'בבקשה, אני לא רוצה להתראיין' אמרה לי תחיה כשנפגשנו במרכז המסחרי בקריית שמונה 'אני פשוט לא טובה בזה' היא הוסיפה בחיוך מבויש משהו.
אח"כ כשהתרצתה לבסוף לדבר, גיליתי באישיותה של תחיה כי הנסתר רב על הגלוי. משהו בה לא ניתן באמת לפיצוח עד הסוף. וזה, אני חייב להודות, רק הגדיל את סוד קסמה בעיני. מצד אחד, היא נשואה לאחד האנשים החזקים והמשפיעים בעולם התקשורת ומכירה את העולם הזה מקרוב. מצד שני, היא שומרת בקנאות על פרטיותה, מסרבת כבר שנים לכל ראיון כולל מהעיתונות הארצית. היא לא נוטלת בדרך כלל חלק באירועים של פוליטיקאים או אנשי תקשורת ומתרחקת באדיקות מאור הזרקורים. אבל היא גם לא האישה הקטנה שמנהלת רק את משק הבית, במשך שנים רבות היא עסקה בתפקיד מורכב באגף החקירות והמודיעין במשטרת ישראל.
מי שמכיר את תחיה יודע שאולי האישה הצנועה והחייכנית הזו שמדברת אל כולם בגובה העיניים, זו שמעדיפה את ההתחככות עם האנשים הפשוטים במרכז המסחרי בקריית שמונה ופחות את הבוהמה התל-אביבית יודע שאם צריך מתגלה פאן אחר באישיותה. אל תטעו בה, היא אישה חזקה ושאפתנית. היא גם לא פוסלת מעורבות פוליטית בקרוב אחרי שנפרדה ממדי המשטרה. זה גם מסביר מדוע הבעל מנחם שחי ונשוי לה כל כך הרבה שנים רוחש לה מלבד אהבה, גם כבוד והערכה. כמעט בכל כתבה שלו הוא משלב את צמד המילים 'תחיה שתחיה'.
תחיה הורוביץ נולדה לפני 56 שנה בבית החולים "העמק" בעפולה. אביה, דוד שמש, שימש אז בתור מנהל בית הספר הממ"ד בעפולה ואמה, רחל ז"ל, שימשה כמנהלת בית הספר הממ"ד בעפולה עילית.
סבה, אגב, היה השוחט והמוהל של יישובי עמק יזרעאל.
בגיל ארבע עברה עם משפחתה להתגורר בירושלים שם גדלה והתחנכה. תחילה בביה"ס היסודי "מעלה" ובהמשך בתיכון "אוולינה דה רוטשילד". את שירותה הצבאי עשתה במסגרת הנח"ל בקיבוץ יבנה ובהיאחזות הנח"ל "כפר דרום". לאחר מכן למדה באוניברסיטה העברית בירושלים והיא בוגרת תואר ראשון בחוג לסטטיסטיקה וחטיבות במתמטיקה.
לפני שלושים שנה התגייסה למשטרת ישראל, מעשה חריג אז בציונות הדתית, והייתה שותפה בהקמת מערך מחשוב המודיעין של משטרת ישראל. אגב, כמה שנים לאחר מכן, הוענק לה ע"י מפכ"ל המשטרה דאז דוד קראוס ז"ל עיטור השרות של המשטרה על השתתפותה בהקמת מערך זה.
לפני 27 שנה, בעקבות נשואיה למנחם הורוביץ, החליטה "לנסות" להתגורר שנה בקריית שמונה, במטרה לחזור כמה שיותר מהר לירושלים.
תחיה, שחשבה שעליה לעזוב את המשטרה בגלל המעבר לקריית שמונה, התבקשה ע"י מפקדיה להמשיך ולשרת במשטרה והפעם, בתחנת משטרת קריית שמונה, שם המשיכה בפרויקט מחשוב המודיעין.
"סיכמתי עם מנחם שאנחנו מנסים לבנות חיי משפחה בקריית שמונה, הוא בתור עיתונאי ואני בתור קצינת משטרה. לצורך כך שכרנו דירות בעיר ואני לאט לאט למדתי מה זה לחיות בקריית שמונה".
– ובכל זאת לאחר שנתיים קבלתם החלטה להשתקע סופית בעיר?
"ההסכם בינינו היה שאנו מנסים להשתלב בחיי העיר בלי סיסמאות כמו "ציונות" "אידיאלים" "לחזק" ו"ליהד" ומבלי חלילה לזלזל בהן".
