לא טוב למות למען נפאל

האסון בנפאל חייב להעלות את נושא המסעות (הטרקים) המסוכנים של ישראלים צעירים לאתרים מסכני חיים לדיון ציבורי משמעותי מאשר לצאת ידי חובה בצקצוקי לשון וכאב לב על אובדן חיי הצעירים.

מאז ומתמיד, לא הבנתי את הטרנד הזה שלסיים שירות צבאי ביחידות שבמהותן חושפות את המשרתים בהן לסכנות חיים ממשיות ותכופות, ולהימשך אל סכנות חיים בנפאל, דרום אמריקה ובמקומות אחרים על הגלובוס.

לא ניראה לי סביר הדבר הזה שאדם יתמכר לסכנה באשר היא, אחרי שסיכן את חייו למען מטרות נעלות. לא ניראה לי הגיוני שצעירים ששרדו את המלחמות והמבצעים מהם חלק מחבריהם לא שבו, דבר ראשון שיעשו, לחצות את האוקיאנוס ולהגיע למקומות שהמוות הוא דייר קבוע בהם.

איני בא להטיף או לחנך אף לא אחד, אולם תכיפות האסונות וריבוי הכאב על אובדן חיים במצבים כאלה, מחייב התייחסות. חיי אדם היו ונותרו מקודשים בעם היהודי, אף על פי שאם כבר מסכנים אותם זה עבור משהו ערכי-מהותי.

הדילמה לומר אמירות מהסוג הנאמר כאן אינה פשוטה בגלל האווירה של החופש להחליט ולעשות מה שאתה רוצה, בלי להיות חייב למישהו משהו. אבל מסתבר שגם בנושא שלכאורה הוא בתחום ההחלטה הפרטית, חייבים לעיתים ובמקרים מסוימים לומר 'די, עד כאן. מספיק עם ההתאבדויות האלה'. אני מקווה ליום בו יקומו צעירים ויפתחו ציר תנועה חדש, שונה ממה שסימנו להם חבריהם לפני עשרים ושלושים שנה. אני מתפלל שהאומץ לצעוד ולחתור נגד הזרם יהיה משמעותי ואמיץ שבראש ובראשונה יביא להצלת חייהם של צעירים יקרים, וזה ממש לא משנה אם הטרנד יהיה להירשם לחוג למקרמה או באלט קלאסי, אחרי שירות ביחידה לוחמת.

מה עניין שעון קיץ בחגי תשרי?!

מסתבר, שהשעון מבטא עוד הבדל ופער בין המעמד העובד ובין המעמד הנהנה, בין אלה המעירים את הציפורים לפנות בוקר ובין אלה שהציפורים מעירות אותם כשהשמש באמצע היום

מחר בלילה (מוצ"ש) נחזור לחיות לפי שעון החורף.

עניין כלל ישראלי שמצאתי בו ביטוי להבדלי המעמדות אשר באים לידי ביטוי בשעון הקיץ והחורף.

תראו, בשביל שלום בית הייתי מוכן לוותר על כל המאבקים של עסקני המפלגות השונות ולסבול קימה בשעות החושך בימי הסליחות. זוהי הקרבה לא פשוטה, בעיקר של אלה המהדרים בתפילות ומתעקשים להתעורר באשמורת שלישית (3 לפנות בוקר). באופן אישי הייתי מוכן לעשות עוד דברים רבים כדי שאש המחלוקת הפוליטית לא תתודלק על ידי ארס השנאה בין חלקי העם. באמת, שהייתי מוכן להמשיך ולסבול.

עד ש…נאלצתי להתעורר בוקר בוקר בימי ראש השנה, הכיפורים ובעיקר בחג סוכות כאשר חושך מצרים שורר ברחובות. הדבר פגם קשות בטעם המיוחד של החג היהודי, של חגי תשרי היקרים שמבחינתי הם-הם המהות והעיקר.

איני מבין את ההתעקשות להכיל את שעון הקיץ בימי חג ומועד? איני מבין את ההתעקשות למשוך את ימי הקיץ אל תוך הסתיו, ימים קסומים ואווירה מיוחדת המתלווה להם בחגים?

אמת, היה עדיף להקדים את שעון הקיץ לפני פסח, כמספר הימים שבין ראש השנה לסוכות (22 ימים).

וכאן נפל לי האסימון. משכימי קום הם בדרך כלל פועלים ובעלי צווארון כחול, חקלאים, פועלי בניין, פועלי ניקיון ונותני שירותים.

מאידך, בעלי הצווארון הלבן, שוכני העשירונים העליונים בפנטהאוזים, הפקידים ובעלי המקצועות החופשיים, מתחילים את עבודתם לא לפני השעה תשע בבוקר, שבכל מקרה השמש מאירה ומחייכת אליהם.

אם תרצו, אלה המעירים את הציפורים ואלה שהציפורים מעירים אותם.

הפועלים מקדימים לעלות על יצועם ולתת מנוח לעצמותיהם לקראת יום עבודה חדש וקשה ואילו דיירי העשירונים העליונים אינם ממהרים לשום מקום והמושג 'הלילה עוד צעיר' לקוח מהלקסיקון שלהם.

אלה הולכים לישון מוקדם וקמים מוקדם (מחושך לחושך), ואלה הולכים לישון מאוחר וקמים מאוחר (מחושך לאור).

