שנות מאסר. השופטים כתבו, קיראו היטב את הדברים, "בבואנו להמתיק את דינו של המערער התחשבנו בכך שכפי שקבע זאת בית-המשפט המחוזי, המערער איננו טיפוס אלים או פושע, אלא איש חלש אופי אשר נגרר אחרי היסטריה כללית, וכי הוא עודנו צעיר לימים ואין לו כל הרשעות קודמות". אתם מבינים את רחמנותו של בית המשפט על הרוצח?! אתם שמים לב למילים הפיוטיות של השופטים?! זאת הבעיה. שורשיה נמצאים בפסקי דין קודמים על אלימות במגרשי הכדורגל, אלא, ששם, במשחקי הליגות הנמוכות מרשים השופטים להקל ראש ולא למצות את הדין עם רוצחים ובעלי זרוע המטילים אימה על שחקנים, שופטי כדורגל וצופים שכל חטאם, אהבתם למשחק הכדורגל.
הפעם, לנוכח מצלמות הטלוויזיה, ערימת כתבי הספורט והפרשנים וחשיפת שיא של המשחק, התרחש מעשה אלימות נפשע אך לא ברמה של רצח שחקן בליגה ג'. אוהו, מה שעשו מזה. הגדילה לעשות שרת המשפטים אשר על שולחנה מונחים עשרות ספרי אלימות המתרחשים כמעט בכל שבת, והיא?! אילמת, נאלמת דום, ואפילו אינה מתייחסת או מתרגשת מהמכות שחוטפים שחקנים ואוהדים במשחקי הליגות הנמוכות. דמם פחות סמיך, בעיני אבירת המשפט מדמו של אוהד במשחק המצולם ומשודר בטלוויזיה ומגיע לעשרות אלפי חובבי כדורגל.
ולכן, אותי, החגיגה הצבועה הזאת לא הרשימה. כאשר ההיסטוריה של האלימות ידועה מראש ופוליטיקאים והרשות השופטת אינם ממלאים את תפקידם, אז שלא יקפצו עכשיו בציניות ויציעו ניסים ונפלאות במלחמה באלימות.
אני מתבייש באנשים דוגמת השרה ציפי לבני שמהלכיה הם ביטוי פופוליסטי של מי שבידה הכח לשנות את המציאות האלימה במגרשי הכדורגל בארץ, והיא עסוקה בלקושש קולות ואהדה ציבורית שלא כדרך הטבע.
נ.ב
ממש כאשר המשחק בתל אביב פוצץ, בקריית שמונה התקיים קונצרט כדורגל בהשתתפות שחקני ואוהדי …ביתר ירושלים. איך שגלגל מסתובב.
ועוד נ.ב.
בזמן שח"כ דב חנין מחד"ש הרהיב דברי תוכחה והטפה נגד האלימות של שחקני ואוהדי הקבוצות התל אביביות, נעצר בנו שפרק את זעמו באוהדי מכבי תל אביב. ואם אתם שואלים, כן, הבן יקיר חנין השתמט משירות מצה"ל מסיבת היותו פציפיסט. (הפציפיסטים מתנגדים לשימוש באלימות… ושירות בצבא).
לא נותנים לערבים לעבוד…
בעקבות מעשי הטרור המתבצעים באמצעות כלי רכב וטרקטורים, מספקים הערבים נשק 'קטלני' בידי אלה החושבים שהסיכוי לדבר עם הערבים על שלום, קטן מהסיכוי להגיע לשמש.
מי שמאוכזבים הם כמובן 'שוחרי השלום' בארגון בצלם 'שלום עכשיו' ודומיהם. צחוק הגורל הוא שהערבים הופכים את כלי העבודה (טרקטורים, טרנזיטים) לכלי נשק. וכדי שלא נתבלבל לחשוב שיש כאן אי הבנה, הם מקנחים בזיקוקים המיועדים לשמח אנשים, כנשק קטלני כלפינו.
בהמשך יבואו ארגוני 'זכויות אדם' ודומיהם ויטענו שישראל שוללת מהערבים את הזכות להתפרנס…
נו בטח, אם העבודה שלהם היא עבודה ערבית נגד יהודים, למה שיעבדו בה?!
