"תכתוב על אבא שלך" ביקשו ממני רבים מבין האנשים, שהגיעו לחבק אותנו בביתנו הקטן ברחוב הגלעד, כשישבנו שבעה. כבר בשעות הראשונות, מאז היוודע מותך, הגיעה אישה אחת קטנה ונמרצת, מבלי שאיש יבקש ממנה היא נכנסה למטבח והכינה לכולנו ארוחת בוקר. אחרי שסיימנו היא ניקתה הכול ונעלמה. בצהריים, היא הגיעה שוב, הפעם היא טרחה להגיש לנו את ארוחת הצהריים. וכך זה נמשך במשך כל ימי השבעה. היא לא עזבה אותנו, מבוקר ועד לילה מגישה ומאכילה עוטפת אותנו באהבה. תהיתי מדוע היא עושה זאת. "אני הולכת לבתים רבים של אבלים, זוהי מצווה גדולה" היא אמרה "אבל לאבא שלך יש לי אהבה והערכה מיוחדת". ואז היא סיפרה לנו "כמו כל אם דואגת רציתי שבתי הבכורה תינשא. זה התמהמה, לבתי לא היה חבר. עד שאביכם בירך אותי, באותה שנה בתי נישאה. מאז בכל שבוע אני מבקרת אצל סילמון אבא שלכם. הוא היה אדם מיוחד מאד".
ישבנו בגינה שכה אהבת וזרם המבקרים לא פסק לרגע. במקום שבו זרעת, כל שנה שורות שורות של עשבי תיבול, ריחן ופטרוזיליה שמיר וכוסברה. מידי יום היית יוצא אל הגינה הולך בעקבות החוטים שמשכת לאורך הגינה משום שלא יכולת לראות בגלל עיוורונך, ואיש לא ידע להסביר אז, וגם היום איך מבין כל הערוגות לא בצבץ ולו גם לא עשב אחד. בחושייך הצלחת. זה בטח גם בזכות אהבתך הגדולה לאדמה. אדמת ארץ ישראל שהייתה קדושה בעיניך.
אני זוכר כיצד עקבת בדריכות אחרי כל מה שמתרחש במדינה, בכל שעה היית מאזין לחדשות מהרדיו שהיה מונח לצידך, היית חרד לגורל המדינה ובעיקר לדרך שקצת אבדה לנו.
הקפדנו לבוא ולבקרך ילדייך שמתגוררים בקריית שמונה. אסתר עם הבישולים הפרסיים שאהבת, רחל שושנה יוסי ואני. "ניפגש בד'", היינו אומרים אחד לשני ומתאמים את הביקור יחדיו. וגם האחים: ששון, מאיר, מלכה וחני, שמתגוררים הרחק הגיעו לבקרך. ששון, התמיד אחת לשבועיים להגיע מראשון לציון כדי לשהות איתך את סוף השבוע. שותה בצמא את סיפורייך על פרס הרחוקה ועל סיפורי המקרא. ועכשיו, לאן כולנו נבוא?
מעולם לא נהגנו לחגוג לך את תאריך יום הולדתך והנה לפני כמה שנים אתה הפתעת אותנו, וביקשת שנערוך לך מסיבת הולדת. כל המשפחה נרתמה לעזור ולבית הקשיש הגיעה כל המשפחה. בניך ובנותיך, נכדיך ונכדותיך, נינך ונינותיך. כולנו באנו להגיד לך אז תודה. להגיד לך שאנחנו אוהבים אותך ואת אמא ז"ל. שאנחנו מעריכים את כל מה שעשיתם עבורנו. שאנחנו מודים לכם על הימים בהם הארתם את הבוקר עבורנו והבאתם לנו את המעט שיכולתם. רצינו להגיד שאולי הכמות הייתה דלה, אך היה בה להשביע אותנו, ועוד להותיר לאחרים. כל מה שנתתם לנו היה עטוף באהבה. רצינו עוד להגיד לכם שהחינוך שהענקתם לנו, הביא כל אחד ואחת מאיתנו להקים בתים לתפארת. ברוך השם, יש לנו כל מה שביקשנו. היום אני מרגיש עד כמה חשוב שכולנו אמרנו לך אז תודה. ואולי זה לא במקרה שביקשת דווקא אתה את המסיבה.
