השבוע היינו עדים לסיפור יעקב ורחל, בגרסה העכשווית שלו. ראש הממשלה בנימין נתניהו הלך לישון עם ליברמן ובבוקר קם ושאול מופז לצידו במיטה הזוגית. חיזוריו של נתניהו אחרי שאול מופז נמשכו שלוש שנים, בעקשנות ובהתמדה, ולאורך כל אותה תקופה נתניהו לא התייאש. נתניהו ידע שמופז הוא פרטנר בר-השגה, אבל לא ידע שהחיזורים ימשכו כל-כך הרבה זמן. וכמו בכל רומן עסיסי, דחיית החיזורים שברו שיאים והגיעו עד לאמירות המבישות: בנימין "נתניהו שקרן", כפי שכינה מופז את נתניהו באחד התקלים ביניהם. כן, ככה זה באופרות הלטיניות, השחקנים הראשיים מותחים עד הקצה את הסצנות, וברגע שנראה שהעסק הולך להתפוצץ, מגיע הסוף הטוב.
איני רוצה לנהוג כמנהגם של הפרשנים הפוליטיים, כמעט בכל אמצעי התקשורת, שלא העלו את האפשרות, שמופז יצטרף לקואליציה של נתניהו ובמהלך מספר שעות, תיוולד ממשלת אחדות לאומית, ולהיות חכם אחרי מעשה. אבל, אל התקשורת, נחזור בהמשך.
ברשותכם, ננסה לעשות מעט סדר, והפעם לשם שינוי נתחיל מהעובדות, ולא לכושר דמיונם הפורה של בעלי עניין, מכל הצדדים.
בראשית, היו בחירות לכנסת ונבחרו מאה ועשרים חברים וחברות, חלקם טובים, חלקם פחות וחלקם, פְסְאַרָה.
תאריך התפוגה שהוצמד לכל אחד מן החברים, ברשות החוק, אוקטובר אלפיים ושלוש עשרה. על העובדות הללו, אין חולק, יש לקוות.
בקפיצה מאז להיום. ראש הממשלה ועוד תשעים ושלושה חברי כנסת, משייטים אל עבר המועד הקבוע בחוק לפיזור הכנסת, הרחוק שנה וחצי מהיום. אז מה קרה? מה ההתרגשות? נתניהו, החליף בסך הכל אוטובוס רגיל לאוטובוס קומותיים מרווח יותר.
ולכן, היה מביך לראות ולשמוע את בנימין בן אליעזר מטיף למופז על 'מכירת הנשמה לשטן'. פואד שכח כנראה, שהוא עצמו היה אחד המורים (המוצלחים) שהנחילו את השיטות הללו לחבר'ה הצעירים, נתניהו ומופז. על כך אפשר לומר, שהתלמידים עלו על רבם.
– היתרונות שהמהלך מביא. ראשית, יציבות שלטונית. מי שלא רצה שולחן על ארבע רגלים קיבל שולחן בעל תשעים וארבע רגלים, יציב יותר.
מהלכים של מפלגות ופוליטיקאים בודדים, על אף שיהיו עטופים בהרבה מילים יפות של 'טובת המדינה', הרי מטרתם תהיה אחת, סחטנות והיא תיבלם על הסף.
והכוונה היא לשני הקצוות הקיצוניים של הקשת הפוליטית.
ההכרעה בנושאים הרי-גורל, יהיו ברורים ויבטאו את רצון העם כפי שהוא משתקף בין מאה ועשרים חברי כנסת.
אם ראש הממשלה ירצה, ויש לקוות שאלה הן תוכניותיו, הוא יוכל לטפל בנושאים הבאים: הכשלים בחברה והכלכלה הישראלית כפי שבאו לידי ביטוי במחאה החברתית, המצוקה האמיתית לדיור, לרפואה, לחינוך ולתעסוקה הולמת ששכרה בצידה.
טיפול בנושא האיראני, ולאו דווקא במובן של 'לתקוף' צבאית. נטרול היכולת לממש את הידע והאמצעים שיש לאיראנים ליצר פצצת אטום, תספק. את הדרך, שהם יבחרו.
וגם טיפול לא פופוליסטי באיום לפגיעה ביציבות הכלכלית של מדינת ישראל כאשר מסביב מתחולל אביב ערבי המזכיר יותר פנטאזיה רווית דם אזרחים ואש כוחות הביטחון. חוסן כלכלי היא ערובה לאי תלות צבאית ומאפשרת כושר תמרון רב יותר, לו זקוקים מנהיגנו היום יותר מתמיד בעולם אכזר ומנוכר בו אנו חיים.
כן, אני רוצה להיות בטוח שבספינה בה אנחנו משייטים יש רב חובל אחראי והספינה תקינה. לא רוצה למצוא את עצמי בלב האוקיאנוס הסוער עם קפטן שתוי ומנותק מן המציאות וחור בספינה…
יש גם חסרונות לחתונת מופז-נתניהו. כאחד המאמין בדמוקרטיה ושלום אמיתיים, יש בי חשש, (וטוב שכך), מפני העובדה שיש היום אדם אחד, בנימין נתניהו, המחזיק בידיו כח רב ברשות ובסמכות, וחס וחלילה במקרה של תקלה כלשהי (אנחנו בני אדם, לא?), הכח הזה עלול חלילה, לפעול נגדנו האזרחים, והיו דברים מעולם.
ולסיום. התקשורת הישראלית התגלתה (שוב) במערומיה ופתאום הסתבר (שוב) שהבעלים של ערוצי הטלוויזיה והעיתונים משלמים המון כסף לכתבים ופרשנים שאינם עושים עבודתם נאמנה. זילות המקצוע היא ללא ספק בחטא היוהרה וגבהות הלב של חלקים במדיה. רק לשמוע את הסגנון והטון בו מדווחים הכתבים והפרשנים על החדשות והאקטואליה, די בהן להגיע לאבחנה, שאוי לנו שאלה הם 'כלבי הדמוקרטיה'. לא נמצא, ולוּ כתב או פרשן אחד שעלה על התרגיל המבריק שעשו תשעים וארבעה ח"כים, מתחת לאפם.
ועוד דבר אחד. האנשים הללו, במקום להכות (קלות) על החזה ולהסיק את המסקנות המתבקשות, הם הלכו אל הפיתרון הקל והפופוליסטי, הריצו הלוך ושוב משך שעות וימים את הדברים שאמר שאול מופז על ראש הממשלה נתניהו "ראש הממשלה שקרן" "ראש הממשלה שקרן", וחשבו שבכך הם יסיתו את תשומת הלב של הציבור מהפשלה שלהם.
אם לפוליטיקאים היה זה 'תרגיל מסריח' או 'תרגיל מבטיח', תלוי באומר, הרי שלעיתונות היה זה 'יום כיפור', גדול.
