יוסף בגן הפרחים

במהלך עשר שנים הוא עבד בקיבוץ. כשהגיע מועד גיוסו לצה"ל, למרות נטל הפרנסה שהיה על כתפיו, הוא התעקש להתגייס לחיל התותחנים. בזמן שרותו הצבאי חבר מחצור הגלילית הכיר לו את חנה רעייתו ואם ילדיו. את החתונה הם ערכו בחצר של בית הספר 'עוזיאל'. חשמל לא היה. "שלום כהן ז"ל החשמלאי של העירייה הביא כבל מאריך של 200 מטר" נזכר כהן "החברים מהקיבוץ דאגו להשלמות, פירות, פרחים עוגה ואפילו דאגו להלוואה" הוא אומר בחיוך רחב. 

אחרי שהשתחרר מצה"ל הוא חזר שוב לקיבוץ לעוד כמה שנים נוספות. זה הזמן שנולדים לזוג כהן הילדים. אברהם שעובד בתע"ש, אילנה מנהלת מפעל סלטקס, דליה אחות מוסמכת בבית חולים צפת, ויגאל נהג באגד.כשעזב את קיבוץ הגושרים הוא נקרא על ידי אלוני ז"ל שהיה ראש העיר לנהל את 'המשקם' מפעל תעסוקתי למוגבלים שהעסיק אז קרוב ל120 עובדים. כשגדלה המשפחה ובאו עוד ארבעה ילדים נוספים עזב כהן את המשקם והפך לקבלן גינון עצמאי. בשנים אלו נולדו רונית, מזכירת בית ספר במודיעין, גלית, רונן ד"ר לפילוסופיה, מאוניברסיטת בר-אילן, ויפעת בת הזקונים ארכיטקטית במקצועה. בנים ובנות מוצלחים שהקימו משפחות לגאווה ולתפארת. "לכולם עזרנו לממן את הלימודים. היה חשוב לנו החינוך שלהם" מסביר כהן את משנתו בהצלחת החינוך של ילדיו. "הייתי איתם נוקשה ובלתי סלחן לכל מה שקשור בלימודים. הייתי עוקב אחרי הילדים מקרוב, קרה גם פעם שהתעמתי עם מורה בבית ספר קורצ'אק, שלא הייתה מודעת לכך שבתי לא מכינה את שיעורי הבית כמו שצריך. פניתי למשרד החינוך ולא ויתרתי עד שאותה מחנכת סיימה את תפקידה".

מתנדב

בכל השנים שבהן כהן עבד במשקם ואח"כ בגינון, עבדה חנה רעייתו בת"ג עד אשר לאחר שלושים וחמש שנות עבודה היא פרשה לפנסיה. אחרי תקופה שבה כהן עבד כקבלן עצמאי הוא  נקלט לעבוד בעיריית קריית שמונה. בהחלה כעובד זוטר אך עד מהרה הוא התקדם ומונה למנהל מחלקת הגינון של העירייה. העובדים באותן שנים חששו ממנו מאד, אך יחד עם זאת רחשו לו גם כבוד. הוא נחשב למנהל קשוח ובלתי מתפשר בכל מה שכרוך במוסר עבודה. באותן שנים היה נהוג להחתים בסוף כל יום את כרטיס העבודה, לעובד שהתבטל כהן היה מסרב לחתום על הכרטיס. אחד מהקוריוזים של אותה תקופה קשור לדמרי יוסף ז"ל שהיה איש חם ולבבי וידע גם לשמור תמיד על חוש ההומור. "פעם אחת דוד אבוטבול הרכז הישיר של דמרי לא רשם לו בכרטיס כי הוא עבד למרות שבפועל הוא באמת עבד. דמרי ניגש לכהן ושאל אותו "תגיד לי אני חי, או אני מת? כי אם אני עובד איך זה שאני לא רשום".

לצד כל השנים שכהן עבד בעירייה הוא לא ויתר על תחום ההתנדבות. במשך שנים הוא התנדב במשמר האזרחי, וגם התנדב להיות שוטר במשרה חלקית. עוד אהבה ישנה יש לו וזה תפקיד החזנות, במשך שנים שימש כהן כחזן בבית כנסת 'יהודה 'הלוי'.

לפני עשר שנים, לאחר עשרים שנות עבודה פרש כהן לפנסיה אך עדיין הוא ממשיך גם היום לעבוד. הוא מועסק בחצי משרה כמשגיח כשרות באשקר מרקט. הזוג כהן הם הורים לשמונה ילדים, סבא וסבתא לעשרים ושנים נכדים וגם זכו לנין מתוק שאת תמונתו הם מראים לי בגאווה (בע"ה).

שיכון ד' השתנה מאד  מאז שהיינו ילדים. במקום שבו גדלו גרנינות נבנו בתים וגני משחקים. ברחוב חונות מכוניות רבות בצידי הכביש. אבל עדיין, בערב שישי ,כמו אז מקפיד כהן ללבוש את חליפתו ולפסוע אל בית הכנסת בשכונה.

יש דברים שלא משתנים עם הזמן…