מלחמת יום כיפור יכולה להיות תקווה לשינוי או קבר לחלום ולחזון שלנו בישראל
ארבעים ואחת שנים חלפו מאותו יום מר ונמהר בה פרצה מלחמת יום כיפור. כן הייתי אז חייל בן עשרים עם הרבה חברים טובים, שמחת חיים ואופטימיות אין קץ ש"השמיים הם הגבול".
…ואז, בבת אחת, ירי מסיבי, מטוסים היוצאים למשימה ואינם שבים והתופת המוכרת של אובדן חיים, פציעות והלומי קרב עד היום.
השנה, הדור שלנו שבר את שיא כפיות הטובה וחלק גדול מנבחריו הפנו עורף בצורה מגעילה כלפי הלוחמים שנפלו באותה מערכה וסרבו, כן סרבו להתייצב בטקסי האזכרות שנערכו במקומות שונים בארץ.
אותם נבחרי ציבור הביאו לידי ביטוי את הסיאוב אליו הגיעו במרוץ שלהם להנאות החיים, לצבירת הון וכח ובעיקר כבוד, הרבה כבוד.
חשתי נבגד, מתבייש ומתוסכל מהעובדה שבכלל יכול נבחר ציבור ברמה של חבר כנסת או שר, לסרב לכבד את הנופלים בטקסי האזכרה. מרחק ארבעים ואחת השנים הפכו באחת לאלפי שנים של ניכור ודחייה מאלה שבחרנו להנהיג אותנו.
כיצד יכול נבחר ציבור להעיז פנים ולא להופיע לטקס לכבודם של הנופלים?! כיצד הגענו למצב בו חלק מהפוליטיקאים מוכנים להשתטות בתוכנית טלוויזיה כאחרון השוטים כדי להיחשף, וברוב אטימותו אינו מבין שקודם כל ולפני הכל חובותיו כאיש ציבור הם כלפי הציבור, ובראשם לכבוד הנופלים במערכות ישראל.
אחרי שאני נרגע מסערת הנפש וחוזר לעצמי, גורם ההפתעה נעלם לנוכח המציאות בה אנו חיים. פתאום אני מבין שטובי בנינו מסוגלים לזחול אל שדות התופת וההרג בברלין רק בגלל שמחירו של המילקי שם זול יותר בשקל. פתאום אני מבין ששם המשחק הוא כדאיות כלכלית ולא שום דבר אחר.
מלחמת יום הכיפורים, למי שחווה אותה, הייתה קו פרשת המים להתפכחות מהאשליה ש'אני ועוצם ידי' התפכחות מעבודת האלילים והסגידה למשה דיין ותחושת העליונות של מנהיגים בשר ודם.
השנה, פתאום התמלאתי גאווה כאשר נשיא המדינה הנבחר/בפועל/היחידי ראובן ריבלין הוקיע את תכונת הסרטן שלנו הישראלים: יוהרה. פתאום, אחרי ארבעים ואחת שנה שמעתי בן אדם כמוני וכמוך, האזרח מספר אחת מדבר בצניעות, ביהודיות של פעם, לא מתנשא ולא מרומם בשר ודם לגבהים של מלאך. פשוט, בן אדם האומר מה שרוב העם חש יום-יום.
מלחמת יום כיפור הייתה מעין נבוט עם מנגנון השהייה שנחת על עם שלם, אלא שחלק מהעם, העמך, הרגישו את המכה מיד והתיישרו, וחלק אחר עדיין מתעקש ללכת עם הראש בקיר ולטפח את לב האבן שבו.
אני מתכוון לכל אותם 'חזירים' שעיניהם גדולות מכל איבר אחר בגופם ואוכלים ובולסים את כספו, חסכונותיו ונשמתו של הציבור בכל דרך. אלה שרוצים להרוויח אלף שקלים מהציבור על כל שקל שהם הוציאו מכיסם בהנפקת מוצרי מזון, הלבשה, ריהוט וכל מה שהציבור קונה. גם מילקי.
החבורה הזאת, שבדרך כלל מסתתרת מעינו של הציבור אם באמצעות יח"צן, דובר, דירקטוריון או חברה פיקטיבית, שותה את הכסף מהפנסיות, החסכונות ובאופן ישיר במכירת המוצר עצמו.
בקטגוריה הזאת נכללים גם אלה השולטים על כספו של הציבור בחברות הממשלתיות השונות וסוחטים את הטיפה האחרונה את סבלנותו של הציבור עד שהעסק יתפוצץ.
מי שמשלם ומשלם את המחיר אלה החבר'ה הצעירים באשר הם. הצעירים, בניגוד לנכים ולמבוגרים מסוגלים להגיב ו'להצביע ברגליים', לעלות על מטוס ולעשות אצבע משולשת לכל ה'חזירים'.
ולכן, יום הכיפורים חייב לשמש תמרור אזהרה לכולנו, ובראש לנבחרנו.
יום כיפור יכול להיות ציון דרך לשינוי אצלנו כעם, כחברה ואם לא הוא יכול להיות 'קבר' לתקווה ולחלום שלנו בארץ ישראל. ושכל אחד יבחר.
