בדרך, כשנסעתי לקיבוץ מעיין ברוך, לפגוש את אמנון שמוש נזכרתי אייך פעם לפני שנים רבות, כשעדיין בטלוויזיה היה רק ערוץ 1, כשלרבים עדיין הטלוויזיה הייתה עדיין בשחור ולבן היינו יושבים כולם יחד מידי יום שלישי לצפות בטלוויזיה ב'מישל עזרא ספרא ובניו'. למרות שחלפו שנים רבות מאז, הדבר שנחרט בליבי יותר מהכול זה תחושת הגאווה שחשתי לראות משפחה מזרחית מכובדת ומצליחה, משפחה שעלתה מסוריה לישראל והקימה כאן עסקים חובקי עולם. משפחת ספרא שידרה עוצמה וכוח, הגברים לבושים בחליפות מחויטות והנשים המזרחיות נראו בסדרה יפות ומטופחות. וכשהגעתי לביתו של שמוש שניצב ליד חדר האוכל שפעם היה מרכז ההוויה של הקיבוץ, ידעתי מה תהיה השאלה הראשונה שאשאל אותו.
– אמנון, מה היה סוד קסמה של הסדרה 'מישל עזרא ספרא ובניו'?
שמוש: "הסדרה הזאת הביאה לכל בית בישראל את היהודי המזרחי המשכיל, המתוחכם, בעל היכולות, ובמרכז האישה המזרחית הכול יכולה שמובילה את המשפחה קדימה. פעם ראשונה ראתה האוכלוסייה האשכנזית דמות כמו לינדה שסובבה על האצבע שלה עולם ומלואו. לפתע, המזרחיים כבר לא היו פרימיטיביים ושותי ערק כמו סאלח שבתי. אם אשתו של סאלח שבתי בסרט הייתה סמרטוט, אז לינדה הייתה מלכה. זה לא היה מצליח, אם במקביל לא היה מתרחש גם הקטע הפוליטי. מדובר על סוף שנות השבעים, בגין עלה לשלטון, קמה תנועת "הפנתרים השחורים" וברדיו התחילו להשמיע שירים במזרחית. אתה יודע, שהילדים של אחי עד אותו זמן התביישו לשמוע מוזיקה מזרחית. כשהיו באים אליהם חברים לבקר, הם היו מבקשים לכבות את אום כל תום ברדיו, רק מהבושה".
– מה מקור ההשראה של הספר?
שמוש: "לא הייתי יכול לכתוב את 'מישל' אלמלא נולדתי וגדלתי במזרח, ולא הייתי יכול לכתוב אותו כך, אלמלא יצאתי ממנו".
– עברו חמישים שנה מאז הספר, מה אתה מרגיש, מה באמת השתנה?
שמוש: "שהחברה האשכנזית יודעת את ערכה של החברה המזרחית, אבל עדיין שומרת לעצמה את הכוח. כיום אין כבר את ההגמוניה כמו שהייתה אז, אז הייתה הגמוניה אשכנזית בכול. הסדקים שלי הפכו לשבר. אבל עדיין, כל הפרופסורה בארץ, יותר מתשעים אחוז היא אשכנזית. הספרדים ועדות המזרח אין להם חלק בהוראה באקדמיה, הם לא מגיעים מעבר לתשעה אחוז. הבנים של הפרופסורים לומדים כמובן בחינם, הפרופסורים מקדמים אותם, בן של פרופסור יותר קל לו להיות פרופסור, כמו שבן של שופט עליון יותר קל לו להיות שופט. האפליה קיימת. אפליה אדירה בחוגים הדתיים. הבנות הספרדיות מעמנואל לא יכולות ללמוד באותה כיתה עם הבנות האשכנזיות".
– אתה לא חושב שקיים גם פער ומאבק בין התיישבות הקיבוצית האשכנזית לבין תושבי קריית-שמונה?
שמוש: "החברים ברוב הקיבוצים הם לא רוב אשכנזי, יותר ממחצית חברי הקיבוצים הם מעדות המזרח. בקיבוץ אחד קרה שהיה רוב אשכנזי, אבל כל מה שיוצא דופן הוא בולט. תראה, זה כמו הסטריאוטיפ ששנים מלווה את הקיבוץ שבנים ובנות מתקלחים יחד, בקיבוץ אחד זה קרה".
– יש איזה שהם מטענים בין תושבי קריית-שמונה לקיבוצים, אי אפשר להתעלם מזה?
