לכל נכד, במשפחה שלנו, שהגיע לגיל מצוות אימי כאטון ז"ל, נהגה לקנות שרשרת מזהב ולהעניק את השרשרת באולם השמחות. מאחר ואנחנו תשעה אחים ואחיות, נאלצה אמי לשלם את מרבית משכורתה, לצורף הזהב, בתשלומים.
כאשר, הגיע מועד גיוסי לצבא, גמלה בליבי ההחלטה לשמח את אמי ולרכוש לה שרשרת מזהב. ואכן, שנתיים אחרי הגיוס, הצלחתי לחסוך כל חודש חצי ממשכורתי הצבאית. סכום כסף גדול דאז שהספיק למתנה המיוחלת.
כשנכנסתי לחנות של הצורף בבית שאן, שם עבדתי אז כמדריך חבורות רחוב, חשתי גאווה גדולה שהנה אני עומד להגשים סוג של חלום ולרכוש מתנה ראויה ויקרה לאמי האהובה. למרות המבחר הרב בחנות, ידעתי בדיוק איזו שרשרת אני מבקש. זמן רב דמיינתי את עיצובה של השרשרת. בוויטרינה שניצבה ביני לבין המוכר עמדה השרשרת שראיתי בדמיוני, שרשרת זהב: יד אוחזת בחישוק ועליה משובצים אבני חן. שילמתי למוכר את כל חסכנותי. הרגע שבו המוכר הכניס את השרשרת לתוך קופסא אדומה קטנה ומרופדת היה אחד מרגעי האושר של חיי. שמח וטוב לב יצאתי לכיוון התחנה המרכזית והמתנתי לאוטובוס שייקח אותי לבית הורי בקריית-שמונה.
לאן נעלמה השרשרת?
האוטובוס שהגיע לתחנה היה הומה אדם ולי לא נותר מקום לשבת. ביד אחת אחזתי בעמוד העליון וידי השנייה משמשתי כל הזמן את הקופסא הקטנה בכיס הדגמ"ח לבל תיפול. נסענו כך בכביש המתפתל. מהחלון נשקפה הכינרת במלוא יופייה. ואני שקעתי בהרהורים על הורי. על החיים הקשים שהיו מנת חלקם מהיום שבו בחרו לעזוב את איראן ולעלות לישראל, ארץ הקודש בשנת 1948. על חייהם במעברה בחלסה. הייתי עדיין תינוק בימים ההם, אבל המחשבה כי אחי הבכור ששון נאלץ להפסיק ללמוד כבר בכיתה ח' ולהתחיל לעבוד בגן ירק בקיבוץ כפר-גלעדי עד מועד גיוסו לצה"ל, רק כדי לסייע להורי להביא מזון שחולק אז בהקצבה, עוררה בי תרעומת וכעס. טעם מר עלה בגרוני מהידיעה שהוא נאלץ להפסיד את תמימות ילדותו ולאבד את נעוריו העלומים דווקא בשנים של תמימות נעוריו, הוא בוסס בבוץ מעמיס ארגזי גזר וצנונית על כתפיו בחורף הגשום. דמותו של אבי העיוור עלתה לנגד עיני. חשבתי על הבית הקטן שבו הורי גידלו תשעה ילדים בשני חדרים קטנים. נזכרתי באימי ז"ל שהייתה משכימה קום עוד לפני עלות השחר וצועדת ברגל מקריית-שמונה ועד מטולה, עובדת שעות ארוכות בחקלאות בקטיף פרי, רק כדי להביא מזון לנו הילדים.
