אולמרט: "מעולם לא לקחתי שוחד

ולא ביקשתי שוחד"

זאת ההברקה של אהוד אולמרט, רה"מ לשעבר, אחרי שקיבל מעטפות ברכבת אווירית & השופט קבע "לקחת שוחד", מר אולמרט.

האמת, חשבתי להימנע מהתייחסות לראש הממשלה לשעבר, היות ומידת הרחמים מבעבעת בתוכי המון זמן. אמרתי לעצמי, גם אחרי הכרעת הדין "עזוב, את שלו הוא כבר קיבל. הוא על הארץ. לא חייבים לדרוך לו על הראש". אחרי המשפט הזה, כל ה'פיוזים' נשרפו, והנה הדברים.

אילו היינו חיים במדינה בה לא נשיא, לא שר אוצר, לא שרים ולא חברי כנסת, היו מורשעים בדין על עבירות שוחד, מרמה ושלל העבירות החמורות המופיעות בספר החוקים תחת הכותרת "פשעים", יתכן והייתי מאמין לראש ממשלה שקיבל שוחד שבעצם מה שראינו וראה השופט היה בסך הכל איגרות ברכה ושנות טובות…

בראיון שקיימתי בשנת 2005 עם כניסתו של מבקר המדינה לשעבר, השופט בדימוס מיכה לינדנשטראוס לתפקיד מבקר המדינה, הוא טרח וחזר והשווה את עבירות השוחד של אנשי ציבור ל"סרטן בגוף החברה הישראלית". כששאלתי אותו אם הוא לא מגזים, הוא ענה לי "אם הייתה מחלה קשה יותר, הייתי משווה את העבירות הללו של אנשי ציבור ופוליטיקאים לאותה מחלה".

היום, בחלוף תשע שנים (איך שהזמן רץ…), אני מבין טוב יותר למה התכוון מבקר המדינה לינדנשטראוס.

מעבר לעבירות על חוקי המדינה, יש בעבירות אלה של הפוליטיקאים ואנשי ציבור גם התנהגות בוגדנית כלפי הציבור, לא רק זה שבחר בהם. תחושת העלבון גוברת כאשר אתה נתקל בעבריינים סדרתיים. לא מדובר כאן על מעידה בודדת אלא, דרך חיים המפילה בדרך 'חללים' רבים, ובראשם הציבור עצמו. אולמרט, בהיותו פוליטיקאי ועו"ד (ממולח), היה צריך לדעת, וידע גם לדעתו של השופט, שהכספים שקיבל לא היו טיפ למלצר במסעדה אלא, כספים שנועדו לשמן תהליכים עתירי ממון ולקדם פרויקטים (הולילנד) נדל"ניים.

הדרך בה בחר הוא ועורכי דינו (בתיגבור יועץ תקשורת 'בולדוג') להתמודד עם ההאשמות הכבדות, מוכיחה בעליל שהוא ידע מה מחכה לו.

לכמה שנים או חודשים יכנס אולמרט לכלא, זה פחות מעניין אותי, (בנטרול יצר הנקמה והעלבון שבי).

מפריע לי שהאיש ממשיך לשקר ולהכחיש במצח נחושה את קבלת כספי השוחד. מפריע לי שהאיש מוכן למכור כל ערך ובלבד שיציל את עורו. מפריע לי שהוא מוכן לסמן לייק ליד מעשיו הבזויים גם אם מדובר בהעברת מסרים משחיתים לנוער הישראלי.

אם זה האיש וזו דרכו, אז שילך לכלא למספיק זמן כדי שיוכל להתחרט על מעשיו ולבקש סליחה, אם לא מאיתנו המבוגרים, אז לפחות מהנוער והילדים.

את יכולה לעשן את עצמך לדעת, אבל לא בתור ח"כית

פרשת עישון הסמים כפי שפרצה לפני כעשרה ימים עם מעצרו של ה'משווק' והידוענים המשתמשים (יהודה לוי וקרן מור), הפכה לעוד סיבה מבחינתם של הדוחפים לאישור השימוש בסמים, לקדם חוק המתיר לעשן סמים, ולנו הציבור הנורמטיבי הנדרש לשמור על החוק, הזדמנות לעשות ספירת מלאי ולנסות להרחיק את הפסולת שחדרה לכנסת האחרונה.

העניין כאן אינו בעד עישון סמים, אלא המוסר הכפול ביחס לשמירת חוקים במדינת ישראל.

לאחרונה מתפתחת אופנה מסוכנת של 'תוכנית כבקשתך', איזה חוק לשמור ועל איזה לצפצף.

