השבוע ציינה הקהילייה הבין לאומית את יום השואה. השבוע ציינו בישראל ובגרמניה שמונים שנה לעלייתו של היטלר ימ"ש לשלטון בישיבה מיוחדת בבונדסטג בה נשאה דברים ניצולת השואה אינגה דויטשקרון, בת ה-90.
השבוע, לראשונה מאז מלחמת לבנון השנייה תקפו מטוסי חייל האוויר שיירה שהובילה נשק וחומרי לחימה מסוריה ללבנון של החיזבאללה ו/או מפעל ליצור נשק 'לא קונבנציונאלי', כפי שצבא סוריה מוכן להודות.
קו עבה ומצמרר עובר בין כל האירועים האלה ומזכיר לנו את החיים האמיתיים. החיים שיש בהם רוע, מזימות וחורשי רעתו של העם היהודי.
אתנחתא קטנה. מכאן והלאה, הדברים מיועדים לאלה שחושבים וחוששים, בלי להיתפס לפאניקה, ששואה יכולה לקרות, אם לא לומדים ולא מיישמים את הלקחים הנכונים מהשואה ההיא ומהצורר ההוא.
נחזור להשבוע. בגלל הימשכות הזמן, מעל שנתיים, מאז פרץ לתודעת העולם ה'אביב' הערבי ובשורת השחרור והחופש שהביא עימו, ואנו מצויים בחורף שלפני שמונים שנה באירופה המושלגת, הקרה והמנוכרת בה עלה אדם אחד לשלטון שבעט בכל המוסכמות של העולם הנאור והגה ומימש את ה'פיתרון הסופי' של העם היהודי. בחזית ההכחשה עמדו גם יהודים משכילים ומתבוללים שלא העלו על דעתם אופציה של שואה, כי 'אחים אנחנו'. אותם יהודים פעלו בתחילת התהליך כנגד כל מי שהטיל ספק בעובדה שאין פניו של היטלר לסוג כזה של פיתרון. היהודים שבחרו את האלטרנטיבה שאבותיהם בחרו אלפי שנים קודם, חששו, פחדו, אולם לא היו בידיהם בררות רבות.
אדם יכול או לא יכול להאמין בדבר שעדיין לא התרחש, מתוך בחירה. אולם, אין זה עניין של אמונה, להאמין או לא שאסון שהתרחש בעבר סיכוייו לשוב ולהתרחש שוב יכול לחזור על עצמו. זה עניין של לקח, שכל והבנה. אמונה, במקרה הזה אינה רלבנטית.
לכן, כאשר מניחים על השולחן את: נסראללה, אסאד, מורדי אל-קעידה והנשק כימי, צריך להבין שבמצב מסוים זה מאיים על אמת. צריך להיות נחוש לעשות מעשה.
זה מה שקרה השבוע. חיל האוויר תקף שיירה שהובילה טילים נגד מטוסים אל החיזבאללה וכנראה גם מפעל ליצור אמצעי לחימה כימיים בסוריה המתפרקת. זו לא פנטזיה מזרחית, זו מציאות שיש להתכונן אליה במלוא הרצינות ובמלוא הכח.
קצב האירועים שיביא בסופו של דבר לקטסטרופה בסוריה הואץ. הסימן הברור לכך היא שתיקתם של הסינים והגמגום של הרוסים, בני בריתם של אסאד.
צריך רק לשמוע את התגובות של נסראללה, הסורים, הרוסים וחבריהם כדי להבין על התהום הפעורה בין הערכים שלנו, היהודים ומדינת ישראל ובין הערכים שבחסותם הקריבו ה'צדיקים' האלה מעל 60,000 קורבנות אדם בסוריה, ועדיין לא אמרו די…
אוסקר על שנאה עצמית
הבמאי דרור מורה הוא השחקן הראשי בסרט "אני שונא את עצמי", ועל זה הוא יקבל אוסקר (אולי)
עוכרי ישראל צומחים ומתרבים על מצע התרבות החולני שמציעה עולם 'התרבות' הווירטואלי והאשליה של הוליבוד. מסתבר עוד, שיש גורמי האצה להתפרצות חיידק השנאה העצמית של היהודי, זה הוא עצמו ובחירתו ברוע.