– תסבירי את עצמך…
"נורא פשוט, ואני יודעת שזה לא פופולרי. כשאדם בא להתגורר בעיר כזו או אחרת הוא לא שואל את עצמו מהי תרומתו לעיר, הוא שואל האם טוב לו לחיות כאן וזה בדיוק מה שמדריך את מנחם ואותי. לנו טוב לגור בקריית שמונה. ואם בעקבות המגורים שלנו כאן אנחנו תורמים במשהו לעיר אז יש בזה ערך מוסף".
– והיום, 27 שנים אחרי איך זה לחיות בקריית שמונה?
"מבחינה ביטחונית, אין ספק שתוצאות מלחמת לבנון השנייה הביאו שקט ושלווה לעיר כפי שלא היו מעולם. מבחינת האוכלוסייה, אני מכירה רבים מתושבי העיר, יש לי כאן חברים רבים שהצליחו להתמודד במשך שנים עם גיהינום בטחוני ללא כיפת ברזל, ללא אזעקות, ללא צבע אדום.
ילדינו גדלו והתחנכו פה ומי שמכיר אותם יודע עד כמה החינוך הערכי הזה השפיע עליהם בהמשך דרכם.
איתמר בן 26 לומד באוניברסיטת אריאל, נגה בת 24.5 סיימה שם תואר ראשון וחגי בן 21".
– תחיה, את יכולה אולי בכמה משפטים לתאר לנו את היום הראשון שלך בקריית שמונה?
"בשמחה, אבל בתנאי שהקוראים יקבלו את התיאור בחיוך…
תראה, מגיעה ירושלמית תמימה לעיר, יוצאת מבלוק בפלדמן לסיור בעיר, ומה אני מחפשת? נכון. חנויות בגדים. ליד נאבי הירקן וקלוד מהתבלינים מצאתי חנות בגדים ובחלון הראווה היה שלט ענק "כל ההופעה ב-120 שקלים". ולא היה מצוין איזו להקה מופיעה… רק לאחר שיחת עומק עם המוכרת הבנתי שזו מילה נרדפת לתלבושת על כל חלקיה…
משם הלכתי לקופ"ח כדי לעשות סידורי העברה לקריית שמונה. בתשובה לשאלת הפקידה מה שם "ראש המשפחה" פרצה ממני הרוח הפמיניסטית ועניתי "אני ראש המשפחה" וכמובן חוללתי מהומה קטנה וזה הספיק לי ליום הראשון…".
– ואיך הייתה ההתאקלמות?
"מצוינת. רכשנו בית בקריית שמונה גידלנו כאן את הילדים. וליתר דיוק מי שבאמת גידל אותם זו המטפלת המסורה פרלה בן אדיבה ובעלה מימון שאין ספק שללא עזרתם מנחם ואני לא היינו מצליחים לפתח קריירות. בעצם, בשביל הילדים שלנו, מימון ופרלה הם כמו סבא וסבתא של ממש".
– ורגעי משבר?
"הייתה שעת משבר אחת גדולה ומשמעותית. ליל הגלשונים. העובדה שמחבלים מסתובבים חופשי בעיר לא נתנה לי מרגוע לא באותו לילה וגם חודשים לאחר מכן. העצה שקיבלתי מהשכנים שלי אז ב"פלדמן" להזיז את המקרר כמחסום לדלת הכניסה הייתה בלתי נתפסת. מנחם הרי גר בארבע השנים הראשונות שלו בקריית שמונה "בבית המחבלים" ברחוב יהודה הלוי. זה היה מפחיד והאמת שאני נשברתי".
– מה קריית שמונה בשבילך?
"יש משהו בקריית שמונה ייחודי שלא ניתן למצוא בשום עיר אחרת, יש כאן רעות, אחווה, חברות, כבוד הדדי, עזרה לזולת שבאים לידי ביטוי ברגעי משבר וגם ברגעי שמחה. זאת קריית שמונה שלי. מצד שני, אני יכולה להוסיף דבר אחד שמטריף אותי כבר שנים מדוע הכבישים במרכז העיר נראים כמו אחרי מלחמה. ואולי מישהו יעשה לי טובה ויוריד כבר את שלט הפרסומת הקרועה לגזרים והתלוי בחזית קניון לב הצפון מאז שחטף פגיעה ישירה של קטיושה לפני שש שנים….(!)
