ויש, ואלה הרבים, שחשים שעליהם לנצל כל יום ורגע עד שעת הנעילה כדי להספיק ולרוקן את כל השלילי והרע שהם נושאים איתם, לסלוח (באמת) לכל מי שפגע בהם (לא רק בשביל הנפגעים, אלא בשביל עצמו) כדי שיוכל לעמוד בפני בורא עולם ולבקש על עצמו ועל יקיריו. 'הנה, אני סלחתי, עכשיו תורך לסלוח לי', הוא יוכל לומר בפה מלא. וזה עובד.
אנו מצויים בעין הסערה העולמית, והשפעה על המדינה תקרין גם עלינו. ולכן, העובדה שמישהו החליט להתעלם מהלהבות שמסביב, זה עדיין לא אומר שהלהבות יתעלמו ממנו. כדאי להתייחס, ובכובד ראש.
חופש אמנותי או החופש לצביעות?
השבוע קיבלנו סדנא מעולה בכל הקשור לחופש הביטוי, חופש העיתונות, החופש האומנותי ו…הצביעות העולמית.
לפני מספר שבועות יצאו יהודים בקריאה נרגשת לאסור את קיומה של תערוכת הגופות המתקיימת בתל אביב. זאת מתוך יסודות האמונה היהודית שאין מלינים מת. שלא נדבר על הטעם המוזר של אנשים לראות גופות שרק לפני זמן היו בני אדם כמוהם מוצגים בתנוחות שונות.
התגובה של אניני הטעם האמנותי ומגני החופש הייתה מזלזלת ופוגענית. "לא ניתן שתהיה כפיה דתית באומנות', הם דקלמו את המסר.
נו, והשבוע יצא לאקרנים סרט (הם אומרים הזוי, מליגה ג' ועוד תארים מנמיכים מפי אניני האומנות וחופש הביטוי) על מוחמד. סרט שעל פי המוסלמים הוא פוגעני. ומה הייתה תגובת אבירי חופש הביטוי? חופש האמנות שהם מנכסים לעצמם, בתגובה. זה נע בין אלם ושיתוק לבין המלצה חמה להתקפל בפני הפוגרומים שעשו המוסלמים בכל מי שאינו מוסלמי.
דעתי היא שיש דברים קדושים ומקודשים, ומי שקובע אותם הם אלה הרואים עצמם נפגעים, אם כיהודים, אם כמוסלמים ואם כנוצרים ובני כל דת ואמונה אחרת. זה לא כולל את בני כת הצבועים, כמובן.
במילים אחרות, החופש האומנותי מסתיים במקום שמתחילה האמונה של מושא הפגיעה. נקודה.
אז בבקשה, מעט כבוד והתחשבות גם ברגשותיהם של היהודים.
מצדיעים לך, גנץ
יש מידה לא קטנה של סיפוק ונחת רוח מהדרך בה מנהלים ראשי הביטחון את ההכנות והמוכנות של צה"ל למילוי התפקיד שלשמו הוא קם, ניצחון בכל עימות צבאי.
אני מניח שיש הרמוניה מיוחדת בין הדרג המדיני ראש הממשלה ושר הביטחון לבין לובשי המדים ובראשם הרמטכ"ל רא"ל בנימין בני גנץ. זה לא מובן מאליו שמתחם הקריה בתל אביב ולשכת ראש הממשלה ושר הביטחון יכולים להכיל את האגו (המפותח) של הפוליטיקאים והמצביאים גם יחד ומבלי שהדבר לא יהיה כרוך ב'התכסחויות' הדדיות. ראה רא"ל יעלון (משל הנחשים) וראה רא"ל אשכנזי (פרשת הרפז וספחיה).
ההרמוניה מביאה לשיתוף פעולה אמיתי של זרועות הצבא והביטחון השונות, לצד פעילות דיפלומטית ופוליטית, גלויה ונסתרת.
אף אחד לא רוצה מלחמה אבל אף אחד גם לא רוצה לא להיות מוכן אם המלחמה תפרוץ.
אדוני הרמטכ"ל, בנימין גנץ. אנחנו מצדיעים לך.
מיט רומני אמר את מה שהרוב בישראל חושב
השבוע היה גם פן אמריקאי בהצגת האבסורד לו אנו עדים. מיט רומני, המועמד הרפובליקאני לנשיאות ארצות הברית אמר בפגישה עם חבריו למפלגה את מה שרוב הציבור הישראלי אומר שנים. 'אין לישראל עם מי לדבר' ו'מטרתם הסופית של הפלסטינאים היא לא לראות אותנו כאן'. כן, הוא גם 'העז' ואמר שהתהליך המדיני תקוע בגללם (הפלסטינאים).
עכשיו שימו לב כיצד המיעוט השמאלני הקבוע הופך את האמירות הפרו ישראליות של רומני לדבר שלילי המשרת את דעתם.
היות והדברים נאמרו באנגלית והרחק מכאן ומעטים נחשפו אליהם, מהדורות החדשות באמצעי התקשורת בארץ פתחו את מהדורות החדשות בהבעת עמדה "עוד מעידה של המועמד הרפובליקאני…', ואחרי שפימפמו את העמדה שמדובר במעידה, אמרו את הידיעה.
השיטה הנלוזה הזאת לקבע בתודעה של הצופה או המאזין את העמדה שלך טובה לשתי מטרות: תעמולה או פרסומת מסחרית. אולם, בנושאים מעין אלה, זאת נבזות ורשעות וגניבת דעת. (לא נורא, גם עם השיטה הזאת למדנו להתמודד).
