מידי יום שישי, בשעות אחר הצהריים, מגיעים אל ביתו של ד"ר רוברט שברחוב הנרקיס חלק ממטופליו. לא מדובר בפגישה פרטית כזו שגובים עבורה כסף, זה נעשה במסגרת שעות עבודתו כרופא משפחה. למרות שלרוב מטופליו יש את מספר הטלפון הנייד שלו, חלקם אפילו לא מתקשרים כדי לתאם את מועד הגעתם. הם פשוט מגיעים לביתו, מתיישבים לציידו בגינה שבחצר, משתפים אותו במצוקותיהם ומבקשים תרופה לבעיות החולי שלהם.
מי שמאפשר את הפגישות הללו זה ד"ר רוברט בעצמו.
הוא לא עושה כמעט הפרדה בין חייו הפרטים לבין עבודתו. מדוע הוא פועל כך? האם זה בגלל שחייו ניצלו עוד כשהיה תינוק? למה יש בו צורך להעניק ולהתמסר בטוטאליות, מאין באה הנתינה שלו לבני-אדם דווקא הוא שכל חייו פילס את דרכו לבד, לא פעם באלימות עצורה של ילד שלא ידע אהבה של אם ואב מהי. כדי למצוא תשובות לשאלות הללו צריך להתחיל את הסיפור הזה מההתחלה.
הכתבה של טומי לפיד
רוברט נולד ברומניה לאב שהיה סוחר עשיר וגבאי בית הכנסת בבוקרשט. הוא נולד כתינוק בין שלישית תינוקות, השלישיה, נולדה חלשה וחולנית ורק כמויות גדולות של פניצילין החזיקו אותם בחיים.
בבית המתינו לשלישיה עוד שתי אחיות ברננדה בת השש, ופיליס בת הארבע. בשנת 1950 כשמלאו לשלישיה שנתיים עלו הוריו של רוברט יחד עם חמשת ילדיהם לישראל היישר לשער העלייה ומשם העבירה אותם הסוכנות לשני אוהלים קטנים במחנה עתלית. השלישייה: רוברט, אדגר ואדריאן חלו בטיפוס והיה חשש לחייהם. גם לאחר הבראתם לא היה מספיק מזון בביתם. האב שעד עלייתו ארצה היה איש אמיד שהתפרנס בכבוד למחייתו, התמוטט בגופו ובנפשו והאם לא יכלה לשאת את עול פרנסת המשפחה על כתפייה הצרות. האם התחננה בסוכנות שיסדרו לילדיה הרכים מקום בקיבוץ, בסוכנות התנאו זאת בסידור של שניים מהילדים בקיבוץ. האם שסירבה להפריד בין השלישיה החליטה לשים את הבנים במנזר בעיר רמלה הקרוי "טרה סנטה", ואת שתי הבנות במנזר של קתולים.
"עד גיל 9 דיברתי רק ערבית, זו הייתה שפת האם שלי". אמר השבוע ד"ר רוברט. "אלמלא כתבה של יוסף (טומי) לפיד ז"ל בעיתון מעריב שהגיע ותיחקר אותנו על מנהגי היהודים, וכמובן שלא ידענו כלום, רק אז הוצאנו מהמנזר. זה גם הזמן שדודתנו קנתה עבור משפחתו דירה קטנה בדמי מפתח בתל-אביב".
האב החולה עבד אז בסבלות והשתכר 60 לירות בחודש, האם השלימה הכנסה מעשיית פסלוני גבס, משכורת משותפת שלא הספיקה לפרנס את כולם. אבל אז ורק אז סוף סוף הרגישו רוברט ואחיו שהגיעו שוב הביתה.
זמן מה אח"כ עבר ד"ר רוברט לפנימית "עלומים" בכפר סבא וכשהגיע לכיתה ט' נשלח לבית הספר אליאנס. "הייתי תלמיד חכם, אבל גם מאד אלים" הוא מעיד על עצמו באותה תקופה.
בגיל 14 הוא התחיל לעבוד לפרנסתו וזאת כדי לממן את לימודי הערב בתיכון עירוני א בתל-אביב. הוא התקבל לעבוד בבנק פועלים כסופר כסף וזאת עוד לפני עידן המכונות האוטומטיות שמצויות בבנקים.
הזיכרונות שלו מאז מלוּוים בעוני ומחסור, אבל דבר אחד נחקק עמוק בליבו וזה הספרייה שמילאה את סלון ביתו הקטן בתל-אביב. "כילד, קראתי המון ספרים, מכל הבא ליד. הכי אהבתי את הספרים שסיפרו על רופאים" הוא נזכר "במיוחד הסיפור של רופא שעובר מבית לבית בכפר עם תיק בידו ומציל את חייהם של אנשים. ידעתי שיום יבוא ואני אהיה הרופא הזה שבסיפור".
