לפני שנים רבות הגיע עמרם ביטון לסניף משרד הפנים בצפת כדי שינפיקו לו תעודת זהות. הפקיד שאל לארץ מוצאו, ומיד מילא את תאריך הלידה 1.1 כמו לכל יתר העולים ממרוקו באותן שנים שלא ממש ידעו את תאריך לידתם. אלא שעמרם החזיק בתיקו את תעודת הלידה המקורית מבית החולים בקזבלנקה שם נולד, עם התאריך13.3 ושנת הלידה 1925. הפקיד שהיה משוכנע כי מדובר במסמך מזויף סירב לקבל את המסמך "אותו פקיד לא האמין שבמרוקו היו תעודות לידה, כאילו שהתרבות לא הגיעה לשם", אמר בכעס השבוע בנו של עמרם, יורם ביטון. "ואבא שלי הוא מהדור ההוא שהאמינו בממסד ובכל מה שהוא מייצג, זו הסיבה שכל חיי אני אישית מסרב לקבל תכתיבים והפכתי לכתובת לכל אלו שרוצים להילחם בממסד אבל פוחדים".
יורם הוא דור שני וממשיך של אביו בהנהלת חשבונות. אביו שייך לדור המייסדים, אותם אנשים תמימים וישרים שחלמו להגיע לארץ המובטחת. אם האב הוא החלום בנו מסמל את שברו. זו הסיבה שיורם בחר לפנות ללימודי משפטים. "הלכתי ללמוד כדי לשמש פה לכל אלו שפוחדים לאבד את מקום עבודתם ושולחים לי מכתבים בעילום שם" הוא אומר. שמו של יורם ביטון נקשר לא פעם בעוולות ובמאבקים ציבוריים כנגד הממסד. "היום אנשים למדו לעמוד על זכיותיהם ולא לוותר, הדור של הורי היה דור תמים שהלך בעיניים עצומות אחרי קובעי המדיניות, בלי לשאול הרבה שאלות".
לאור עששית
השבוע, כשביקרתי בביתם של הוריו של יורם עמרם וגרציה ביטון ברחוב הרצל, הבנתי כי לא רק את תעודת הלידה המקורית הוא שומר, הוא בעצם אוצר את כל חייו, הכול מקוטלג ומתויק. עמרם האב מראה לי את מסמכי העלייה לישראל, את הפתק שזרקו האמריקאים מהמטוס שבו נכתב כי הם באו לשחרר אותם מידי הנאצים, ואפילו את השובר של מועדון ההסתדרות של שנת תש"ט. אולי זה קשור לעבודתו כמנהל חשבונות שכל חייו טיפל בניירת ובמסמכים והבין את חשיבותם אולי, זה פשוט משהו באופי שלו שכבר כילד הוא נאלץ לעזוב את בית הספר שכה אהב, במלחמת העולם השנייה ומאז הבין כי רכישת ידע זה כוח ולכן לא ויתר. בהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכו הוא ישב ללמוד במעברה ולחבר את המספרים. לאור עששית הוא השלים את השכלתו והפך למנהל חשבונות ב'רשות החולה'.
עמרם וגרציה עלו לחלסה בשנת 1956. ההחלטה להגיע דווקא לכאן נבעה מכך שהאחיות של גרציה התגוררו כאן. רימונד כהן (אמו של ליאור כהן) ורוזי קדוש (רעייתו של קדוש סוכן הביטוח) הן רק שתיים מאחיותיה של גרציה. גם לעמרם המתינה פה האחות
איזה רווח ז"ל (האם של סילבי פרטוק) ולמרות שהציעו להם לנסוע לחדרה הם בחרו לגור בקרבת המשפחה.
בהתחלה עמרם עבד כמו כל יתר העולים בעבודות יזומות. אבל מהר מאד, כשנפתח הקורס הראשון ללימוד הנהלת חשבונות הוא התקבל וסיים בהצלחה. במשך שמונה שנים הוא עבד ברשות החולה בתפקיד מנהל חשבונות ומיד אח"כ עבר לעבוד באותו תחום בחברה ל'פיתוח הגליל'.
