כמי שגר בקריית שמונה ועובד בקיבוץ שמיר (גילוי נאות), אני מקווה שהמאמר הזה יצנן מעט את האוירה העכורה שנוצרה בימים האחרונים בעקבות אירוע פרטי של תושב העיר, שהפך לפוסט ציבורי וויראלי, ואולי אף יתן לנו תקווה טובה יותר להמשיך בשכנות טובה עם המון הערכה וכבוד הדדי של שני הצדדים.
המקרה
"התנגשות" כאובה התרחשה השבוע בכניסה לקיבוץ שמיר, בין אחד מתושבי מקריית שמונה לשומר בקיבוץ (יש לציין, מהיכרות של שניהם מדובר באנשים מקסימים וסימפטיים). המקרה התרחש כשתושב העיר רצה להיכנס בשבת לפינת החי בקיבוץ. לאחר דין ודברים עם השומר בכניסה, לא אושר לו להיכנס למקום, מסיבות כאלה ואחרות. תושב העיר הגיב בזעם ותסכול לסירוב ופרסם פוסט זועם בפייסבוק שזכה ליותר מ-250 לייקים, ו-90 תגובות. חלקם הרסניות, ארסיות ומיותרות בעליל.
ועל מה המהומה? שוב תושב קריית שמונה מגיע לאחד הקיבוצים באזור ומתבקש לעזוב\לא להיכנס מסיבות השמורות לקיבוץ. זהו לא המקרה הבודד, שכן מפעם לפעם אנו שומעים על הקיבוצים והמושבים השכנים ש"סוגרים דלתות" בפני אנשים מבחוץ, ופרט בפני בני העיר, כמו במקרים האחרונים עליהם אנו שומעים מפעם לפעם (נחלי הירדן, הטיילת בכפר בלום, מגרש הספורט בבית הלל, הנחל בקיבוץ דפנה וכו')
אם נניח לרגע את החוק היבש (ואין לי מושג מה הוא אומר), נבין שאין טעם לנפנף בו משני הצדדים, כי הרגשות והמציאות בשטח חזקים יותר מסעיף עמום שמגדיר חוקים אפורים. אין ספק שיש מקום לדיון רחב בנושא, בהשתתפות התושבים והמועצות משני הצדדים. דיון כזה אולי ישיג הבנות וקביעת נהלים מוסכמים על שני המדדים. עד אז כנראה שהתנגשויות האלה ימשיכו להסתיים במשטרה, במדורי הפלילים ולעיתים בפוסט בפייסבוק.
ללא רצון לשפוט אף אחד מהגורמים, לשכל הישר קשה לתפוס את הפניית העורף של השכנים לתושבי העיר שכן מעולם לא עמד אדם בפארק הזהב או בגן המשחקים מול קניון נחמיה ודחה אנשים בגלל שאין להם תעודת תושב. עם זאת, צריך לזכור כי אופי הקיבוץ אינו עירוני, ורוב המקומות שם פרטיים, ולכן קשה לבוא בטענות למי שלא מוכן להכניס כל אחד אליו לחצר. מידי יום אני רואה עשרות מטיילים שרוצים להיכנס לשטחי הקיבוץ ולכל אחד סיבות טובות משלו להגיע לנחל, לעלות על ההר או לקצר דרך כדי להגיע למסלול. אם נחשוב בצורה אובייקטיבית, הרצון למנוע מלהפוך את המקום לטיילת, ולאפשר לאנשים זרים להסתובב בקיבוץ נשמע די הגיוני. בנוסף צריך לזכור שהמקומות הפרטיים כמו הבריכה, פינת חי ואולמות ספורט מיועדים לתושבי המקום בלבד, ולכן לא בטוח שזה נכון להתלונן על איסור כניסה למקומות פרטיים.
והנה עוד כמה עובדות יבשות:
- קיבוץ שמיר הנו קיבוץ מבוסס ושונה מהקיבוצים מסביב, שכן אינו נצרך להכנסות מתיירות (אין לו בריכה ציבורית, צימרים, מסעדות או דירות לסטודנטים). בעקבות מספר מקרים בעבר, במהלכם מבקרים חיצוניים נפגעו פיזית בשטח הקיבוץ ותבעו תביעה כספית, החליטו בקיבוץ לאפשר אך ורק לחברי הקיבוץ להזמין חברים חיצוניים, שכן במידה ויפגעו, האחריות תוטל על המארח.
- קיבוץ שמיר פועל מזה שנים למען הקהילה בקריית שמונה, ותורם באופן שותף למספר מוסדות וארגונים בעיר ע"י תקציבים גדולים.
- בקריית שמונה מעולם לא מנעו מאדם שאינו תושב להיכנס לעיר, מעולם לא גידרו שכונה, ואפילו די נדיר למצוא בניין עם אינטרקום פעיל. אין שום פארק, מתקן, מבנה, עסק או שירות בו נכתב "מיועד לתושבי העיר בלבד".