החיפושים של רוברט אחר מקורות פרנסה הביאו אותו יחד עם חבר במילאנו ללמוד ולהקים בית ספר לקוסמות.
תחושה פנימית אמרה לו כבר אז שיום יבוא והוא ישתמש בקוסמות ובלהטוטים כדי לחדור אל הלב והכאב של מטופליו.
תכונותיו הרב גוניות של רוברט מכילות גם כישרון נדיר לצילום ותכשיטנות. המצלמה ומכחול הם בני לוויה קבועים בכל אשר פנה והביאו לתערוכות ברמה גבוהה של צילום.
אלא, שאצלו זה קרה הרבה שנים אח"כ. רק בגיל 33 הוא התחיל ללמוד רפואה במילאנו. לפרנסתו הוא עבד בקונסוליה כמאבטח, וזאת לאחר ששירת בצה"ל כחובש שכבר הספיק להשתתף במלחמת ששת הימים כחובש קרבי. במילאנו, הוא התגורר בבית דודתו ורק בגיל 40 סיים את לימודי הרפואה.
אם לרוברט היה את הכישרון לפלס את דרכו בחיים לבד, אז אצל אחיו עדי המזל לא שפר. עדי שנותר בבית הוריו גדל כצעיר אלים וכועס, הוא לא הצליח למצוא שלווה לנפשו ומצא את מותו בקטטת רחוב בתל-אביב.
"ומה קרה עם האחיות ועם אדי האח האחרון שבשלישיה שלכם"? שאלתי את רוברט "אדי חי כבר שנים רבות במילאנו" הוא השיב "ברננדה בתל-אביב ופיליס גרה בלונדון".
בעת לימודי הרפואה של רוברט במילאנו הוא פגש את ורדה צעירה ישראלית שהגיעה לבקר את אחיה שלמד ביחד עם רוברט. הם התאהבו נישאו וחזרו לישראל. כאן נולדו להם זוג תאומים אור הבן שכיום לומד רפואה במילאנו והבת קרן פעילה חברתית ובין אלה שמובילים את המאבק החברתי בקריית שמונה.
"אני מאד גאה בהם" הוא אומר "קרן הולכת עם האמת שלה עד הסוף ונאבקת בעוולות ובחוסר צדק, פייטרית אמתית" הוא אומר ובקולו שמעתי גאווה גדולה "והבן אור ממשיך את דרכי, הם מקור גאוותי. כשאור השתחרר מהצבא לקחתי אותו איתי למנזר שיראה איפה גדלתי ואח"כ לפנימית 'עלומים'. בסוף היום טיילנו בדרום תל-אביב, במקום שהזונות והנרקומנים נפגשים. רציתי שיראה את הצד האפל של החיים, זה היה שיעור לחיים".
אלא שהשמחה והגאווה בילדיו מהולה גם בעצב. רעייתו לשעבר ורדה חלתה לפני שנים במחלת שרירים קשה והפכה סיעודית והיא נעזרת במטפלת זרה במשך כל שעות היממה. גם היום שנים רבות אחרי שהם התגרשו, הוא שומר עם אֵם ילדיו על קשר טוב, ממשיך לתמוך בה כלכלית ומסייע ככל יכולתו במה שניתן.
בשנת 1987 אחרי שסיים את לימודי הרפואה התקבל רוברט לעבוד כאח בבית חולים סיעודי ליכטנשטיין בכפר סבא. בנוסף הוא השלים הכנסה כפועל בניין וזאת כשכבר הוא מחזיק בתעודת רופא. "ערבב את הטיח, רוברט, הפועלים היו צועקים לי, אבל צריך היה להביא אוכל הביתה" הוא אומר בחיוך מריר מעט.
קטיושה בכפר-גלעדי
בשנת 1986 צדה עינו של רוברט מודעה קטנה בעיתון שבה נכתב כי מחפשים רופאים בגליל. למחרת הוא התייצב בבית חולים צפת ומאז הוא כאן.
אחרי חמש שנים בבית החולים הוא החליט להתמחות ברפואת משפחה כשהוא כבר בן חמישים. שנים רבות הוא עבד כרופא בחדר מיון, עד גיל 52 הוא הקפיד לעשות מילואים בלבנון, ראשון להתייצב לצד הלוחמים.
