לא פעם כשאני מזדמן למערכת עיתון 'חדשות' אני מנהל שיחה ערה עם עינב פחמיה מזכירת המערכת על ראיון ששלחתי לעיתון. חולפות בדרך כלל כמה שניות ואז עינב מבהירה לי ששוב התבלבלתי והיא בכלל 'מאיה האחות התאומה' שעובדת בתחום החשבונאות ואין לה קשר לראיון.
חשבתי לעצמי שאם אחרי כמה שנים שאנחנו עובדים יחדיו, אני עדיין מתבלבל, יהיה מעניין לשמוע כמה רחוק מצליחות בנות תאומות לבלבל את הקרובים להן בגלל הדמיון ביניהן.
גם התאומות למשפחת יבגי אסנת ויפעת, הצליחו להערים על המורה שלהן כשהיו תלמידות בתיכון דנציגר. באחד מהמבחנים אסנת חשה לא טוב ולא התכוננה למבחן.
היא פנתה לאחותה התאומה יפעת וביקשה שתיבחן במקומה. אף אחד לא חש בהבדל ואת הסוד הזה הן חושפות עכשיו בפעם הראשונה.
ואילו התאומות עירית וסיגלית לבית משפחת מלכה עד היום מצליחות למתוח את הבעלים שלהן בטלפון כשהן מתחזות כל פעם לאחות האחרת.
להלן סיפורם המלא של שלוש תאומות.
מאיה ועינב בנות משפחת פחימה
בנות מזל עקרב. סימן היכר: עינב שמאלית ומאיה ימנית.
מאיה נולדה ראשונה וכעבור 3/4 שעה יצאה עינב.
מאיה: "אנחנו די דומות בהרבה תחומים. מבחינת אופי, שתינו מאוד דומיננטיות, בעלות שמחת חיים, אופטימיות, חברותיות ואוהבות לפרגן האחת לשנייה". עינב: "אוהבות לפרגן וגם לחזק האחת את השנייה ברגעים קשים".
הן מסתכלות האחת על השנייה ומחייכות.
מאיה: "בבגדים, יש לנו טעם זהה. לכן, לרוב אנחנו הולכות יחד לקניות, כשמראש אנחנו מחליטות מי הפעם תמדוד, כי אין טעם ששתינו נמדוד".
עינב: "גם תחומי העניין שלנו דומים: אנחנו אוהבות מוסיקה, ים, ריקודים, טלוויזיה, בילויים משפחתיים, סרטים ועוד. מבחינת חברים תמיד הקפנו את עצמנו בחברים משותפים והיה לנו כיף".
מאיה: "הפעם הראשונה ש"התפצלנו" באמת, הייתה אחרי הצבא כשעינב החליטה ללמוד גננות ומורות לכיתות א'/ב' ואני החלטתי ללמוד הנהלת חשבונות ולעבוד עם אבא. יותר מאוחר, שוב מצאנו את עצמנו עובדות משרד ליד משרד".
עינב צוחקת: "החלטנו ביחד ללמוד במכללה, רק שמאיה החליטה בדקה התשעים לרדת מהעניין וזה מה שעשה אותנו למעשה שונות. אני אהבתי ללמוד. הייתי תלמידה שקדנית ואפילו "חרשנית" ואילו מאיה לקחה את החיים יותר חופשי ובצורה קלילה יותר".
מאיה: "כשהיינו תינוקות אימא הייתה מתדרכת את סבתא לפני צאתה לסידורים או לקניות, מי אכלה ומי עדיין לא ולא פעם, אחת מאתנו הייתה אוכלת מנה כפולה במקום השנייה".
עינב: "כשהיינו קטנות אהבנו מאוד להיות בפוקוס. אני זוכרת ששלמה קמרי, שהיה מנהל מתנ"ס ארתור פוקס היה מבקש מאימי בכל פעם שהיה מגיע מישהו חשוב לעיר, להלביש אותנו יפה והיינו עולות לבמה עם זרי פרחים כדי לברך את המפורסמים: אריק שרון, עפרה חזה, ארנון צדוק, חברי כנסת ועוד"
מאיה: "כשהיינו קטנות הלכנו לים עם הדודים ומדוזה עקצה את עינב בגב. נעמדתי לידה מדאגה, דודי התבלבל ובמקום לשים חול-ים על הגב של עינב כדי להקל על הצריבה הוא שם עלי".
עינב: "כשהיינו בבי"ס יסודי, המנהלת דליה שמש, הייתה נוהגת כל שנה להוציא אותנו מהכיתות המקבילות ב-1 באפריל והייתה מבקשת בהתלהבות שנחליף כיתות כדי לבלבל את המורות".
מאיה: "בצבא שירתנו ביחד ממש במקרה ויש כאלה שעד היום חושבים שהפעלנו איזה פרוטקציה כדי לשרת יחד. עינב רותקה פעם אחת לבסיס ואני החלפתי אותה כדי שתצא הביתה".
