…אין כאן יומרה לסכם משהו, ממש לא, בטח לא לאדם שמאמין בתהליכים ובמגמות ולא בזבנג וגמרנו וב'מבצעים'. ננסה להתייחס במספר מילים או משפטים לנושאים שהשפיעו עלינו, או אפילו שאנחנו השפענו עליהם.
בריאות – מה שלומכם
במקום הראשון, תסכימו איתי, היא הבריאות. הבריאות שלנו כתושבי קריית שמונה מושפעת לא רק מההתנהגות שלנו, אלא מהחלטותיהם של אחרים ובסופו של דבר משפיע על תוחלת החיים שלנו. את זה אומרים נתונים רשמיים של מדינת ישראל. נתחיל מחסרי האונים שבינינו, אלה שגורלם לא שפר עליהם וזקוקים להקרנות. שנים מחכים שיפתח כאן מכון הקרנות כדי שהחולים לא יאלצו לנסוע עד בי"ח רמב"ם לקבל הקרנה בת חמש-עשר דקות, במשך שעות ובכאב גדול. תהליך הקמת המכון החל אומנם, ויעברו עוד שנים עד אשר הוא יהיה זמין.
יש גם נקודות אור. הקמת ביה"ס לרפואה בצפת הביאה לתגובת שרשרת חיובית ורופאים מומחים בכל התחומים מגיעים לאזור יותר. גם קופת חולים הכללית עושה מאמץ לשפר את השרות, אולם, הדרך עוד ארוכה עד אשר התנאים מהם נהנים תושבי המרכז יושוו לאלה שאנו זכאים להם בדין.
בינתיים, שימרו על הבריאות.
תעסוקה או חינוך? שניהם
רבים מפרנסי האזור עשו עוול לתושבים, שלא במתכוון ולא בזדון לאחר שבמשך שנים דקלמו את המנטרה "הכי חשוב זה חינוך!". נכון שהחינוך הכי חשוב אולם, תפקידם של מנהיגים לייצר חזון ולסמן מטרות להשגה. החינוך לא נכנס לקטגוריה הזאת, ומדוע? כולנו יכולים להעיד שהחינוך בקריית שמונה והאזור היה והוא מצוין. כן, אפשר להרים גבה, אבל אי אפשר לדלג ולהתעלם מהעובדות.
אם אשאל את הוריו של בוגר דנציגר או המתמיד כיצד הוא מגדיר את ילדו שסיים את לימודיו בבתי הספר היסודיים והתיכוניים בעיר, אני משוכנע שהבנים והבנות הללו יפלו בטווח ההגדרות שבין "איינשטיין" בחוכמה ובין איש עסקים מצליח, ואתם תבחרו את המודל. אז כיצד אפשר להגדיר מערכת, כמו מערכת החינוך ככושלת כאשר בוגריה מוצלחים כל-כך?!
ולכן, התעסוקה, או נכון יותר, חוסר במקומות עבודה ומפעלי עוגן הם הדגלים השחורים המתנוססים מעל יותר מידי ראשים של אנשי ציבור במהלך השנים בקריית שמונה.
הגיע הזמן להבין ולהפנים שהתעסוקה היא הקטר של קרונות רבים. אם אין הכנסה לזוג צעיר, וכרגע לא נתעכב על כמה, הוא לא יוכל לעולם לבנות בית שיעניק חינוך טוב, לא ייהנה מאיכות חיים ולא יוכל לשלם עבור האוכל והלבוש שלו ושל ילדיו. הכסף בעניין זה הוא החמצן של כל היתר.
אנחנו צריכים לקוות, להתפלל, והפוליטיקאים צריכים לעשות (והרבה) כדי להביא לכאן מפעלי עוגן ועבודות למפעלים הקיימים. אם הכישלון הצורב ימשך, תהליך ההזדקנות של העיר יואץ והיא תהפוך, כולה, לאחד מבתי האבות הגדולים בארץ, אם לא בעולם כולו.
היכן אתה מתגורר? ב' זה 'בית'
אחד הכישלונות הצורבים של הפוליטיקאים לדורותיהם זה נושא הדיור. שלא כמו בחינוך, שם מדובר בתהליך ארוך (מאוד) של השקעה ועשייה עד שרואים תוצאות, בנושא הדיור התהליך הארוך הפך לאליבי לאוזלת ידה של המנהיגות המקומית. אילו מדינת ישראל הייתה מחליטה להשתתף בשיא גינס למספריי סיפורים, מקומה הראשון היה מובטח. כמה דיבורים, כמה הסברים, כמה תירוצים על המחדל של אי בניית דירות ובתים בקריית שמונה?
