זו התגובה הרווחת אצל רבים מתושבי ישראל השבוע & מישהו חשב שמדינה זה לגו & והפעם, שהציבור יאמר את דברו ברור וחד
הקדמת הבחירות, פחות משנתיים מאז נבחרה הכנסת, צריך שתעורר בנו יותר מדאגה.
אם נתעלם מבעלי האינטרסים המפלגתיים של שמחה מצד אלה אשר המפלגה שלהם מתחזקת בסקרים, נגלה שבעצם כולנו הפסדנו. מדוע?
יציבות שלטונית היא תנאי הכרחי לכל מה שבא אחר כך, ולא משנה מה דעתך הפוליטית ובעבור איזו מפלגה תצביע. השמחה המוקדמת מהצד השמאלי של המפה הפוליטית עלולה להסתבר מאוחר יותר כבכי ופרט לשמחה לאיד על קיצור ימיה של ממשלת נתניהו, אין בה יותר מאדי בושם, שכידוע מתפוגגים מיד.
איני כופר בזכותה ובחובתה של אופוזיציה, כל אופוזיציה להקדים את הבחירות ולהפיל ממשלה מכהנת. אבל מה שקרה כאן שלא זו האופוזיציה שהפילה את הממשלה והביאה להקדמת הבחירות. את העבודה של האופוזיציה עשו מרכיבי הקואליציה השונים במהלך כהונתה של הממשלה.
זה מזכיר לי את הסיפור על השור החורש ועובד קשה בשדה במהלך היום, ובסיום העבודה הפשפש היושב לו על המצח מנגב את הזיעה ואומר '…עבדנו קשה, אה'.
זה מה שקרה. יאיר לפיד וחבריו 'עבדו קשה' כדי לשבש ולשתק את פעילותה של הממשלה יחד עם ציפי לבני וחבריה, ובוז'י הרצוג מנגב את הזיעה…
כל אזרח צריך להיות מודאג, כאמור כי לא מדובר כאן באיזה 'הישג' פרלמנטארי מבריק המביא לידי ביטוי את רצון העם או חלקו הגדול, אלא תאונה בדמוקרטיה ובדרך ניהול המדינה.
על כך צריכים להיענש ולא לצפות לקבל פרס.
איני תמים לחשוב שהביצים שהטילו ציפי לבני ויאיר לפיד לא ייאספו בשמחה וברינה על ידי היריבים הפוליטיים, אלא להאיר פינה נשכחת שכרגע טוב לכל מיני אנשים ופוליטיקאים להתעלם ממנה.
העסק מתחמם
שביבי, יעלון וגנץ לא יירדמו דווקא עכשיו
תקיפת מטוסי חיל האוויר בפאתי דמשק, על פי מקורות זרים, כפי שנהוג לומר, העלתה שוב את חלק מהבעיות האמיתיות למקומן הטבעי, בראש סדר החשיבות.
איני רוצה להישמע "מומחה סוביטי" שיש לו תשובה 'חכמה' לכל סיטואציה, אלא להצביע על הסכנות והסיכונים שתקיפה מעין זו חושפת אותנו. אי אפשר לטמון את הראש בחול ולומר שהדבר היחידי החשוב כרגע, היא ההתארגנות לקראת בחירת כנסת חדשה וראש ממשלה חדש, ממש לא.
מדינת ישראל שואפת לבנות לעצמה תמונה ברורה של אינטרסים אמיתיים בג'ונגל המזרח תיכוני, על אף התנאים הבלתי אפשריים בהם אנו מצויים.
יש תחושה מזויפת שהסכנה במצבים מעין אלו, שאתה בטוח ושלא יתקפו אותך חזרה, עלולה להסתבר כלא נכונה. 'עובדה' יאמרו האומרים 'היו המון תקיפות שלנו בסוריה, ולא קרה דבר. הסורים לא הגיבו'. וזאת בדיוק הבעיה, כי הביטוח שלנו לא נמצא במה שאנחנו יודעים על העבר, במה שהיה, אלא בהווה ובעתיד, שממש אנחנו לא יכולים לדעת מה יקרה.
לכן, לצד האובססיה להחליף, לשנות, להפיל ולרשת את השלטון, צריך לזכור שיש מדינה שיקרה לכולנו, בעיקר כאשר היא מוגדרת כ'מדינת היהודים, דמוקרטית וחופשית'.
התקשורת והבחירות
אל תשכחו, אתם עיתונאים ופרשנים, ולא הדוברים של המתמודדים לכנסת
לכמה אנשי תקשורת הגיעו הבחירות האלה כמתנה משמיים. אם עד עכשיו מלאכת גניבת הדעת הייתה קשה וגלגל ההצלה היחידי היה בדמות המשפט 'אני לא שמאלני', הרי שעכשיו הם יוכלו להמשיך ולגנוב דעת תחת מעטה כבד של האובססיה בשמאל "רק לא ביבי".