- חלק גדול מהשירותים הכלליים בקריית שמונה (קופ"ח, בנקים, שירותי ממשל ושאר שירותים מוניציפליים) משרתים גם את תושבי הקיבוצים מסביב. לא זכור כי התלוננו על אפליה, יחס מזלזל או התנשאות מצד תושבי העיר.
- הקשר הטבעי בין הקיבוץ השכן לעיר הוא קשר הדדי ונפלא מזה שנים. מקומות עבודה משני הצדדים מעסיקים עובדים מהצד השני, וכן גם בענף הספורט ניתן למצוא שחקני כדורגל וכדורסל רבים המשחקים בקבוצות העירוניות בקרית שמונה בהדדיות ואחווה.
דין
בלי לשפוט את התוכן והסגנון של הכותב, כוונתו הייתה לתעד את אשר אירע מנקודת מבטו ולהוסיף פרשנות אישית שניכר ממנה כעס וכאב אישי בעיקר לאור העובדה כי הסיטואציה התרחשה לעיני ילדיו. פייסבוק הוא מקום מאוד נוח ולגיטימי להעלות עוולות מהסוג הזה, אך הוא מאוד מסוכן כשהוא הופך לבית דין שדה.
מיד לאחר פרסום הפוסט הגיעו תגובות קיצוניות ומיותרות ונראה שחלק מהאנשים לא בחלו באמצעים, מילים והשמצות כדי לפגוע בכמה שיותר קהלים ללא יכולת להבין עובדות, לשמוע את הצד השני, ובטח לא להיות בסיטואציה עצמה (על זה נאמר בתורה "שמוע בין אחיכם").
תחשבו כמה קל לעשות "שיימינג" (ביוש) לאדם על סמך פוסט של חבר. כמה קל לשפוך שמן למדורה ולשרוף את השמורה המשותפת.
הבעיה בפוסטים כאלה, שהם גוררים תגובות לא ענייניות, שבהן גולשים שונים מפליגים ומאבדים כל פרופורציה, בין היחס למקרה הזה למה שהם מתארים שקרה. איומים, קללות, גזענות ומה לא, היו מנת חלקם של חלק מהמגיבים. אך כמו בכל מחלוקת, גם בתגובות ישנם אנשים שמצדדים בשני הצדדים, שכן חלק מהאנשים סיפרו על חוויות אחרות, ועל מקרים בהם נכנסו ללא בעיה. לכן כנראה שהאמת לא נמצאת בצד אחד, אלא מצויה איפשהו באמצע. בסופו של יום, אנחנו פוגשים אחד את השני בעיר ובקיבוצים בסופר, בבתי הספר, בחוגים, בקופת חולים, בבריכות ובמסעדות. לא יכול להיות שעל כולם צריכה להיות תווית זיהוי עם מדד השנאה אחד כלפי השני.
סברה
הפתרון היחיד לנושא הוא הידברות. במידה ובשני הצדדים תהיה הסברה ראויה ופתיחות, כנראה שנגלה שהמחלוקות קטנות משחשבנו ושהפתרון היצירתי נמצא ממש מעבר לגבעה. אם נפסיק להתלהם ולהתעלם אחד מהשני סביר להניח שנוכל גם לשמוע את הצד השני ולקיים את מצות "ואהבת לרעך כמוך". ללא זלזול, איומים ובטח ללא שיימינג.
ועוד סיפור על מקרה שקרה שישפוך מעט אור חיובי על המציאות שמצטיירת בפייסבוק:
כחובב כדורסל, במשך מספר שנים חיפשתי מגרש כדורסל ראוי בעיר שיארח אותי ואת עשרות מחבריי, פעם בשבוע למשחק כדורסל. פניתי בעיר לכל גורם אפשרי, וניסיתי לקבל אישור לשחק במגרשים המקומיים. לצערי לא קיבלתי. לפני 6 שנים פניתי לחבר קיבוץ שעובד איתי, וסיפרתי לו על התסכול. מיד ענה "מה הבעיה? בוא ניתן לך יום קבוע לשחק כאן בקיבוץ". תוך 3 ימים קיבלתי מפתחות ויום קבוע בשבוע לשחק. הקיבוץ משלם ביטוח, חשמל, מים וכו', ללא כל תמורה, ומעולם לא עשה שריר קטן. ההיפך, הש.ג מקבל את כולנו בחיוך ובברכה. מצד שני, כשפניתי מספר פעמים לחברי קיבוץ כדי שיצטרפו אלינו, הם טענו שהם כבר משחקים ב…קריית שמונה. כנראה שהמציאות קצת יותר טובה מהתגובות הפוסט מספרות.
לסיום
חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, הוא הזמן הטוב ביותר להשתפר, ולנסות להתאחד ולהתפלל לבורא עולם שיעשה שלום במרומיו, וברחמיו יעשה שלום עלינו, ועל כל עמו ישראל. אמן.