שמוש: "היו מטענים וזה טבעי, אחת האשמות כלפי הקיבוצים שבזמנו לא רצו להכניס עבודה, הם האמינו כי עליהם לספק לעצמנו את העבודה, עבודה עצמית. היום קרה ההיפך, אין כמעט חבר קיבוץ שעובד בקיבוץ, היום תאילנדיים עובדים פה".
– מה דעתך על הקיבוץ החדש והמופרט?
שמוש: "אני לא מאושר מזה שאין חדר אוכל. בקיבוץ החדש אין שוויון, זה מאד מצער אותי אבל את זה אני יכול לבלוע. קשה לי יותר שאין חברות ואין שיתוף, כי חדר האוכל לא היה מקום לאכול בו, האוכל היה תירוץ למפגש חברתי. מקום שבו נפגשו כולם 3 פעמיים ביום, כשהיית בודד הייתי הולך לחדר האוכל, ותמיד היו שם אנשים. בחדר האוכל שרו ורקדו, ועשו חתונות ומסיבות. חדר אוכל אני קראתי לו 'בית הכנסת של הקיבוץ'. בלי ארון קודש. עם אווירה של אמונה וקדושה. שירת הרבים עלתה ממנו בכל ערב שבת וחג עד לב השמים. "אלי אלי, שמע קולי.." וגם "אלי, אלי שלא יגמר לעולם". אם זאת לא הייתה תפילה, אינני יודע תפילה מהי. הפשע הגדול שנעשה עם השינויים בעיניי, זה סגירת חדר האוכל, זה יותר גרוע מאשר שביטלו את השוויון".
– אמנון, אני חייב לשתף אותך במשהו אישי, אם לא הייתי יודע עליך והייתי נכנס לכאן בפעם הראשונה הייתי חושב…
שמוש: "שאני אשכנזי", הוא מחייך חיוך רחב.
– לגמרי. אתה יודע שאלמלא החית שלך שנשמרה, זה הדבר היחידי שמסגיר את מוצאך.
אמנון: "בוודאי שנשמרה. אני מכיר כאלה שמחקו אותה. ואני שמרתי עליה. גם שמרתי על שם משפחתי שמוש, לא הפכתי לשמש. יכולתי בקלות להוריד את הוו, אבל לא עשיתי זאת".
– למה היה חשוב לך כל כך להוביל את המאבק של עדות המזרח?
שמוש "מפני שזה הצלה של החברה הישראלית. אם החברה הישראלית לא הייתה מכניסה את בנינה ולעילית שלה את יהדות המזרח, היא הייתה חלשה. מחצית כוחה, אם לא יותר, של החברה הישראלית היום זה בני עדות המזרח שהתקדמו וראו את עצמם.
במשך ממשלות רבות היה שר ספרדי אחד ותמיד הוא היה שר המשטרה. זה אפשר היה לתת לספרדים, לא עלה על דעתו של בן גוריון ולא עלה על דעתם של ראשי ממשלה אחרים עד בגין שספרדי יכול להיות שר- איך אפשר?! פתאום אנשים אמרו לי 'מישל' כזה יכול היה להיות שר אוצר פה".
– מה דעתך על מה שקורה היום בסוריה?
שמוש "אובמה לא יזיז את בשאר אל אסד מדרכו ומכיסאו. גם לא הליגה הערבית והאו"ם. גם לא זעם העולם כולו ונהרות הדם השפוך. האדם היחיד שיכול לשכנע אותו לעזוב את השלטון בידי תומכי המשטר ולצאת לחיים שלווים הרחק מחומס ודמשק היא אשתו אסמה, אם ילדיו. רק אם היא תאחז בידו ותאמר לו "בוא בשאר'לה, הולכים. יחול מפנה היסטורי בסוריה. לכן כל כך שמחתי שהייתה פניה אל אסמה, ילידת לונדון, אשה משכילה, דעתנית ואם".
– וזה יקרה?
שמוש "הסבירות שהיא תעשה זאת אינה גבוהה. היא מבינה שכניעה למורדים פירושה שחיטה המונית בעלוואים ובבני בריתם, כזו שהשחיטה עד היום תחוויר לעומתה. אסד עשוי לפנות את מקומו רק לממשיכי משטרו. משטר חילוני, בין עדתי, ובין ערבי, מיסודה של מפלגת הבעת'.