"תמיד הייתי חזק בחשבון" הוא אומר בקול חלש ושקט מאד. עמרם האב הוא גבר נמוך קומה שמתהלך באטיות, בריאותו בימים אלה לא במיטבה בעקבות מחלת הפרקינסון ממנה הוא סובל. "תסלח לי אם אני מדבר לאט" הוא מתנצל בפתח שיחתנו. אבל מהר מאד אני מגלה כי האיש הצנוע והביישן שיושב מולי הוא אדם חכם ושנון שראה כבר דבר או שניים בחייו.
ישבנו בחדרו המסודר בקפידה. על הספרייה מונחים ספרים בסדר מופתי, בפינה ניצב לו מחשב שאיתו הוא מבצע את מרבית הפעולות: עדכונים מהבנק, מעקב אחר התשלומים. כשהוא נתקל בקושי או בעיה ביישומי המחשב הוא מתייעץ עם אחד מנכדיו ששמחים ללמדו.
הוא מעודכן במוסף הכלכלה ובקיא בנעשה בשוק ההון. עמרם הכיר את רעייתו גרציה שהינה בת דודתה במרוקו. כשהיא הייתה בת שש-עשרה והוא בן 24 הם נישאו ושם נולדו להם שני ילדיהם משה ומרים. מאותו יום שהכירו והתאהבו הם ביחד. מטפלים אחד בשני במסירות ובאהבה. זוג שהביא ארבעה ילדים טובים ומוצלחים מאד. הבכור משה מהנדס מכונות ומחשבים מתגורר כבר שנים בארה"ב. הבת מרים דרייסלר שמתגוררת בהוד השרון ד"ר למדעים שספריה נלמדים בכל בתי הספר היסודיים בארץ ושני הבנים שכבר נולדו בישראל יורם חשב שכר ועו"ד. ושאול שמנהל עסק לדגי נוי בקיבוץ שדה נחמיה.
"החברים שלי שהוריהם עבדו בעבודות יזומות באותן שנים, מספרים לי כי בילדותם הם זוכרים תקופות של צנע ורעב", מספר יורם בנם "אבל אצלנו בבית לא היה חסר כלום. זה הודות לתפקיד והתנאים של אבי. לעבודה המסורה שלו כל השנים. אבא היה מגיע ראשון לעבודה ויצא אחרון. ככה במשך ארבעים שנה. בלי לצאת לסידורים באמצע היום. אני מלא הערכה למוסר העבודה הגבוה ולמקצועיות שלו".
ואכן, בזכות מקצועיותו בשנת 1958 כשנפתח קורס ראשון בקריית שמונה ללימודי חשבונאות, פנו אל עמרם לבוא ולהיות מורה בקורסי ערב של בית ספר עמל.
אחרי שעות העבודה בפיתוח הגליל הוא לימד במשך 14 מחזורים. תלמידים רבים שהיום עובדים כמנהלי חשבונות נמנים בין בוגריו.
גם אחרי שפרש לפנסיה המשיך עמרם לעבוד בפיתוח הגליל ובסך הכול במשך ארבעים שנים מחייו עבד כמנהל חשבונות.
'למה אתה כל כך אוהב מספרים?', שאלתי את עמרם לפני פרידה "אולי זה כי אין הפתעות בחשבון. אחד ועוד אחד זה שניים", ניסיתי למצוא הסבר משלי להתמדתו. "לא", הוא ענה "היום בעידן המחשב אפשר לעשות שאחד ועוד אחד יהיו …שלוש", ובכך הוא רימז בדבריו להתנהלות לא כשרה לה אנו עדים לא פעם בארגונים שונים. "כבר בצעירותי אהבתי ללמוד", הוא הסביר, "אך נאלצתי לעזוב את הלימודים כי עלינו לישראל, ידע ולימודים זה מתנה. ועל מתנה כזו לא מוותרים".
