מעניין כיצד חשו אבות אבותינו ביציאת מצרים. האם היו שמחים? שאננים? עסוקים בלצאת, וזהו? או פשוט יצאו.
מדוע נזכרתי בשאלות הללו? ראשית, בגלל שאם לא לחשוב על שאלות כאלו בפסח, אז מתי? ושנית, בעקבות ביקור אובמה בישראל.
ברגעים בהם הדברים נכתבים, הנשיא אובמה עובר ממעונו של הנשיא פרס אל מעונו של ראש הממשלה נתניהו, כך שהדברים יראו אור ממש לקראת סיום הביקור.
הנשיא ברק אובמה, אני מניח מאמין למה שהוא אומר, ואומר את מה שהוא מאמין. לאיראן אין כרגע נשק אטומי, ואם יהיה זה יקרה עוד השנה…
כך הוא אמר בביקור. וזאת הבעיה.
יש נושאים, ונגדיר אותם קיומיים, שהזמן הוא מרכיב זניח ואפילו לא רלבנטי כאשר צריך להתייחס לפתרון. הבעיה האמיתית היא ההחלטה והרצון לבצע אותו.
הנשיא האיראני אחמדיניג'ד, הצהיר וחזר והצהיר על רצונו לפגוע במדינת היהודים, מדינת ישראל לא פעם. הוא הגדיל לעשות והכחיש את השואה ובכל הזדמנות הוא מקפיד להזכיר לעולם ולנו שפניו להשגת נשק גרעיני וידיו מוכנות ללחוץ על הכפתור.
ולכן, כל הדיבורים על לוח זמנים כזה או אחר עלולים לטעת תקוות שווא שאולי בכל זאת ייפול האסימון לאחמדיניג'ד והוא 'יחזור בתשובה', ואפילו יביא 'אוזני המן' לבנימין נתניהו בתור משלוח מנות…
אחרי שנים רבות בהן מחזרות אומות העולם אחרי האיראנים בתחנונים, בהתרפסות, בשכנועים ובמתנות כאלו ואחרות, הגיע הזמן, (בסתר ליבי אני מקווה שזה מה שסוכם בחדרי חדרים בין נתניהו ואובמה), לתקוף את הגרעין האיראני בעוצמה משולבת של ארצות הברית וישראל. הרצון וההחלטה של מנהיגי איראן לפגוע בנו הן-הן הסיבות שחייבות לזנוח את 'משחקי הנדמה לי' והשקר העצמי. זה ממש לא משנה אם מדובר בחודש, שנה או שנתיים, עד שישיגו את הנשק. כי מחר יגיע מחר, ושנה תגיע בדיוק בעוד שנה…
נ.ב
נכתב כאן עוד בזמן כהונתו של ג'ורג' בוש הנשיא שקדם לאובמה (איך שהזמן רץ…) שמהרגע שאחמדיניג'ד הכריז על רצונו להשמיד את מדינת היהודים, ישראל צריכה להתייחס אליו כאילו והטילים כבר באוויר…
בעניין זה, התחושה חזקה מאי פעם שהגיע הזמן לפעול.
…וכמה סמלי. נשיא ארצות הברית חצה לכיוון רמאללה, וחבריו של מוחמד עבאס בעזה ירו מטח טילים.
לא מבין, לא יכולנו לקבל את פניו במטחי כבוד בבן גוריון?!
האויב של האויב שלך, הוא ידידך. ממש לא
במסיבת העיתונאים שערכו הנשיא אובמה ומארחו בנימין נתניהו ראש הממשלה, השאלה הראשונה שנשאלה הייתה על סוריה והשימוש בנשק כימי שהיה השבוע.
אני לא מבין מדוע אסאד משתמש בנשק כימי. הוא לא מבין שהנשק הזה מקרב את קיצו יותר מישהו מקרב את ניצחונו על יריביו?!