ולדבריו של רומני. הדברים נאמרו לפני כארבעה חמישה חודשים, הוקלטו ונשמרו לשעת כושר. הם יצאו עכשיו על ידי נכדו של נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר. קרטר, כזכור הפיל את הלבנה הראשונה והחשובה מחומת המזרח התיכון הישן כאשר הביא להפלתו של השאה הפרסי בשנת אלף תשע מאות שבעים ותשע ועליית חומייני לשלטון. הנשיא קרטר נרשם לדיראון לא רק אצל היהודים, אלא גם ובעיקר אצל עמי האזור ככזה שפתח את שערי גן העדן המזרח תיכוני לגיהינום והטרור האיסלמי. האיש הזה בשנאתו את היהודים (אין פרשנות אחרת להתנהלותו רבת השנים) מעמיד אותנו היום בפני ברירת האטום האיראני בחלוף שלושה עשורים מאז מהפכת האייתולות באיראן. וזה עוד לא נגמר.
מיט רומני לא מעד, מי שמועדים ומנסים להביא למעידתו של האינטרס הישראלי הם אלה המעוותים את העובדות.
אמריקה עוד תשלם על רפיסותו של חוסיין
בעוד המערב הרופס וחסר התאווה לקיומו בעתיד מתפתל ומתחנף בפני איראן והמוסלמים, מודיעים האיראנים, תוך הנפת אצבע משולשת, "כן, הוננו את המערב כדי להשיג את הנשק הגרעיני".
איך אומרים החבר'ה, 'יותר מזה?'. אבל אל דאגה. כל עוד חוסיין עומד בראש מעצמת העל ההולכת ושוקעת, ארצות הברית, אחמדיניג'אד יכול להיות רגוע. אף אחד לא ישבור את מפרקתו ויעצור את המרוץ אל המפלצת הגרעינית.
איני יודע כיצד היה פועל נשיא אחר היום. אבל אפשר לחזור ל-15 באוקטובר 1962 כאשר מטוסי ביון אמריקאיים גילו שבקובה הוכנה תשתית להצבת טילים בליסטיים. נשיא ארצות הברית קנדי הטיל מצור על קובה והציב אולטימאטום להוצאת הטילים מאדמת קובה. אחרי שלושה עשר יום לא היו טילים בקובה. זה לא היה אחמדיניג'ד זה היה נשיא ברית המועצות חורצ'וב.
הרפיסות האמריקאית עוד תעלה לאמריקאים מאוד ביוקר. אמריקה פגיעה יותר כי היא נמצאת בכל נקודה על הכדור וישראל, רק בישראל.
מחבקים את "מעריב"
החיים שלנו סובבים במעגלים, כאלה שנפתחו ונסגרו, וכאלה שנפתחו ועדיין פתוחים. אחד המעגלים שנפתח לי לפני שלושה עשורים הוא מעגל משפחת "מעריב". ההזדמנות שניתנה לי לכתוב את דעותיי, בלי שהדבר הותנה או צונזר, מלבד המגבלות שהתלתי על עצמי והכבוד שרכשתי למקלדת ולמילה הכתובה, ומעל לכל, לנשוא הכתבות.
עידו דיסנצ'יק, עורך 'מעריב' לשעבר היווה עבורי מודל לדרך בה עיתון צריך להתייחס לכותבים בו. את החופש לכתוב מעניק העורך, ואת גבולות הביקורת, הטעם, העוצמה והעניין קובע הכותב. משך יותר מעשר שנים הייתי אורח בן-בית במערכת העיתון ומאז שדיסנצ'יק יצק בי את טיפות הפלאים של התשוקה לכתיבה העיתונאית, חוויית הכתיבה היא אהבה שגֵדלה והולכת מגיליון לגיליון.
עצוב בימים אלה להיות צופה באנשי 'מעריב' עומדים כאחרוני המפוטרים במשק ומבקשים דבר אחד. לכתוב. כתבות, דעות (גם מעצבנות), פרשנות (גם לא מקובלת), הגיגים (גם הזויים) ומעל לכל, לתת את הכבוד למילה ולנייר עליו היא נכתבת.
לעיתים רחוקות אני מסכים עם האמירה שסגירת עיתון או אמצעי תקשורת מהווה פגיעה בדמוקרטיה. במקרה של 'מעריב', הנטייה היא להסכים שמדובר בנורה אדומה המורה על 'מה יכול לקרות אם אכן עיתון 'מעריב' ייסגר'.
אתמול (חמישי) העיתון נרכש על ידי שלמה בן צבי מבעלי 'מקור ראשון' בעל האוריינטציה ציונית-יהודית-דמוקרטית, ויש להניח שהבעלים לא יכפה את דעותיו על אופיו של 'מעריב' כי הוא לא צריך 'שתיים מאותו הדבר'. ולכן, התקווה שאופיו של העיתון העכשווי הוא בהחלט נכס ולא נטל.
משפחת 'מעריב', אהבתי שלוחה לכם, אהבת המילה הכתובה, ניחוח הנייר והדפוס והחופש לומר את האמת, …שלכם.
דנקנר זה 'משהו' אחר
ההתנפלות הקוניבאלית על מי שמכונים 'טייקונים' במהלך המחאה החברתית ולאחריה, גרמה עוול (גדול) לפחות לטייקון האנושי נוחי דנקנר שנקלע לעין הסערה, רק בגלל שהוא היה במקום של עשייה. לא בושה להרוויח כסף, השאלה היא רק 'איך?' עושים כסף.
עד כמה שידוע, נוחי לא גנב, רימה או הונה מישהו בדרך למיליארדים שהוא עשה, ולבריאות.
היום, כאשר האיש 'חוטף' מכות לא פשוטות 'בכנף', ויש המייחלים לנפילתו, רציתי לומר לו "אוהבים אותך, תחזיק מעמד, נוחי".
שנה טובה וגמר חתימה טובה לך ולכל עם ישראל.