עדיין לא קולטים במערב שמדובר ברוצחים חסרי מעצורים
ההידרדרות המוסרית של המערב תופסת תאוצה, ובמקום להעמיד חזית אחידה ותקיפה נגד חולי הרוח והפושעים של המדינה האיסלמית, המערב חוזר לגמגם ולהתקפל. עכשיו תורו של דיויד קמרון ראש הממשלה הבריטי. אחרי איומי הסרק שלו, רצחו אזרח אומלל שלו, והוא מתקפל.
כנראה שאובמה, קמרון ושות' עדיין לא מבינים ששולי חליפות הטוקסידו שלהם עולים באש והסכנה לחברה בה הם חיים מוחשית ומידית והם ממשיכים להתנהל בסלואו-מושן כאילו היו סצנה במחזה של שייקספיר. ואם כבר בשייקספיר, שיאמצו את "להיות או לחדול".
"הם תוקפים את פושעי דאעש מהאוויר". זו בדיחה ישנה שאפילו החמאס הפסיק לצחוק ממנה במבצע 'צוק איתן' כשירד אל מתחת לאדמה.
האמת עצובה וכואבת. החברה המערבית העכשווית, עייפה, שבעה וחסרת תשוקה לחיים כפי שהיו אבות אבותיהם. תן להם את מנת ההמבורגר והקולה, דחוף לידם אייפון או סמרטפון, תצמיד אותם לרשת חברתית דוגמת: פייסבוק או טוויטר ונגמר הסיפור.
זהו, כנראה שהסיפור של המערב נמצא בתחילת סופו ומכאן ועד הירידה הסופית שלו מבמת ההיסטוריה זה עניין של זמן. אז תתחילו לספור לאחור.
לפיד, שבעה מיליארד שקלים לתשובה וחבריו יש, ולנו כמה אחוזים במס הכנסה אין?!
שר האוצר הניף את הגרזן על אזרחי ישראל ותיכף השבבים יעופו לכל עבר. אתמול הוגש תקציב אלפיים וחמש עשרה לאישורה של הממשלה, ובזמן כתיבת שורות אלה עדיין לא ברור כיצד החליטה הממשלה.
…בשיטה הקואליציונית הנהוגה בישראל, כל ממזר יכול להיות מלך. פעם היה זה ח"כ אלכס גולדפרב שתמורת תפקיד סגן שר (מיצובישי) ערק עם חברו גונן שגב למחנהו של רבין ויחד הביאו את הרוב הדרוש לממשלת רבין ולהסכמי אוסלו והיום זה שר האוצר לפיד שמאיים באקדח לרקתו של ראש הממשלה שאם דרישותיו לא יתקבלו הוא יפיל את הממשלה.
אני מבין שהשר לפיד חיי בבועה חמימה ומתקתקה של שיכרון כח, אבל זה יעבור ורוב מצביעיו יחזרו להכרה. עוד יבינו בוחריו שלהיות פוליטיקאי זה סוג של מקצוע, אולי אחד המקצועות המורכבים והקשים הקיימים בעולם החופשי והשימוש בכח האדיר הנמצא בידיים חייב להיות מרוסן ונקי.
איני מבין כיצד חושב לפיד שנאמין לו כאן בקריית שמונה אחרי מסכת הזיגזוגים שלו בדרך להכנת התקציב. אם לפיד חושב שמילים יפות הם תחליף למעשים נכונים כלפינו, הוא טועה.
הוא, לפיד כשׂר אוצר היה שותף בכיר בסדרת התספורות לטייקונים, חלקם שרלטנים, בכיסוי כישלונותיהם העסקיים והעביר מעל חמישה מיליארד שקלים לחשבונותיהם, ומאידך הוא מקמץ את בלתת כסף לקריית שמונה ולפריפריה בטענה, כסף קטן מאוד ביחס לטייקונים.
שר האוצר יאיר לפיד הוא הפוליטיקאי החזק ביותר בפוליטיקה הישראלית היום. זה יתרון, ובאותה מידה גם חיסרון.
יתרון, אם ההחלטות שלו נכונות ופגעו בול הן מבחינה כלכלית והן מהבחינה הציבורית
אולם, אם הוא שוגה, הסכנה שידרדר את המערכת הכלכלית והחברתית לתהום, יותר מסבירה.
עוד דבר. נאמר במקורותינו 'חכמים היזהרו בדבריכם' ויותר מכך במעשיכם.
מעשיו של השר לפיד עלולים להיות יריית פתיחה למשהו שעדיין לא קרה במדינת ישראל. מלחמה, לא מאבק בו יחברו רבדים רבים מהחברה הישראלית תחת דגל הנקמה במה שגורמת להם מדינת ישראל באמצעות מנהיגיה דוגמת לפיד.
כשם שהסיכוי שלך במקום שיש לך מה להפסיד, כך הסכנה נמצאת במקום שאין לך מה להפסיד. יותר ויותר אנשים, יותר ויותר מגזרים חשים שאין להם מה להפסיד…