זה מתחיל בעבירות על חוקי מס הכנסה, תספורת לטייקונים שבזזו את כספו של הציבור, ובמקום לטפל בהם כמו שמטפלים בגנבים קטנים נותנים להם מיליארדי שקלים מתנה. עכשיו זה הגיע לעישון סמים.

יש תפקידים ציבוריים שאף אחד לא מכריח אותך למלא, ואם החלטת שבכל זאת אתה חושק בו, עליך להתנהג על פי הקודים והחוקים הקיימים. מדובר בכל תפקיד ציבורי, ובראש נבחר ציבור, חבר כנסת.

כאשר חברת כנסת קוראת במעשיה או בהתנהגותה לעבור על חוק כלשהו, זה הרגע שעליה להניח את המפתחות ולחזור להיות אזרח מן השורה.

לכנסת הזו 'חדרו' או 'הסתננו' בחסות החוק והדמוקרטיה מספר חברים וחברות שאין מקומם בבית הזה. אחת מחברות הכנסת הבולטות היא תמר זנדברג אשר מצהירה קבל עם על שהיא מעשנת סמים. אילו הייתה עושה זאת באומץ וביושר, היא לא הייתה אומרת בשיחה עם ינון מגל ב'וואלה' את המשפט "כמו כולם".

אין כאן רעיון מיוחד ונועז של חקיקה שאמורה להביא את האור לאזרחי ישראל, מלבד אליבי דלוח ודוחה להסתתר מאחורי חסינותה ולפרוק את עול החוק האוסר לעשן סמים.

מבלי להיכנס למהות הויכוח על עישון סמים (אני מתנגד), יש מקום לקיים דיון, הן ציבורי והן בכנסת, על כך. בהיותה חברת כנסת, תוכל זנדברג גם להשפיע על ההחלטה, בניגוד לנו האזרחים.

היות והח"כית הנכבדה תמר זנדברג ניצלה את הכנסת כדי לעבור על אחד מחוקיה, אנצל גם אני את מה שיש בידי, חופש הביטוי ואגדיר אותה כפסולת המזהמת את המרחב הציבורי ששמירה על חוקי המדינה חשוב בעיניו יותר מזכותה של ח"כ זנדברג לעשן סמים.

מוסר כפול ו"דוד נחלאווי"

זה רק היה עניין של זמן שחיילים המשרתים בערפול של המותר והאסור 'ימרדו' במסגרת בה הם משרתים.

לא סוד הוא שגם אצל מי שתומך בהתיישבות במרחבי ארץ ישראל, יש אי נוחות מהסממנים של 'כיבוש' או 'שליטה על עם אחר'. זה לא נוח, נקודה.

המצב בו דורות של חיילים נמצאים בחיכוך מתמיד עם פלסטינאים בערים השונות, הוא לא בריא, ולעיתים גם פוגע בנפשו ובערכיו של החייל.

מנגד, מהפוליטיקאים והקצונה הבכירה בצה"ל, החיכוך הזה נחסך לחלוטין. אלא, שאת הכללים והחוקים קובעים הפוליטיקאים והקצינים הבכירים. הפער בין מה שצריך לבטא החוק ובין המציאות קלוש. אין ברוב ההנחיות והחוקים כדי לעזור או לתרום לחיילים להתנהל נכון במצבים מורכבים. יש מקרים רבים, שהחוק במקום שיפעל לטובת החייל ויעזור לו למלא את תפקידו, עמד לו לרועץ ובסופו של דבר הביאו לכלא על התנהגות לא נאותה ועבירה על החוק…

הדוגמא האחרונה הייתה השבוע עם "דוד הנחלאווי" שדרך את נישקו לנוכח שני פלסטינאים, אחד חמוש בדוקרן, שהתגרו בו באופן אקטיבי.

החייל דרך את הנשק, גם כאשר על פי הסרטון רואים שהחייל יכול היה לפעול אחרת במחיר פגיעה פיזית בו, דבר שלא קרה איים על הנערים הפלסטינאים המתגרים.

התנהגות בכירי צה"ל ראויה למנה גדושה של בוז שהביא את החייל לכלא. (ההסברים המטומטמים כפי שהובאו על ידי דובר צה"ל אחרי, רק הגבירו את תחושת הבוז).

הגיע הזמן שאת הכללים וחוקי ה'משחק' בחיכוך בין חיילים ובין אוכלוסייה אזרחית ינסחו, לצד הקצינים ובנוסף לעורכי דין, גם אנשי רוח האמונים על קודים ערכיים, בלי הנחות ובלי קריצות 'לעולם'.