רבים מתושבי קריית שמונה עבדו באותן שנים בחקלאות ובעבודות יזומות. חלקם הגדול התפרנס בדוחק מעבודת כפיים בקטיף כותנה ברשות החולה. אחד מהסיפורים שהכי נצרבו בזיכרוני מאותה תקופה היה הסיפור שסיפרה לי אימי על היום שבו היא וחברתה הטובה כרעו בין שורות הכותנה, חיבות למלא את השקים בקבלנות. חברתה של אימי הייתה בהריון
כילד, אהבתי לשמוע את הסיפורים של אימי. מבין כל הסיפורים, הסיפור שריגש אותי יותר מהכול, היה הסיפור על השכנה הטובה סוליקה אברג'יל ז"ל. "כשהיית תינוק הייתי חייבת לחזור לעבוד ולא רציתי להפסיק להניק אותך". סיפרה לי פעם אימי. "למזלי, גם השכנה המרוקאית שלנו ילדה תינוק ששמו אלי. בבוקר לפני שהייתי יוצאת לעבודה הייתי משאירה אותך אצל ס'וליקה. היא הניקה פעם אותך ופעם את אלי. בסוף היום הייתי מביאה לה חצילים או פלפל שהייתי מסתירה בכיס השמלה, תלוי מה גידלו באותה עונה".והתקשתה כל פעם לכרוע מחדש עקב ביטנה ההריונית שאותה הסתירה בשמלה רחבה. "אל תדאגי" לחשה לה אימי: "אני אקטוף עבור שנינו. את רק תעשי את עצמך קוטפת". וכך אכן היה. אימי קטפה את הכותנה עבור שתיהן, פוצעת את ידיה משיחי הכותנה הדוקרים, רק שמנהל העבודה לא יבחין כי חברתה לא עובדת. האישה ששמה רחל צדיק (צדוק) ז"ל לא פוטרה. היא גם לא שכחה את המחווה של חברתה הטובה. כשנולד הבן שהיה בבטנה היא הזמינה את אימי למסיבת הברית מילה. הושיטה את יחזקאל צדוק התינוק לאימי ואמרה לה "את הסנדקית שלו. בזכותך ילדתי תינוק בריא ולא פוטרתי".
שנים רבות אחר כך הצטלבו דרכי שוב עם סוליקה המינקת שלי. זה היה כבר כשסוליקה איבדה את מאור עיניה והגיעה למועדון לעיוור שאותה אני מנהל עד היום. טיפלתי בסוליקה באהבה גדולה עד יום מותה. לא פעם ביקשתי ממנה שתחזור ותספר לי על החברות שלה עם אימי. בכל פעם שהיא הייתה מספרת ש"הייתי תינוק חייכן ושקט ושהיא טיפלה בי במסירות רק שלא אבכה". מחנק היה עולה בגרוני, כל פעם מחדש הייתי מסב את פני נלחם בדמעה עקשנית שזלגה מעיני.
ההרהורים והזיכרונות של ילדותי הציפו אותי וכמעט שלא שמתי לב כי האוטובוס כבר הגיע לתחנה המרכזית בקריית-שמונה.
פסעתי במהירות את הדרך לבית הורי בשיכון ד'. הוצאתי את השרשרת מכיס הדגמ"ח והושטתי אותה לאימי שהייתה עסוקה במטבח. עיניה של אימי אורו והיא חיבקה אותי בהתרגשות. ביקשתי ממנה שתענוד את השרשרת, אך היא סירבה. 'אני אשמור אותה לראש השנה'. היא אמרה וחיוך רחב על פניה.
כמה שעות אחרי, חזרתי לבסיס שמח ומאושר. ראש השנה עבר, מידי פעם כשהייתי מגיע לביקור הבחנתי כי אימי אינה עונדת את השרשרת. כששאלתי לפשר הדבר, היא פטרה אותי בכל מיני תירוצים שונים ומשונים. חששתי שהשרשרת אבדה ומתוך מבוכה היא מסתירה ממני את האמת. לכן, יותר לא שאלתי ולא התעניינתי בגורלה של השרשרת.
שרשרת החיים
שמונה עשרה שנה חלפו מאז היום שבו הייתי חייל ועד אותו יום שבו הגענו אני וחברתי מי שלימים תהיה רעייתי ואם ילדיי לבקר בבית הורי. הצגתי את חברתי רלי להורי בפעם הראשונה. אימי הביטה בה וראתה משהו שאז אני עוד לא ידעתי את פשרו. היא חייכה חיוך רחב, פסעה לארון הבגדים הישן והוציאה מתוכו קופסא קטנה ואדומה. היא הוציאה מתוכה שרשרת זהב. אותה שרשרת עם היד שאוחזת בחישוק ומשובצת באבני חן וענדה אותה לצווארה של חברתי. עשרים שנה חלפו, מאז ועד היום השרשרת ההיא לא יורדת מצווארה של אשתי ואם ילדי.