שני סרטים דוקומנטריים ישראליים מעומדים לאוסקר: 'חמש מצלמות שבורות', של עימאד בורנט וגיא דוידי ו"שומרי הסף" של הבימאי דרור מורה הישראלי. מיוצריו של הסרט הראשון אין לי צפיות מיוחדות, האחד פלסטינאי ששברו לו חמש מצלמות וידאו במהלך השנים שהוא תיעד את בניית הגדר בבלעין ואת המאבק מול חיילי ושוטרי ישראל והשני ישראלי.
הבמאי של הסרט 'שומרי הסף' דרור מורה, ישראלי-'תקני' שכנע שישה ראשי שב"כ לשעבר לפתוח את הפה מול המצלמות והמיקרופונים שהציב מולם, ולספר, מנקודת מבטם, על עבודתם.
לא צפיתי בסרט במלואו, אבל אני מניח שראשי השב"כ, אף על פי דעותיהם הפוליטיות לאחר סיום תפקידם, לא העלו בדעתם שאותו דרור מורה יחזיר להם בפתיחת פיו-שלו מול מצלמות ה-C.N.N וישמיץ בצורה בוטה ואנטישמית את ראש ממשלת ישראל. ראשי השב"כ הפכו להיות, שלא מרצונם, לפלטפורמה לארס שמפזר דרור מורה בדרך לליבם של של שופטי האוסקר. הוא מנצל את שמם הטוב של ראשי השב"כ, ה'שחקנים' המרכזיים שלו בסרט, והופך אותם ל'דלק' הארסי בראיונות שהוא מעניק באינטנסיביות לאמצעי התקשורת בארצות הברית.
לראות אותו מעל המירקע ולשמוע את דברי השטנה על כך שראש ממשלת ישראל שותף (פעיל) לרצח רבין, מקומם, מזעזע ובעיקר מפחיד מרמת החולניות שלו.
אני מניח שרוב עם ישראל הפנים את מה שצריך היה להפנים מכל מה שקדם לרצח המתועב של רבין ז"ל, ורובנו התקדמנו אל עבר ימים אחרים, סובלניים וטובים יותר.
מורה, תקוע עדיין בקיא של עצמו, מטפח את השינאה וחושב כמו אותו יהודי גלותי שאם הוא יהיה משת"פ של עוכרי ישראל, הם יגמלו לו באוסקר.
בעניין זה, אולי היה צריך להגדיר את המילה 'תרבות' בהקשר של תרבות, במילים וערכים אחרים, חולניות, אולי?! נשמע קצת מיושן, אבל נכון, תאמינו לי.
יאיר, הבטחות צריך לקיים. זוכר?!
המפלגות המנצחות בבחירות לכנסת, הגיעו השבוע לשלב ההתפתלויות. זהו שלב שכל פוליטיקאי (כמעט) מכיר. מתנאי המעבדה של הקמפיין בו אתה שולט בכל מה שתאמר וקהל המאזינים ישמע ויאמין, אתה יוצא אל החיים האמיתיים.
פתאום אתה מגלה שלא כל 120 המושבים בכנסת שייכים לרשימתך, אתה נפגש עם רצונות שונים, ולפעמים הפוכים משלך, אתה גם נוכח לדעת שהמשמעת בקרב החברים והחברות שנשאת על גבך כל הדרך לכנסת, לא תהיה כמו שהייתה בדרך והחברה לא שומרים על 'תענית דיבור', הם מדברים ומדברים, לפעמים גם שטויות, ואתה, מה לעשות, תקוע איתם.