זה שנים בהן לא נבנו דירות ובתים בקריית שמונה, סיבה שבגינה צעירים רבים (מאוד) 'ירדו' מקריית שמונה. חלק נדד מאות קילומטרים למרכז הארץ וחלק 'זרק' את הציוד מהחלון ברחוב הרצל אל עבר ההרחבות בארבעה עשר קיבוצים באזור וקבע שם את ביתו.
כן, אני שומע את המקהלה המתוזמנת והמתוזמרת מזכירה שוב את יובלים ואת יובלים ואת יובלים. יובלים יובלים, אבל מה עם דירה, בית, חושה או אפילו אוהל אחד שהוקם בקריית שמונה במהלך השנים שחלפו?
זה מזכיר את אחת הסיסמאות הפתטיות "קריית שמונה תיירות סביב לה", סיסמא שהתנוססה גאון על שלטי חוצות ענקיים בעיר ובאזור. החזון התגשם, באמת התיירות פורחת מסביב לקריית שמונה ואנחנו נשארנו בוואקום תיירותי כואב. אם לא היה עצוב היה אפשר לצחוק.
מה צריך לעשות? להפסיק לריב ולהתחיל לאחד כוחות בין יריבים למען מטרות ויעדים חוצי גבולות פוליטיים/מפלגתיים וחשבונות אישיים של נבחרי ופרנסי הציבור, ולבנות.
תחבורה ותשתיות
התחבורה אל העיר וממנה השתפרה בשנים האחרונות, ולא די בזה. הקצב איטי והוא מתמקד בעיקר דרומה מקריית שמונה במחלפים ובכבישים עוקפים. נצטרך לחכות עוד מספר שנים עד אשר פסי האספלט ופסי הרכבת ינשקו למבואותיה הדרומיים של העיר.
…התשתיות בעיר, זה כבר סיפורה אחר והוא לא לקוח ממע"צ ומשרד התחבורה אלא, מאחד ממדורי האינקביזיציה או פרק מספריו של קפקא. מחריד, מפחיד ומיותר ביחד.
לנסוע היום בכבישי קריית שמונה זה בערך לצאת למסע ג'יפים במרחבי נפאל וההימלאיה. הרבה עליות, הרבה ירידות והמון מהמורות. אפשר לחשוב שאנחנו חיים בשוויץ, כבישי קריית שמונה דומים יותר לגבינה צהובה, יותר חורים מגבינה, מאשר לכביש אספלט פשוט ותיקני המצוי בערים ובכפרים רבים במדינת ישראל.
הזנחה ואוזלת יד של שנים רבות הביאו לקטסטרופה הנוראה הזאת. בואו נאמר זאת בפשטות ובקיצור. הכבישים בעיר לא ראויים לנסיעה והמדרכות בלתי נסבלות להולכי רגל, עגלות נכים ואפילו לא להולכי על ארבע, חתולים. שומר נפשו ירחק.
מה הביא אותנו למצב הזה?
הרבה סיבות: הזנחה של שנים, טיפול ואחזקה לקויים, חפירות ארכיאולוגיות של כל דכפין, עם ובלי אישורים מתאימים והתרי בניה, וכן, גם אכיפה רופפת של חוקי העזר העירוניים.
הכבישים העירוניים חייבים לעבור טיפול ושיקום דחופים. המצב הוא בלתי נסבל, גם אם עושים הנחה ואומרים שבעצם ממילא אין לאן ללכת בקריית שמונה…
לאן יוצאים? תרבות פנאי
לפני מספר שבועות הבאנו כתבה כואבת במיוחד על מצבם של המתנ"סים בעיר, ובעיקר לאור סגירת מתנ"ס ארתור פוקס. העובדים פוטרו לפני יותר משנה וחלקם עדיין לא זכה לקבל את מלוא כספו וזכויותיו, המבנה נטוש, עזוב, פרוץ ומוקף קוצים, עשב ואשפה הם הדיירים העכשוויים.
בעת הכנת הכתבה נעשו ניסיונות למנוע את פרסומה, ואמר מי שאמר 'תחכה עוד קצת, אנחנו לפני פיתרון הבעיה…'. כמובן שסירבתי, כי היה ויש להם את כל הזמן שבעולם להפעיל את המתנ"ס. 'כתבה בעיתון לא צריכה להפריע לכם לעבוד…'. נו, עבר זמן. המתנ"ס פתוח? העובדים חזרו לעבוד? לא.