איני מאלה הטוען שהמושג 'אובייקטיבי' הוא מושג רלבנטי. אנשים העוסקים בענייני ציבור אם בעבודה ציבורית (פוליטיקה) ואם בעיתונות, מחזיקים בדעות ובאמונות. לא יכול להיות אחרת. מה שכן מפריע ומקומם זו הצדקנות וההסתתרות מאחורי הכח כדי להכחיש דבר שהוא תנאי לעבודה באחד מן השניים. למי שאין דעות ואמונות, יעסוק במקצוע אחר, לא באלה.
הדרישה האחת והיחידה אליהם זאת חשיפת דעתם באופן כללי. במדינת ישראל זה חשוב שבעתיים, למרות שבדמוקרטיות הגדולות כמו ארה"ב יש דעות לעיתונאים ועורכים. יש להם עמדה (לפעמים נחרצת) לגבי הנושאים הקיומיים העומדים על סדר היום הציבורי.
רק בישראל יכול עיתונאי עם עמדה של בעד או נגד (בדרך כלל נגד) לחתוך את האובייקט שהוא סימן לקרעים, להשפיל ולהשחיר את פניו ולטעון "אני עיתונאי אובייקטיבי". סליחה אדוני. תכתוב מה שאתה רוצה (בכפוף לחוק) רק תודה בבקשה במה שאנחנו יודעים, שומעים וקוראים, דעותיך האמיתיות.
אסור לעשות הכללות, אבל מספר המקרים והזמן הארוך שהתופעה הזאת קיימת, יוצרת תמונה שהתקשורת שמאלנית, לפחות הרוח הנושבת באולפן ובכתבות. ולכן, זכות ההוכחה עוברת מהציבור והפוליטיקאים לכל עיתונאי ועיתונאי.
גדי אייזנקוט, רמטכ"ל חריף
בקרוב עומדת ממשלת ישראל לאשר את מינוי של גדי אייזנקוט לרמטכ"ל. מבחינתי, המינוי של אייזנקוט לרמטכ"ל היה לפני ארבע שנים כאשר הוא התמודד יחד עם גנץ על התפקיד וויתר. "גנץ מתאים יותר ממני לתפקיד", הוא בצניעות נדירה.
בכלל, מה שקורה בשנים האחרונות זה שתרבות ה'אני' טופחה לממדים מפלצתיים עד כדי אלילות. האמת, שהייתה תקווה שלא נצטרך להיחשף לתופעות האלה למשך זמן מה, אבל הקדמת הבחירות תביא 'עדנה' למספר מועמדים ומעמדות ול'אני' שלהם.
הרמטכ"ל המיועד כבר ניצח בקרב הראשון והחשוב שלו והוכיח שמה שמעניין אותו באמת, זה אנחנו, העם, המדינה. רק מי שמגיע להכרה שיש משהו או מישהו שבשבילו כדאי להקריב מעצמך, הוא-הוא האיש שראוי לשאת במנהיגות, בהובלה של אחרים.
מאוד שמחתי שהרמטכ"ל המיועד אייזנקוט בעל התדמית האפרורית משהו, נעדר בצורה קיצונית מארכיוני התקשורת לגווניה. ועוד יותר, ממדורי הרכילות.
זוהי ערובה שהאיש בא מ מוקד מטרה, אינו פוזל לתקשורת ויעשה את מה שצריך ולא את מה שירצו וזה נשמע מבטיח.
בהצלחה לחייל מספר אחד של מדינת ישראל, גדי אייזנקוט.
האיחוד – סידור עבודה
לא מכובד ואף מוסכן ללכלך על 'הגרוש שלך' אחרי שמפוטרת & שנאה, אינה תחליף לתוכנית עבודה, ואיחוד זה לאו דווקא בשביל הציבור…
הזוג המוזר (יהיו עוד בהמשך) ציפי לבני ויצחק הרצוג
לא זכיתי לצפות באירוע האיחוד בין ציפי ובוז'י, לא זכיתי להיות עד לתופעה העל טבעית בה מפגינה פוליטיקאי ציני את כישורי הגמישות של הלשון שלה, והופכת שחור ללבן, ואפור לוורוד. שלא תבינו אותי לא נכון. העובדה שלבני הפכה לאחת התופעות המכוערות והמזיקות בפוליטיקה הישראלית, מישהו זוכר?! מישהו זוכר שהיא התמודדה והפסידה למופז בקדימה?!
אין לי בעיה עם כך שהיא מפגינה כישורי גמישות ומצב צבירה ומשתחלת דרך סדק לבית פוליטי חדש, זאת לא הבעיה. הבעיה שאת המעשה היא עושה ואת האשמה היא מטילה על אחרים. תגידי שאת רוצה לשרוד והמקום הכי בטוח, נכון לעכשיו, זה הבית האדום, רק תגידי.
בִּמקום, היא מכפישה את מי שפיטר אותה רק אתמול מממשלתו ובלשונה הגמישה היא מהללת ומשבחת את מי שרק לפני זמן לעגה לו. לפיד. לא להאמין.
אני מקווה שלבני לא חושבת שבהסתה כלפי יריביה היא תספק את הסחורה, כי בכי ויללות אינם תחליף לתשובות לשאלות הקשות עימן מתמודדת מדינת ישראל בחזית הפנים ובחזית החוץ.
