כשדוד אסור היה בן שמונה, הוא אושפז בבית חולים במרוקו. יחד איתו אושפזו גם עוד שניים מאחיו ואמו, שהייתה אז עדיין אישה צעירה. כולם חלו במחלת הטיפוס. "אושפזנו בבית חולים מוזנח של הערבים לא של הצרפתים, לא היה פניצילין, למי היה כסף לזה"? נזכר אסור ביום שבו הבין כי הוא מתחיל מאבק על חייו. "אחרי יום, מי שהתעורר בבית החולים, והיה מחוסן, ניצל. מי שלא, מת. ראיתי פלטפורמות של עגלות רתומות לסוסים. לוקחות עשרות גוויות של מתים מידי יום מבית החולים לבית הקברות. אני ואחיי ניצלנו, אמא נפטרה שם במרוקו".
אביו שעבד כמתווך ברזל לא יכול היה לספק להם אוכל באופן קבוע, וכך האחים כולם התפזרו בין בתים של יהודים שונים. אחיו ז'קי שהתגלה כבר אז כתלמיד מבריק, אומץ ונתמך בידי יהודי עשיר שאף מימן לו את כל המשך לימודיו באונבריסיטה בקזבלנקה.
ז'קי שכיום מתגורר בצרפת התקדם והגיע לעמדת פרופסור לפיזיקה והוא מרצה מבוקש בעולם, מידי פעם בביקוריו בישראל כשהוא מזדמן להרצות באוניברסיטת בר אילן הוא מגיע לבקר את אחיו דוד.
אלא שלדוד ואחיו הגורל פחות האיר פנים. הוא מצא עבודה אצל יהודי שהתפרנס מעבודת הצבעות. מאותו יום הוא התחיל לפלס את דרכו לבד בחיים. כשבטנו קרקרה הוא קיבל כמה פרנקים לקנות אוכל. "היו ימים שלא אכלתי כלום, כמו חתול רחוב. מה שהיה הייתי מסתדר, למדתי לשרוד בג'ונגל של החיים" הוא אומר.
בגיל 16 הוא עלה לבדו בלי איש ממשפחתו לישראל. השנה היא 1952 ואסור שעלה במסגרת ילדי עליית הנוער נקלט כמה חודשיים בהתחלה במושב כפר יהושע אצל משפחת מוצניק. לאחר שסייע לבעל הבית המבוגר בעבודות החקלאות הוא הועבר למעברת צמח. שם הוא חילק צריף רעוע עם צעיר רווק ועבד בקיבוץ כנרת. בשנת 1956 הוא הגיע לבדו לחלסה, וכאן הוא קיבל פחון ביחד עם עוד גבר רווק. כרווק הוא קיבל רק 15 ימי עבודה בחודש, לגברים הנשואים שלהם יש ילדים איפשרו לעבוד חודש מלא. את המשכורת כמובן ששילמו אז רק פעם ב-3 חודשיים.
"הרבה פעמים הייתי הולך לעבודה ולא היה לי מה לאכול. הוא אמר לי השבוע בביתו שברחוב הרצוג ליד ישיבת ההסדר. "עבדתי בחפירות תעלות בקיבוץ להבות הבשן ואלמלא חבר קיבוץ שריחם עלי והזמין אותי לאכול ללא תשלום בחדר האוכל לא הייתי אוכל כלום".
ברגל לחצור
הבית של משפחת אסור שממוקם מאחורי חדר האוכל של הישיבה הוא בית רחב ידיים. זה בית דו קומתי, שבנייתו
ארכה שנים רבות. כל חסכון קטן שצבר אסור הוא השקיע בבניית קיר ובסגירת עוד חדר. ולכן הבית הזה שהיום הוא כל עולמו וגם מבצרו, הוא כל כך חושש לאבד אותו. גם אם החשש הוא לא לגמרי ריאלי, יש צלקות שנחרטו בו מאז שהיה ילד בלי בית, והוא חושש לאבד את מה שכבר שלו. כשנכנסתי אליו הבחנתי כי תשומת לב רבה הושקעה בעיצוב הבית. והניגוד בין מה שאסור סיפר לי על ילדותו לבין מה שהשיג עד עכשיו הוא כה חד ומנוגד עד שאינני מתאפק ושואל את מה שמתבקש.
– מדוע בגיל 78 אתה ממשיך לעבוד ולא פורש לגמלאות כמו מרבית בני גילך כיום?
"ביום שבו אפסיק לעבוד לא יהיה לי מה לאכול" הוא משיב "ואז אצטרך למכור את הבית הזה. הפחד הכי גדול שלי זה להיות שוב רעב". הוא אומר.
מתברר כי אסור לא הכין את עצמו ליום שיפסיק לעבוד. אין לו שום קרן פנסיה וגם אין לו חסכונות לדבריו.