כי הבעיה חמורה ועמוקה יותר מאשר כתבה כזו או אחרת בעיתון. פרנסי העיר לא הפנימו עדיין שהנוער, הצעירים והמבוגרים ה'כלואים' בפריפריה, מאות קילומטרים ממרכזי התרבות נתונים לחסדיה של המדינה. לקריית שמונה לא יגיעו מפיקים כסלוצקי עם מחזמר או הצגת תיאטרון מושקעת. מדינת ישראל חייבת (כן, המילה 'חייבת' אינה מילה גסה) לספק או לפחות להעמיד את התנאים כדי שאפשר יהיה לקיים כאן חיי תרבות שאינם נופלים מהאפשרויות במרכז הארץ.
מדינת ישראל באמצעות זרועותיה הרבות והמפותלות חייבת להניע את גלגלי התרבות בקריית שמונה ולאפשר לצעירים ולבני הנוער למצוא אופציות תרבותיות בשעות הפנאי ולא לשבת על ספסלים ולהפריע לשלוות השכנים. במקום להסתובב בפינות חשוכות ולהתגרות בגורלם על ידי שאיפת חומרים כימיים ועשבים שונים ומשונים, שיתקבצו באחד האולמות הקיימים בעיר וייהנו. למה לא?!
נקודת אור היא קבוצת הכדורגל איתוראן קריית שמונה והכוכב האמיתי שלה שהוא גם הבעלים איזי שרצקי. האיש הוכיח שמותר וצריך לחלום בגדול, להאמין, ובעיקר לעשות ובסופו של דבר יש אליפות.
אם זה נכון בכדורגל זה יכול וצריך להצליח ביתר תחומי החיים בעיר.
הזדמנות אחרונה
השנה הבאה תהיה גורלית לקריית שמונה ולתושביה (אומרים את זה כל חמש שנים, אבל הפעם היא באמת גורלית, ההסבר בהמשך). בשנה הבאה בזמן הזה יהיו המועמדים השונים לראשות העיר ולמועצת העיר בשיא מסע הבחירות שלהם, שבועות מספר לפני ההצבעה בקלפיות.
הנושאים שנסקרו למעלה הם הנושאים (ועוד) שיעמדו על סדר היום. מה שמשותף לכל הנושאים הללו הוא שכולם מיצו את מלוא האשראי שלהם. לא נוספו מקומות עבודה, אין בתים שיאכלסו את מאות ואלפי הצעירים שרוצים לגור בקריית שמונה בעיר בה נולדו, אין יותר מקום לחורים ולבורות בכבישים ואין יותר כח לעבור עוד חמש שנים עם הבעיות הללו. יש יותר מידי פצצות מתקתקות ברחבי העיר. יש יותר מידי לבבות שבורים וכריות רטובות מדמעותיהם של הורים שנותרו חסרי אונים 'שבויים' בעיר מבלי אפשרות לצאת אפילו 'על תנאי' לבקר את ילדיהם ונכדיהם מחוץ לעיר.
והכי חשוב, יש המון צעירים וצעירות, בודדים וזוגות הרואים את קריית שמונה כבית יחידי על הכדור ורוצים רק לשוב הביתה לשלום. אסור לאכזב אותם אסור לשבור להם את החלום.
ומילה על איראן ו"קווים אדומים"
אם איראן אומרת שהיא רוצה להשמיד אותנו, זה לא קו אדום.
אם איראן אומרת שהיא רוצה להשיג פצצת אטום, גם זה לא קו אדום.
אבל אם איראן אומרת שהיא רוצה להשמיד אותנו ורוצה גם פצצת אטום, זה קו אדום מבחינתנו וקו מוות מבחינתם.
להגשים חלומות
לא נסיים באקורד עצוב ופסימי, בטח לא למי שנולד, גדל וגידל את ילדיו בעיר הנפלאה הזאת.
למרות הכל ובכל זאת. נתחיל בזה שיש לנו מדינה נפלאה ויחידה מלאה בכל טוּב ושפע עצום. יש לנו עיר מיוחדת עם אנשים מיוחדים ונפלאים שאתה מגלה את מימדי הלב והנשמה שלהם כל פעם מחדש, אם בשמחות, או להבדיל בצרה. הם תמיד שם בשבילך, צוחקים איתך, בוכים איתך, ולפעמים גם שוכבים בשבילך על הגדר. כן, אני לא מגזים. אלה הם תושבי קריית שמונה האמיתיים.
כל אחד ואחת הוא ניצוץ גץ קטן שאם יתחבר לשאר הניצוצות תהיה כאן להבה ענקית שתצית את הלבבות והנשמות של כולנו.
יש המון סיבות להתייאש, אבל יש שתי סיבות להאמין. קריית שמונה ושנת תשע"ג.
שנה חדשה, חלומות חדשים תקוות מחודשות ולב אחד, של כל תושבי קריית שמונה.
שנה טובה
הרצל בן אשר