האירוע שהשפיע על חייו למרות שהוא מסרב להודות בכך גם היום, הוא היום שבו נפלה קטיושה בכפר גלעדי הקטיושה שבה נהרגו 18 לוחמי יחידת צנחנים במלחמת לבנון האחרונה.
"יצאתי יחד עם אילן אדרי הפרמדיק והיינו הצוות האזרחי הראשון שהגיע למקום האסון. זה היה מחזה קשה מנשוא. גם אני שהורגלתי מכל המלחמות לראות גופות התקשיתי לעמוד מול הזוועה". הוא משחזר "אני זוכר שזמן מה אח"כ ניגשה אלי פסיכולוגית וביקשה שאבוא אליה לפגישה, נפנפתי אותה", הוא אומר בשפה הרוברטית שלו. "אבל אח"כ בלילות רונית שישנה לצדי חטפה את כל הבעיטות, תוצאה של סיוטיים ומראות שחזרו אלי בחלום".
במהלך השנים הרבות שבהן הוא עובד בקריית שמונה יצא לו לטפל בתושבים שחוו טראומה עקב נפילות הקטיושות הרבות שנחתו בקריית-שמונה.
"התושבים בקריית שמונה סבלו הרבה", הוא אומר ומשתף אותי במקרה של מטופל אחד שממחיש את הסיפור כולו.
"לפני שנים הגעתי לביתו של איש שישב מסוגר בביתו מסרב לצאת לרחוב. מצאתי אדם ששפת הגוף שלו מעידה יותר מהכול על מצבו. הראש מכונס בין הכתפיים והוא מכורבל בתוך עצמו מסרב ליצור קשר עם העולם החיצוני.
אחרי כמה פגישות טיפוליות של שיחות שבהן הצחקתי אותו בכל מיני תרגילי קוסמות למיניהם, האיש לאט לאט התחיל טיפה להשתחרר ונרגע. עד אותו יום שהוא החליט לצאת לקניון לטיול. האיש שמע סירנה של משטרה ברחוב והתחיל לרוץ בפחד. השוטרים שהבחינו בו היו בטוחים שמדובר בעבריין נמלט, הם עצרו אותו לחקירה. אתה כבר מבין שהאיש חזר שוב להתכנס בתוך עולמו".
את רונית האישה שאיתו הוא הכיר עוד כשהייתה מטופלת שלו. "אבל זה לא התחיל אז" היא אומרת לי השבוע בביתם. "אני נראית לך אחת שמגיעה לקופת-חולים?", היא אומרת בנימת צחוק משועשעת.
אהבה עם שלמה ארצי
רונית בתם של שרה ורחמים שמולה ורוברט נפגשו לפני שבע שנים אצל חברה משותפת ביסוד המעלה. שם התחיל הרומן בינו לבין הצעירה בעלת חנות הפרחים ברחוב הרצל.
בט"ו באב חג האהבה כאשר שלמה ארצי הופיע בצמח נתבקש רוברט להגיע עם ניידת הנט"ן של מד"א כרופא לאירוע. "הזמנתי את רונית להצטרף אליי להופעה" הוא אומר בחיוך שובב "היינו הכי קרוב שאפשר לשלמה ארצי".
לפני שלוש שנים הם נישאו ולפני חצי שנה נולד בנם הראשון תינוק מתוק ומקסים בשם יונתן.
בגיל 65 הפך רוברט בפעם השנייה לאב. למי שלא מכיר אותו זה ייראה אולי מפתיע. אבל אחרי שאני שומע את סיפור חייו, איך למד קוסמות כדי לשעשע את מטופליו שמגיעים בלי מצב רוח, על המסעות והטיולים שלו בכל העולם, התמונה מתבהרת מעט. נכון הוא לא איש שיגרתי ולא רופא קונבנציונלי, אבל זה אולי גם סוד קסמו. רופא נטול מניירות וגינונים של דוקטור, מדבר אל כולם בגובה העיניים.
"אות כבוד והוקרה"
לפני שבועיים הוענק לד"ר רוברט "אות כבוד והוקרה" מטעם עיריית קריית שמונה על מסכת ההתנדבות שלו. לא נכחתי בטקס, אבל לרגע אחד דמיינתי את רוברט שנקרא לבמה לקבל את התעודה במעמד מכובדים ותושבים מהעיר. בעיני רוחי דמיינתי איך הוא לוחש לילד הקטן שבתוכו, אותו ילד שקרא כל חייו סיפורים ואהב יותר מכול את הסיפור על הרופא, הסיפור ההוא קורה עכשיו מול עיניו.