כל חוק כזה חייב להתחיל בפתיח "חייל. חובתך הראשונית ושל צה"ל היא קודם כל להגן על עצמך", והייתי מוסיף "ובמקרים מסוימים גם על חשבון המתגרים בך או התוקפים אותך".

מכאן והלאה שיהיה כתוב כל מה שרוצים.

'תג מחיר', סיבה להתרפס

בהמשך לנושא הקודם, התנהלות המדינה על זרועותיה הרלבנטיים בטיפולה (באי טיפולה) במעשים של "תג מחיר", מקוממת ושערורייתית. מי שאשם בהסלמה ביחסים של יהודים וערבים זו מדינת ישראל. מדינה המשוויצה בכל הזדמנות על כך שהיא הכי טובה, הכי מוצלחת בעולם, אינה מסוגלת להניח את ידה על פושעי רקק ש'גבורת' מעשיהם מתומצתים בלהבעיר את אש השנאה. אילו לא היו מצלמות אבטחה שמתעדות פעם אחר פעם את השניים שלושה רעולי הפנים המגיחים מהחושך, מרססים ומפנצ'רים צמיגים, יכולנו לחשוב שמדובר בפלוגות ויחידות מיוחדות הפועלות בשטח.

איני מבין כיצד חבורה של נערים ונערות אלה הביאו אותנו למקום ההזוי שרגשות האשמה הקולקטיביות של כיהודים פורצים החוצה וגובלים לעיתים בהתרפסות מביכה בפני אלה שנפגעו.

איני רוצה להשוות, אבל זה בלתי נמנע לשאול. מתי אנחנו היהודים האשמנו את כל הערבים-פלסטינאים בזריקת בקבוקי תבערה על רכבים ישראלים-יהודיים? הרי רובנו מגיבים באינסטינקט כאשר פוגעים בחפים מפשע, ולא משנה מה דתם, צבעם או מינם.

יש לי יותר מחשד שההתנהגות המתרפסת בעיקר של אנשי ציבור מכוונת למישהו אחר, ועל הדרך האנשים הללו גם 'מתנצלים' בפני הערבים הנפגעים.

עצוב לי לכתוב את הדברים, אבל כאשר אתה רואה שניים-שלושה נערים מרססים מסגדים ומנקבים גלגלים בכפרים ערבים, ומאידך את הנשיא, ראשי מועצות ו'נכבדי העדה' מתנצלים ורצים לבקש 'סליחה', אתה מבין שמשהו כאן דפוק וצבוע יחד.

תפילה ותקווה לשישים ושש השנים הבאות

השבוע אנו נמצאים בתפר העדין שבין יום השואה והגבורה ובין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות.

תחושות השמחה על שהגענו עד הלום מהולות בתחושות הכאב וההזדהות עם חללי ישראל בכל החזיתות ובכל המערכות.

בתוך הכאב הגדול רציתי לכתוב על תקוות ותפילות קטנות, קטנות כל-כך שאפשר לשאת לכל מקום ואינן דורשות מקום, אפילו לא בארנק. כל אחד יכול לשאת את התפילה והתקווה לכל אשר יפנה.

תפילה שנהיה מספיק כנים עם עצמנו ונכיר בכך שמדינת ישראל אינה דבר מובן מאליו. תקווה שלפחות נדע לשמור ולטפח את מה שיש לנו באהבה כמו שעשינו זאת בשישים ושש השנים שחלפו, לפחות.

תקווה שגם ברגעים שאנחנו כועסים, רוטנים ולא מרוצים מהמדינה, נזכור שבניגוד לשאר מדינות העולם, למדינה שלנו אין חלקי חילוף.

תקווה ותפילה שנהיה פחות רחוקים אדם מזולתו בבריאות, בשכר, בחינוך הטוב, בפרנסה ובזכות לחוש שאנחנו 'עם חופשי בארצנו'.

תפילה ותקווה שנזכה למנהיגים שיהיו ראויים לנו ואנחנו נאמר שאכן כך הוא הדבר.

תקווה לימים שנשיאים, ראשי ממשלה, שרים, חברי כנסת וראשי ערים ישבו בלשכותיהם על כיסאות ולא על שרפרפים מאחוריי סורג ובריח.

ומעל לכל. שנקום בוקר בוקר ונודה ליושב במרומים על כל הטוב שהוא נותן לנו, למרות כל מה שנכתב קודם.

נודה לו ונמשיך לעוד שישים ושש שנים נפלאות, במדינה נפלאה ותושבים נפלאים.