עינב: "הרבה פעמים קורה לנו שאנחנו מרגישות האחת את השנייה. אם אחת מאתנו לא מרגישה טוב, השנייה כבר בכוננות ספיגה, יודעת ומרגישה שתוך מספר ימים גם היא תחווה את אותה התחושה וההרגשה".
מאיה: "אני אספר לך עוד סיפור קטן שקרה. כשהיינו בנות 25 לערך היה לנו אירוע משפחתי. לא זוכרת למה, אבל התפצלנו. כל אחת נסעה לעיר אחרת כדי לקנות נעליים לאירוע. בשעות הערב כשחזרנו הביתה כל אחת בנפרד, הוצאנו את הנעליים כדי להרשים האחת את השנייה ו… יצא שקנינו בדיוק אותן נעליים. בצבע כסף עם רצועות דקות ומאותה החברה, ממש בלי להתכוון. היינו בשוק!".
"האמת, שלא עשינו מאומה בחיינו כדי שיבדילו בינינו. להיפך אנחנו מאוד אוהבות את מה שאנחנו רואות האחת אצל השנייה. תחשוב, זה כמו ראי שאתה מסתכל עליו בתלת ממד ונהנה מהתוצאה".
שאלה :"אז בכל זאת, משהו קטן, איך אפשר להבדיל ביניכן?"
עינב ומאיה צוחקות… עינב: "האמת שעד היום הקרובים אלינו ביותר מתבלבלים אז אתה יכול להרגיש בנוח".
אסנת ויפעת למשפחת יבגי
אנחנו בנות 41 בקרוב
אסנת נולדה ראשונה, יפעת חצי שעה לאחר מכן.
אנחנו דומות בתכונות רבות כגון ההתעניינות של שתינו בנפש האדם וברוחניות. הטעם בבגדים, שתינו מאוד אוהבות את תחום היופי העיצוב והאסתטיקה. אנחנו ממש בעלות טעם זהה באוכל אוהבות את אותם טעמים ואוהבות לבשל ולאפות.
במה אנחנו שונות? יפעת קצת יותר סולידית ומעדיפה חברה מצומצמת ואילו אסנת יותר אוהבת הרבה חברים.
יש המון סיפורים מצחיקים כשהיינו קטנות קרו לנו מקרים בהם אנשים התבלבלו בינינו וזה היה לעיתים מביך. כשהיינו קטנות היינו בקייטנה כלשהי, חילקו לכולם פלאפל, יפעת עמדה בתור וקיבלה את מנת הפלאפל שלה אני שעמדתי מספר תורים אחריה ניגשתי לבחורה שחילקה והיא התחילה לנזוף בי שזה ממש חוצפה וקיבלתי כבר את המנה שלי. הייתי צריכה להסביר לה שיש לי אחות …תאומה.
אימא שלי התבלבלה בעצמה מספר פעמים כשהיינו קטנות וכעסה על אחת מאיתנו שלא בצדק, בטעות, גם האכילה את יפעת פעמיים במקומי כשהיינו ממש תינוקות.
בשיעור ספורט אסנת החליפה את יפעת בקפיצה לגובה והמורה היה די בהלם שהקפיצה שלה השתפרה. כמובן שהוא גילה שאסנת ניגשה לבחינת הקפיצה במקום יפעת.
כשהיינו סטודנטיות פנתה אליי פעם מישהי שלמדה איתי ואמרה לי 'אני חושבת שאת ממש מופרעת נפשית פעם את אומרת שלום ופעם מתעלמת ממני לחלוטין'. הייתי צריכה להסביר לה שאני בריאה נפשית ויש לי אחות תאומה.
מלא סיטואציות של הורים של תלמידים של אסנת ומטופלים של יפעת מהרווחה שפונים בבקשות שונות במפגש ספונטני ברחוב או בקניות. וצריך להסביר שאנחנו תאומות.
המון פעמים הרגשנו וחשנו האחת את השנייה. ישנם מצבים בהם אחת מרגישה שהשנייה חולה ומיד מתקשרות לשאול מה קורה. מלא מצבים שכואב לנו אותו אזור או שקיבלנו מכה באותו מקום בדיוק. אנחנו משוחחת כל יום מספר פעמים בטלפון ומשלימות האחת את המשפטים של השנייה וזה מאוד מצחיק שאנחנו יודעות מה כל אחת רוצה להגיד. היה מצב שאסנת הייתה בצבא, הדרכתי מחנה נוער ושם חטפתי חיידק מסוכן. יפעת הרגישה שמשהו לא בסדר וניסתה לאתר אותי אז לא היו מכשירים ניידים ואני הייתי בבית החולים והיא פשוט הרגישה שמשהו לא טוב קרה.