אבא, מיום שהפכתי לאב בעצמי, מנקרת בי שוב ושוב אותה שאלה. איך הצלחתם? איך הצלחת אתה ואמא ז"ל לגדל תשעה ילדים בבית של שני חדרים. איך אמא לא התייאשה מללכת ברגל למטולה מידי יום רק כדי להאכיל את תשעת גוזליה? ואיך למרות הדלות והרעב של אותן שנים תמיד ברכתם על מה שיש והותרם, והודיתם לקדוש ברוך הוא על המזל הגדול שנפל בחלקכם. התמונה שחרוטה בליבי יותר מכול זה הזוגיות המופלאה שלך ושל אמא. הליכתכם המשותפת שלובי זרוע. מחזיקים ידיים, תמיד תומכים אחד בשני.
אני נזכר איך כשהיינו ילדים דאגת לבשל לנו. להכין לנו אורז ומרק למרות עיוורונך. את התה הכהה שהכנת לנו בשעות הבוקר המוקדמות, לפני צאתנו לבית הספר.
גידלתם תשעה ילדים. ארבע בנים וחמש בנות לתפארת וגאווה וכעת כולנו נותרנו יתומים.
אבא, תמיד ברכת על הרעה כמו על הטובה. בחורף ובקיץ בימי גשם לא ויתרת על ההליכה לבית הכנסת של "אלעזר צדיקי". גם בשנותייך האחרונות כשהיית מרותק לכיסא גלגלים לא ויתרת.
מלווה ברוני המטפל הפיליפיני המסור שהיה איתך יותר משמונה שנים, לא ויתרת על אף תפילה. רוני שהפך לבן בית ולחלק מהמשפחה. עבורנו הוא היה אח ולך כבן. מוזר שהוא נקרא "עובד זר".
ידעת את כל התנ"ך בעל-פה וגם שהגעת לגיל 95 היית צלול וזכרת תמיד את פרשת השבוע.
בשנה האחרונה התקשית לקום מהמיטה, אך עדיין אנשים רבים היו מגיעים לקבל ממך ברכה. כמו אותה אישה צעירה שהגיעה באוטובוס מתל-אביב להשתתף בהלוויה שלך, היא סיפרה לנו כי שנים לא הצליחה להיכנס להריון עד היום שבו בירכת אותה.
כשהיא שמעה על מותך היא עלתה על האוטובוס הראשון שיצא מתל-אביב לקריית שמונה. וכמוה היו עוד רבים.
מרגע היוודע דבר מותך לא פסק זרם האנשים שבאו לנחם. הרב אליהו לוי תמך בנו רוחנית. היו שם קשישים נעזרים בהליכונים שהגיעו אליך לקבל ברכה לרפואה, צעירים שהשתחררו מהצבא שהקפידו לעבור דרכך לפני פעילות מסוכנת, וגם צעיר שחייו ניצלו בנס מתאונת דרכים קשה. הוא סיפר שזה הודות לברכה שקיבל ממך, רק כמה ימים קודם.
גם הנכדים והנכדות לפני כל מבחן הגיעו לקבל את ברכתך. ואתה בחוכמתך ידעת גם זמן רב אח"כ לעקוב אחרי התוצאות. תמיד מעודד ותומך, מאיר לכולנו את הדרך.
…כשהסתיימו ימי השבעה פניתי אל הרב יגאל ציפורי שהכיר אותך מקרוב, ואיתו ניהלת שיחות רבות על בואו של משיח.
הצפייה וההמתנה שלך לבואו של משיח לא ידעה מנוח. כל דבר שהזכיר את המשיח מדגלון או תמונה, ששון דאג להביא לך מכפר חב"ד ואתה שמרת עליהם בקנאות.
ביקשתי מהרב ציפורי שימצא לי פסוק מהמקורות כדי שנכתוב על מצבתך.
במקביל, פניתי גם לרב רפאל סבתי לשמוע את דעתו. הרב סבתי הרהר שעה קלה ואז שב אלי ואמר "הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו". כמה שעות אח"כ, התקשר גם הרב ציפורי ומבין כל אלפי הפסוקים שבתנ"ך הוא בחר באותו פסוק בדיוק.
אבא, השארת חלל גדול עם לכתך..
לכתך מאיתנו היא אבדה גדולה.
אני מביט בכם אחי ואחיותיי, בגיסים היקרים ניסים בן ציון וויקטור גנם שלא נחו לרגע ובגיסתנו שושי אברהמי הנפלאה שעמלה ללא ליאות, אתם שלא עזבתם אותנו לרגע בכל ימי השבעה. בנכדים ובנכדות ואני מרגיש שנפלה בזכותנו זכות גדולה לגדול בצילך אבא.
אתה איננו, אבל השארת אחריך משפחה נפלאה. משורשייך צמחו הענפים והפירות הללו, ואם יש נחמה זה שזכינו כולנו במשפחה שכזו. אוהב את כולכם.
ואולי, עכשיו בשמים, אתה ואמא שוב אוחזים ידיים.