והנה חברי כנסת ושר פנים המנצלים את כוחם, מעמדם ותפקידם גם כחברי כנסת מחוקקים ו'דופקים' את אלה המאכלסים את מעמד הביניים והפועלים וכופים עליהם להתעורר בחושך, גם בחגים, למה?!

תחשבו על זה.     

קו דמים אחד עובר בין אות ההוקרה לבשארה בסחנין, הרופא המתנדב לדאעש ורצח התינוקת בירושלים

אם הגמגום וחוסר ההחלטיות של הפוליטיקאים והמשפטנים ימשכו, זה פרומו לקטסטרופה שבדרך

מדינת לה-לה-לנד מתעקשת להמשיך בשגרת חייה, והפעם טומנת עמוק יותר את ראש בחול המזרח תיכוני.

התגייסותו של רופא ערבי מבית חולים ברזילאי באשקלון לשורות דאעש והענקת אות ההוקרה על ידי קבוצת הכדורגל של בני סכנין לפושע הנמלט בשארה, חד הם (תך כדי כתיבת הדברים נודע שבית הדין של ההתאחדות התעלה על עצמו וקנס את הקבוצה 15,000 שקלים, וואו עונש קטלני ומרתיע שבני סכנין הזדרזו והודיעו …שלא יערערו). המקרים האלה הם עוד ביטוי לתהום ההולכת ונפערת בין החלום והחזון לחיים משותפים על פיסת ארץ זו ובין המציאות התופחת על פנינו.

המשחק הכפול של חלק לא קטן מהמנהיגות הערבית הפך למשחק המרכזי של חלק גדול מערביי ישראל במאמציהם להבדיל את עצמם מחובתם לחוקי מדינת ישראל ולפעול נגדה באמצעות החופש וההגנה שמעניקה המדינה לאזרחיה.

נוסיף לכך את הטרור הערבי בירושלים המערבית בזריקת בקבוקי תבערה וירי של זיקוקים ואבנים לעבר בתי יהודים והרכבת הקלה (שתוך כתיבת הדברים מחבל ערבי ביצע פיגוע דריסה המונית של הולכי רגל תמימים), והנה לנו מהלך מתוחכם של ערביי ישראל לפגוע בנו תחת חסותנו.

ההתנהלות המגומגמת של כוחות הביטחון ובעיקר של הפוליטיקאים הרופסים תורמת ומעודדת להתגברות המאבק הערבי ביהודי ישראל, ושלא יספרו סיפורים.

מגמת ההסלמה ממשיכה וממשיכה וממשיכה ולא רואים את סופה.

בגרות נדרשת: 5 יחידות בערכים

בעולם בו האנשים התרחקו מבסיס קיומם, הערכים והפכו את ההישגיות לאליל, חייבים להחזיר את הערכים לראש

המהומה השנתית סביב פרסום תוצאות הבגרות בישובים השונים התרחשה השבוע, וכצפוי, כל אחד השמיע את מה שמשתלם ומתאים לו. ישובים שתוצאות הבגרות ירדו, האשימו 'עמוד ענן' ואלה שציוני הבגרות של תלמידיהם עלו, טפחו על שכמם-שלהם. בקיצור לא היה משהו חדש שלא הכרנו תחת השמש.

ההתייחסות האובססיבית להישגי התלמידים בבגרות היא טעות שבמשרד החינוך מסרבים להיגמל ממנה והתלמידים וההורים שמחים שזה המצב.

הכלי הזה ששמו 'בחינות בגרות' כל כך לא רלבנטי, כל כך פאסה, שלפעמים אתה לא מבין כיצד אנשים רציניים דוגמת שר החינוך מעלים אותו על ראש שמחתם. אתה לא מבין מדוע בעולם המתמודד עם בעיות שמהותן חוסר סולידאריות בתוך החברה, עודף שנאה בין בני אדם מדתות שונות ופערים מבהילים בין עניים לעשירים, מתעקשת המנהיגות לבחון את בוגר מערכת החינוך שלה לפי נוסחאות מתמטיות חסרות ערך לרוב האנשים וידיעה שפה זרה (אנגלית) שגם כך הנוער והצעירים רוכשים אותה באמצעות המוזיקה וחוויות האינטרנט והעולם הגלובאלי. אתה עומד משתהה כיצד מערכת החינוך הפכה למפרנסת העיקרית של אלף ואחד עמותות וארגונים שסיבת קיומם היא היא עצמם ולא שום דבר אחר.

בעידן ההפרטה החולנית, המדינה הפקירה והפקיעה את חובתה לחנך את דורות ההמשך מידיה שלה לטובת הטלוויזיה והפסטיבלים למיניהם.

מסתבר, שהנוער של היום יכול ומסוגל לעשות הכל, ממש הכל באמצעות קבלני משנה שאינו משרד החינוך, לבד, ולקבל את תעודת ההכשר לחיים ממשרד החינוך באמצעות השקעה קטנה בשינון החומר שנבחנים עליו בבגרות.

ולכן, המנהיגות הפוליטית והחינוכית, בתמיכת ההורים, חייבות לשנות את סרגל המדידה מן הקצה אל הקצה ולקבוע בראש סדר החשיבות את סולם הערכים ואת תפקודו ותרומתו של היחיד לחברה, ורק במקום השני את ההישגיות.

כי מה שהיה עד עכשיו לא יכול ואסור שימשך.