כדי שיבדילו בינינו הרבה פעמים מילדות קנינו בגדים בצבעים שונים. פעם אחת הסתפרתי ממש קצר ויפעת נשארה עם שיער ארוך כדי שלא ישגעו אותי יותר. לפעמים רק החלפנו צבע שיער אך לא יותר מידי שינויים.
עירית וסיגלית למשפחת מלכה
עירית – נשואה לחיים, אימא לניב בן 13.5 ושירה ונועם תאומים בני 5.5.
סיגלית – נשואה ליורם, אימא לעילאי בן 15 ורעי ויהונתן בני 4.5.
אנחנו החברות הכי טובות בעולם, אין דבר שאנו לא מספרות אחת לשנייה, אנחנו מדברות בטלפון כל היום! (הבעלים שלנו יעידו…).
תמיד נמצאות האחת בשביל השנייה לתמוך לעזור ולהקשיב, עם השנים למדנו שלמרות הדמיון הרב בינינו לשמור על הייחודיות של כל אחת מאיתנו.
למרות שהסביבה תמיד תייגה אותנו "כתאומות" השכלנו להתעלות מעל זה ולפרגן זו לזו.
נולדנו בחודש ינואר ואנחנו בנות מזל גדי 11/1/74.
עירית נולדה ראשונה ואחרי עשר דקות יצאה סיגלית
אימא שלנו תמיד הרגישה שיש לה תאומים בבטן, היא הרגישה שני ראשים והרופא היה בטוח שיש רק אחד (בזמנו לא היה אולטראסאונד), כאשר אימא הגיעה ללדת, הרופא יילד את עירית והלך ואימא המשיכה עם הצירים ואז האחיות הבינו שיש עוד תינוקת בפנים וקראו מיד לרופא להמשיך את הלידה.
אנחנו תמיד התלבשנו אותו הדבר, בגדים ההינו קונות ביחד, אפשר לומר שאנחנו דומות כמעט בהכל, גם הטעם שלנו בגברים היה דומה ואז היינו מסכמות בינינו שניתן לגבר להחליט עם מי הוא מעוניין לצאת ואז השנייה הייתה מוותרת. אנחנו יכולות להתלבש כל אחת לעבודה שלה את אותם הבגדים בלי לתאם.
תכונה מאוד בולטת בשוני בינינו שסיגלית היא עקשנית ועירית וותרנית.
אווו…. יש לנו המון סיפורים:
למשל, בבית הספר היסודי בכיתה ד' בפורים החלטנו "לעבוד" על המורות והתחלפנו בכיתות, לקח למורות חצי יום לזהות ולהבין שבעצם התחלפנו.
כנערות אהבנו לעבוד על בנים. כאשר הייתה סיטואציה של בחור שניסה להתחיל עם אחת מאיתנו והיא לא הייתה מעוניינת אז השנייה הייתה עובדת עליו.. שהיא לא מכירה אותו? וכו…
בצבא שירתנו ביחידות נפרדות, עירית שירתה בפיקוד צפון וסיגלית כקשתית במוצב נרקיס, כאשר סיגלית נשארה שבת, עירית הייתה מגיעה עם סירים והאוכל של אימא, כשהיא הייתה מגיעה למוצב, השומר היה חושב שזו אני והיה מכניס אותה למוצב בלי שאלות, כשהיינו יורדות יחד בשביל להיפרד אחת מהשנייה הוא היה מבין את הטעות.
בעצם כל חיינו היינו ביחד, ולכן רוב החוויות שלנו הן זהות, הפרידות במהלך החיים אם זה בבית הספר שהפרידו אותנו לכיתות נפרדות, בצבא התחיילנו יחד ואז הפרידו אותנו לפלוגות שונות, היו קשות ויזכרו כחוויות לא נעימות שרק קירבו בינינו יותר.
אנחנו מאוד קשורות האחת לשנייה, יכולות להרגיש אחת את השנייה, אנחנו מיד מזהות בקול אם למישהי קצת קשה.
כשהיינו קטנות היינו חולמות את אותם חלומות והיינו קמות בבוקר וממשיכות אחת את חלומה של השנייה, כמובן מדברות ביחד ….
אף פעם לא עשינו שינויים שיבדילו בינינו, תמיד התלבשנו אותו הדבר, קונות אותם בגדים ועד היום הולכות למספרה ביחד וכל שינוי דנות ביחד אם לעשות או לא, לא מפריע לנו להיות דומות ולא חיפשנו שיבדילו בינינו, להיפך זה היה מאוד משעשע.
בגן הגננת ביקשה מאימא שלנו שתביא אחת עם קוקו ואחת עם קוקיות בכדי שהן יוכלו להבדיל בינינו.
בבית הספר היסודי ביקשו שנלך עם שמות על הבגדים.
על הבעלים בעיקר היינו עובדות בטלפון, היינו עונות אחת לטלפון של השנייה.