לפתע, מסתבר לך כראש וכמוביל, שאתה …תלוי בהם לא פחות מאשר הם נתלו על צווארך בדרך לקלפי.
בקיצור, אתה מבין שאם אתה רוצה להתקדם, אתה צריך לאפשר גם לאחרים להתקדם.
…יאיר לפיד, כבר חש את שינויי מזג האוויר. לבנה ראשונה נופלת. לא שמונה עשר, עשרים או עשרים ושניים שרים בממשלה, אלא, עשרים וארבעה, חמישה או נראה עוד.
זה לא מקרה שראש הממשלה פותח עם מספר השרים בממשלה. 'בחור', הוא אומר ללפיד 'מדובר בישבנים של שנינו, מה אתה מחליט?'.
המשחק הפוליטי המרתק מתחיל עכשיו. עכשיו להיזכר מה הובטח לנו ערב הבחירות ועל מה יסגרו עכשיו, ובראשם המפלגה המרכזית בקואליציה, 'יש עתיד'.
התעלומה הגדולה מבחינתי, היא הפרשנות למושג 'מעמד ביניים'.
במחקר שיצא השבוע על ידי 'מרכז אדווה' מציינות החוקרות, בין היתר, שהרובד הזה הצטמק במהלך השנים לפחות משליש מהאוכלוסיה והוא מאופיין בין היתר ב: הכנסה, מוצא השכלה ומין, אצל החברה היהודית.
הרושם שניטע כאילו יעקב פרי הוא המייצג את המעמד הבינוני, מוטעה ומטעה כי מהנתונים עולה שהכנסתו של האדם במעמד הבינוני נעה בין 8,000 שקלים לכדי 16,000 שקלים.
ולכן, מעניין יהיה לראות לא מה יאמר לפיד לתקשורת אלא, אילו כיסאות יאיישו הוא וחבריו השרים. ההרכב האנושי ב'יש עתיד' מבטיח התייחסות לא רק לנושא המעמד, אלא ענייני דת (הרב שי פירון), רשויות מקומיות ופריפריה (ראש עיריית דימונה, לשעבר מאיר כהן), ביטחון פנים (ניצב בדימוס מיקי לוי), שוויון וקליטת עולים (עו"ד פנינה תמנו-שטה) ועוד.
בסופו של דבר יגלה יאיר לפיד, כמו גם חבריו לספסלי הכנסת והממשלה שאנחנו משתייכים בסופו למעמד אחד. מעמד הר סיני. ועם היתר חייבים להסתדר.
הי שלי, זאת המציאות
נראה שהולכת להיות פינה שבועית/חודשית על מעלליה של המפסידה הגדולה של הבחירות, שלי יחימוביץ', יו"ר מפלגת העבודה.
נקדים ונאמר, שכפרלמנטרית היא הצטיינה. חוקי העבודה אותם יזמה והייתה שותפה להם, שמורים וחתומים לזכותה.
…אבל, זה לא כל מה שהיא תצטרך להתעסק בתפקידה החדש, יו"ר מפלגה.
נראה שפרי הבוסר, ואי הבשלתה לעמוד בראש מפלגה כל-כך מורכבת, יחשפו אותה לחיים האפורים והמעצבנים של הפוליטיקה. היא תבין שלא תוכל להתחיל את יום עבודתה בלי שתיטול כמה כדורי אופטלגין-פורטה כדי שתוכל לשמוע את השטויות של חברתה-בכח מרב מיכאלי על הטרנספורמציה לכל זכר לנקבה.
יחימוביץ' תתפלא לגלות שלאראל מרגלית יש דיסקט וסדר יום עסקי ו'טיים איז מאני'.
היא תופתע להכיר מקרוב את חדות לשונו של חברה למקצוע העיתונות דניאל בן סימון מגיב לה בשטיקים לא פחות מתוחכמים משהיא מנפקת. בקיצור, הולך להיות שמח באוהל של שלי..