תראה בני, אני לא רוצה להצטרף לאלה שמקטרים, כי אנחנו חיים באחד המקומות היפים בארץ עם מערכת חינוך מתפתחת ומתקדמת לעומת תחומים אחרים ובכל זאת…".
– את יודעת שכבר שנים מדברים על כך שמנחם יתמודד על ראשות העיר קריית שמונה?
"אז תתקשר למנחם ותשאל אותו".
– ובכל זאת אשמח אם לא תתחמקי…
"למנחם ישנה תדמית, כמדומני חיובית בקריית שמונה אך ברור שאם הוא יתמודד וייבחר הוא יצטרך לעשות כאן סדר חדש בהתנהלותה של העיר שתהפוך אותו בן לילה מחבר מחויך לחלילה אויב".
– כלומר, את לא תמנעי ממנו להתמודד.
"כדי להתמודד על התפקיד מנחם צריך לנתק קריירה עיתונאית מצליחה מאד. אני, בנגוד למה ששמעת, לא מנעתי בעבר ולא אמנע ממנו היום להתמודד על התפקיד".
– אגב, תחיה, ומה איתך?
"שאלה מצוינת. נכון לפרסום הריאיון הזה היא איננה רלוונטית".
– את מתחמקת, את יודעת שכבר נפוצו שמועות שפנו אליך?
"איך אומר מנחם, ראה תשובתי הקודמת".
– פרשת מהמשטרה בדרגת סגן ניצב. מה היה התפקיד האחרון שלך?
"שימשתי כקצינת החילוט של המחוז הצפוני של המשטרה. שמשמעותו החרמת רכושם של סוחרי סמים ומלביני הון".
– ואיך היה החיבור שלך עם שוטרי תחנת קריית שמונה?
"משפחה אחת גדולה. שוטרים וקצינים חדורי מוטיבציה הן בתקופות ביטחוניות קשות והן בשגרה. ראה את מסירותו יוצאת הדופן של השוטר האני טרודי ז"ל שמצא את מותו במהלך פעילותו כשוטר מקצועי ויסודי".
– ואתם מחלקים את זמנכם בין קריית שמונה למרכז הארץ?
"כדאי שנעשה סדר. לפני ארבע שנים בעת שמנחם שימש עדיין כ"כתבנו בצפון" פנו אליו בבקשה לעשות פינה בשם "שווה בדיקה" בתכנית חסכון. הפינה שהייתה אמורה להיות משודרת פעמיים בשבוע הפכה לפופולארית והפכה לתכנית ששודרה כל ערב. מנחם עזב את "כתבנו בצפון" הוא מצלם כמה ימים בשבוע במרכז ובדרום הארץ ובהמשך כאן בצפון ובקריית שמונה".
– קשה?
"אין ספק שהנסיעות האלה קשות מאד, אבל, יש עוד משהו, המורכבות המשפחתית שלנו לא פשוטה. תושבים רבים בעיר מכירים אותה ומודעים אליה, אנחנו בשלב זה לא רוצים להרחיב, ההתמודדות היא קשה אבל בינתיים הסידור הזה מחזיק מעמד".
– היה קשה למנחם להיפרד מ"כתבנו בצפון"?
"זה היה קשה מאד. מנחם כזכור לך גם עשה מסיבה שבה הוא נפרד רשמית מהתואר".
– והפרידות ממנו היו מרגשות?
"לאחר שאף אחד לא חשב שאולי ראוי לציין באיזו שהיא צורה, כולל בקריית שמונה, פעילות רבת שנים שלו בצפון, אז השאלה שלך לא רלוונטית".
– בעוד עשר שנים מהיום, איפה את רואה את משפחת הורוביץ?
"לא יודעת. לחיים יש דינמיקה משלהם, באמת שאני לא יודעת".
– מהי גאווה ישראלית בעינייך?תחיה הורוביץ: "בשנת 2009 יצאתי מטעם משטרת ישראל למסע בפולין. זה היה רגע עוצמתי ומרגש. מצד אחד לעמוד במחנה ההשמדה בו מיליוני יהודים הושמדו רק בגלל יהדותם, ומצד שני אנחנו שהגענו מישראל לבושים במדי המשטרה, זאת הייתה ההוכחה שעם ישראל לא ייתן ששואה כזו תתרחש יותר לעולם. הרגע ההוא מילא את ליבי בגאווה גדולה".