לא שאני 'מייעץ' לאסאד, ולא שאני מסכים או שמח לטבח בבני עמו, ממש לא.
אני, כמו רבים וטובים ממני עסוק באינטרס שלנו, כאשר מדובר בשני אויבים שלנו (גם אסאד וגם המורדים האיסלמיסטיים) שנלחמים ביניהם, התחושות חצויות.
היות ומדובר במותם של בני אדם, מציק לי, כאדם. כישראלים, אנחנו מקבלים מנות חמצן יקרות בעמידה מול כל-כך הרבה חזיתות עוינות ואויבות לנו.
נכון, אפשר להזדעזע מהדברים, וגם אני הייתי מזדעזע מהם אילו הייתי שוויצרי, אבל מה לעשות, אנחנו מזרח תיכוניים הנחושים לשרוד את אסאד, המורדים, האביב הערבי ואת פרעה.
אילנה הצהובה
לפעמים אני תוהה מה היו עושים עיתונאי ועיתונאיות הביבים אם לא היה להם את ראש הממשלה נתניהו ורעייתו שרה. על מה היו כותבים, ומה היו מצלמים.
אילנה דיין, לדוגמא. כן, אני יודע שהיא אלילה אצל לא מעטים, אבל מה לעשות שזה היה נכון, אולי, בעבר הרחוק. יש שתי אילנות דיין. הראשונה, זאת מגלי צה"ל, הדעתנית, ההוגנת והמכבדת את מרואיינה. אילנה השואלת כדי לקבל תשובה. וזאת כבר איננה, פג תוקפה.
היום יש את אילנה דיין שבשאלותיה יוצרת מציאות והוויה שאינם קשורים ל'שאלה', אלא להבעת עמדה-דעה. מי שמאזין היטב לדיין יכול לשמוע את התשובה שהיא מצפה מהמרואיין בתוך השאלה. והכי עצוב, דיין עוסקת היום בפורנוגרפיה של העיתונות ולא בעיתונות לשמה.
השבוע, וזה היה כל-כך שקוף ומאולץ, במסגרת תוכנית 'עובדה' רואיינה א' ממשרד התחבורה שבעצם הייתה כל הזמן אודליה כרמון בעקבות צאת סיפרה על משה קצב.
לא נכנס לספר ולטענותיה על מה שעשה לה שר התחבורה לשעבר משה קצב, כי מסתבר שהתוכנית הייתה בעצם על, כן ניחשתם …בנימין נתניהו ושרה אשתו.
כל כך עלוב, כל כך נמוך וכל כך שקוף הרצון להתעלק על הזוג נתניהו, שאני בטוח שאילנה דיין כצופה בתוכניותיה-שלה, מגיעה לאותה מסקנה.
שמה הטוב של העיתונות החופשית נפגע מהתנהלות לא הוגנת ונטולת יושרה מקצועית כפי שטורחת לא אחת להפגין אילנה דיין בתוכנית 'עובדה'. הדרך בה היא נטפלת לשרה נתניהו, כאילו ומדובר בעיתונות חוקרת ולא רכילות זולה, גורמת לאי נוחות, ולא בגלל שאשת ראש הממשלה צריכה להיות חסינה מפני ביקורת עיתונאית. לבני הזוג נתניהו מגיע מה שמגיע לאזרחית אילנה דיין, שמירה על שמה הטוב.
מה שעשתה דיין בתוכניתה האחרונה עם מי שכבר לא א' ממשרד התחבורה, אלא אודליה כרמון המוציאה-ספר-ורוצה-לעשות-קופה', הוא מעשה מכוער. נושא הספר והשיחה היה קצב, אבל 'יצא' להן לדבר על שרה נתניהו, במקרה…
דיין, לא כל יום פורים, ולא כל פעם שופט/ת בבית המשפט העליון יהיו חבריך. בפעם הבאה שתפלי, זה יהיה כואב…