משטר שהמוסלמים הקיצוניים, השואפים להחיל את חוקי השׁריעה על סוריה, התחילו להתקומם נגדו לפני 30 שנה. אסד האב שחט בהם רבבה וזה הרגיע אותם לשנות דור. צאצאיהם של המורדים הללו מתקוממים ומבקשים נקמה".
כשהוא מדבר על חדר האוכל שנסגר אני מרגיש את הכעס והכאב בקולו. שמוש מתגורר בדירה קטנה יחד עם רעייתו חנה, חנה הינה ולבבית. בחדר סמוך מתגוררת המטפלת עובדת זרה שעוזרת לחנה בתפקוד היומיומי. למרות שהוא בן 84, שמוש צלול ומתבטא בבהירות ובחריפות. גם היום הוא עדיין שולח טור שבועי לעיתון 'ידיעות אחרונות', לא פעם עוסקים המאמרים בדעותיו האישיות על הנעשה בסוריה, לדעתו שוגה המודיעין הישראלי בכל ההערכות על סופו הקרב של אסד הבן.
שמוש, ממייסדי קיבוץ מעין ברוך, הוא עלה מחלב שבסוריה לישראל עם אמו ואחיו יצחק שהוזמן ללמד באוניברסיטה העברית בשנת 1929. בשנים הראשונות בקיבוץ הוא עבד כרועה צאן, הייתה תקופה ששימש כמזכיר המשק, אך את עיקר שנותיו הוא עשה בתחום החינוך. אחרי שהשתלם באוניברסיטה העברית, הוא פנה להוראה ובהמשך ניהל במשך שנים את בית הספר התיכון האזורי "עמק החולה".
הוא התפנה לכתיבה ספרותית רק אחרי שקיבל פרסים יוקרתיים בעקבות הספר 'מישל עזרא ספרא ובניו'. שתי ועדות פנו להנהלת הקיבוץ וביקשו מההנהלה לשחרר את שמוש מכל עיסוק ועבודה ולאפשר לו לעסוק בכתיבה בלבד. "אחרי שהתקבל במזכירות הקיבוץ התשלום הראשון עבור הכתיבה שלי, הבינו בקיבוץ שעדיף שאתמקד בכתיבה…", הוא אומר לי בנימת קול משועשעת.
הספר שעובד לסדרת טלוויזיה מצליחה שבה כיכבו השחקנים הטובים והמוכרים: מכרם חורי, לילית נגר, עמוס לביא ז"ל שמיל בן ארי, חיים בנאי וזו רק רשימה חלקית, הביאה סופרים מזרחים 'חדשים' להביע את דעתם בכתיבה, אחד מהם הוא אלי עמיר שכתב לשמוש 'אתה זה שפתחת לי את הדלת'.
הספר 'מישל עזרא ספרא ובניו' זיכה אותו בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, בנוסף הוא קיבל את פרס 'נשיא המדינה לספרות' ואת 'פרס שלום עליכם'. בשנת 1982 נערכה לו התוכנית "חיים שכאלה" בהנחייתו של עמוס אטינגר.
במשך כל השנים הוא עסק במקביל גם בכתיבה. גם היום שכראייתו אבדה הוא עדיין מסרב לוותר על אהבתו הראשונה.
בינואר 2010 יצאו לאור שני ספרים חדשים פרי עטו: "גלויות מעולם האמת" ו"אנה פרנק ואני".
– אמנון, אתה יושב לכתוב כל יום?
שמוש: "עקב איבוד הראיה אני לא יושב לכתוב, אני מכתיב למזכירה והיא כותבת במחשב, זה תהליך הרבה יותר איטי, והרבה יותר מסובך אבל אני ממשיך אותו כל יום. המילה היחידה שאני יכול לקרוא בעיתון זה 'הארץ', את הכותרת הראשית כבר חנה רעייתי צריכה לקרוא לי. זו המכה הכי גדולה בשבילי. זה כמו לכרות לרקדן רגל".
– שמעתי שיש לך אימרות כנף לתאר את הזקנה.
שמוש: "אם אתה מנסה להדליק את הטלוויזיה בשלט רחוק של המזגן זו זקנה. כשאתה מאבד את המשקפיים ואת המקל ואינך יודע מה משניהם לחפש קודם, זו זקנה".
– איזה משפט היית רוצה שיהיה כתוב על מצבתך?
שמוש: "לא צריך משפט. מספיקות רק שתי מילים "סופר וקיבוצניק"".