אובמה עלול להיות מסוכן
אני לא יודע מדוע שמחים בישראל על הפסדו של נשיא ארצות הברית ברק אובמה הדמוקרט למועמדים הרפובליקנים בבחירות לסנט.
במקרה הזה הייתי שמח לוּ מועמדי הדמוקרטים של אובמה היו מנצחים.
הסיבה, הפסד שלו בסנט שולח מאותו להתעסק בענייני חוץ, קרי מדינת ישראל. ניצחון, היה משאיר אותו להיאבק בתוך אמריקה על נושאי פנים. חבל.
תנו לנהג לנהוג בביטחון
מדינת ישראל וצה"ל אופיינו בכל שנות קיומה של המדינה בנטילת יוזמה, חדשנות והפתעת היריבים והאויבים.
ישראל הייתה מדינה צעירה שאת שדרות המנהיגות המדינית והביטחונית מילא דור שמאורעות השואה היו חלק מהמציאות אותה חוו על בשרם. רבים מהם אף היו פליטים וניצולים מהתופת, ולכן לא צריך היה לומר להם מהי חשיבתה של מדינת היהודים. כמה חשוב שתהיה פיסת קרקע, דגל והמנון לעם נרדף רק בשל יהדותו.
צה"ל ידע לתקוף במקומות הנכונים והכאובים לאויב, בזמן ובמקום שבחר. חוסר השגרה היה הדבר הבולט במלחמה מול המחבלים (הפדאיון) משך שנים רבות (אריק שרון יחידה 101) ומלחמת ששת הימים.
המדינאים היו בעלי שיעור קומה של ערכים, ידע וניסיון בסבך הצביעות המדינית של העולם הדיפלומטי המזויף.
שר החוץ אבא אבן היה מודל לדיפלומט שניווט את יחסי החוץ של ישראל בחוכמה ובעורמה. הוא אמר ש"מפת יוני מזוהה בשבילנו עם חוסר ביטחון ועם סכנה. לא אגזים אם אומר שיש בה עבורנו משהו מהזיכרון של אושוויץ. אם אנו לוקחים בחשבון את מצבנו ביוני 1967, ומדמיינים מה היה עלול לקרות לנו במקרה של תבוסה, עוברת בנו צמרמורת: המצב שבו שוב הסורים על ההרים ואנחנו בעמק, עם צבא ירדן בטווח ראיה מן החוף, ועם המצרים בעזה, שחונקת אותנו בצווארנו. זה מצב שלעולם לא יקרה שוב בהיסטוריה", את הדברים האלה אמר שר החוץ אבן לגרמנים, בגרמנית בעיתון גרמני.
או שגריר ישראל באו"ם שלימים היה נשיא המדינה חיים הרצוג שבנאומו המפורסם בעקבות השוואת הציונות לגזענות הוא קרע לגזרים את ההחלטה קבל עם ועולם.
…היום, כל ממזר מלך, כל ח"כ ושר זוטר חש שהוא-הוא משיח צדקנו, המלך המושיע. הוא יודע טוב מכולם מה צריך לעשות, מתי והיכן.
בחודשים האחרונים מתנהלת מערכה כבדה מול העולם, בהם ידידים ושונאים, ובמצבים כאלה במקום להתאחד מאחורי מנהיגותו של ראש הממשלה ולאפשר לו כושר תמרון והובלה במים הסוערים, יש הקודחים חור בספינה בטענה המטופשת שהחור הוא בחזקתם, ברשותם ובאחריותם. ושלא אובן שלא כראוי. איני מטיל ספק בזכותנו על ארץ ישראל בכל אתר ואתר לבנות ולהיבנות, להוליד ילדים ולבנות בתים, כל מה שצריך כדי להיות עם חופשי ובטוח בארצו היחידה. אולם איני שוכח את החובה לנהוג באוטוסטראדה הסואנת שכרגע אנחנו נוסעים בה במשנה זהירות עד הרמזור הבא.
ובעיקר לא למשוך את ההגה מידיו של הנהג לשמאל או לימין…