"עבדתי שלושים וחמש שנים בת"ג בבית אריזה של גליל עליון כמוביל עם הטרקטור והעגלה כעצמאי. אולי הייתי תמים ואולי לא עמדתי מספיק על זכויותיי, במשך 25 שנים לא ידעתי בכלל שקיים ארגון עובדי הפלחה, לא שילמו לי את העלות הריאלית של שעות העבודה, עבדתי במחיר זול ולא ריאלי. עבדתי בכל מחיר העיקר רק להתקיים. לא נסעתי בחיי לחו"ל, לא טיילתי וגם את גידול ילדי הפסדתי. תמיד פחדתי שייקחו לי את העבודה ולכן לא הפסדתי אף יום עבודה". הוא אומר.
אחרי ת"ג הוא התחיל לעבוד בעיריית קריית שמונה כמפנה גרוטאות עצמאי ובשנים האחרונות הוא עובד כגורס גזם. ליד ביתו ראיתי את הטרקטור האדום שהפך לחלק מסימן ההיכר של אסור בקריית שמונה.
את רעייתו חנה שהתגוררה בחצור הוא הכיר בשנת 1958 דרך חבר משותף שהכיר אותו עוד בעיר הולדתו במרוקו והוא זה ששידך בינהם.
הוא הלך בעקבות האהבה. שלוש פעמיים הוא גם צעד ברגל לחצור כדי לבקר את אהובתו. הם נישאו במועדון מפא"י בחצור, וגרוס ז"ל נהג המונית הרומני החזיר אותם לצריף בחלסה.
זו גם התקופה שאסור החל לשחק בקבוצת הפועל קריית שמונה בתפקיד קיצוני ימיני, והוא מראה לי בגאווה תמונה שלו מהימים ההם.
חנה הרעיה, מקבלת אותי השבוע בביתם בחום ובלבביות. היא זו שהשקיעה ממרצה בחינוך ובגידול הילדים, כשבעלה עבד שעות רבות לפרנס את המשפחה, היא זו שדאגה לכל מחסורם.
היא אישה מאמינה ושומרת מצוות. כבר 18 שנים שהיא עורכת בביתה הילולה לזכרו של הצדיק רבי דוד בן ברוך זצ"ל. "במרוקו, כשאחי חלה במחלה חשׂוכת מרפא ששום רופא לא מצא לה תרופה, אימי לקחה אותו אל הקבר של רבי דוד זצ"ל", היא נזכרת "אימי השתטחה על הקבר והתפללה וקרה הנס הבלתי יאמן, אחי הבריא. מאז, אימי במשך שנים רבות ערכה היללוה לזכרו של הצדיק. כשאימי כבר הזדקנה, לקחתי על עצמי את המשך המסורת וכך כל שנה בחנוכה אנו מזמינים להקה, מתפללים, ואני עורכת סעודה שאותה אני מכינה לכל האורחים". חלק מהאנשים שעימם שוחחתי השבוע סיפרו לי כי ההילולה בבית משפחת אסור שכבר הפכה למסורת הוא אירוע מרגש מאין כמוהו כל שנה מחדש והם מחכים לו שיגיע.
הזוג דוד וחנה אסור גידל שישה ילדים טובים ומוצלחים. הבכורה רותי רחמים, פאני בעלת תואר שני בביולוגיה והיא מתגוררת בקיבוץ אייל. יוסי טכנאי מחשבים מתגורר במטולה, מיכאל שגר בבית הוריו, ירדנה שחזרה בתשובה וכיום לומדת שמאות וגרה בישוב הדתי כפר שמואל ובת הזקונים סיגל בעלת תואר שני בספרות מתגוררת בקיבוץ כפר מסריק.
מוסר השכל
"תשמע סיפור" אמר לי אסור כשהקשיתי עליו בשאלה מדוע גם היום הוא כה חרד לעתידו למרות שמצבו הכלכלי היום הינו טוב ואין כל סיבה אמיתית לדאגה. "היה ילד אחד עני שכל חייו נלחם להצליח. הוא בנה את חייו בכוחות עצמו, כשנכשל הוא לא ויתר וכל פעם קם על רגליו מחדש. הוא ידע שאין לו על מי לסמוך מלבד על עצמו. לעומתו, בבית אחר גדל ילד לזוג הורים עשירים. ילד מפונק שקיבל כל חייו מה שרצה. כשהוריו נפטרו הוא זכה לירושה גדולה. אלא מה? הוא מעולם לא למד להסתדר ומהר מאד גם כספי הירושה אבדו. בן העשירים לא מצא טעם בחייו והפך לאדם ממורמר וכועס".
"אני הילד העני מהסיפור. כל דבר קטן שאני מגיע אליו עושה אותי מאושר. כשאני קונה בקבוק יין ומקדש עליו, אני מיד נזכר שפעם לא היה לי כסף לזה, והיום יש. אותו דבר לגבי אוכל, אני לא שוכח את הימים שהייתי רעב ולא היה לי בית.
לכן, אני לא זקוק לא לחו"ל ולא לטיול. מה שיש לי זה בדיוק מה שאני צריך ועל זה אני חייב לשמור".
