מיצ"ב, אז מה?

בכל שנה אנו נחשפים למידע בנושאי הישגי בתי הספר והתלמידים בחינוך. הראשון, פרסום תוצאות הבגרות בבתי הספר התיכוניים דנציגר והמתמיד, מידי שנה. השני פרסום תוצאות מבחני המיצ"ב, או במילים המובנות לכולם, "מדדי יעילות וצמיחה בית הספרית". ובמילים עוד יותר פשוטות, מי יותר גדול וחזק בהישגיו המספריים.

חשבתי, תחילה להתעלם מהפרסום בגלל שאיני מאמין שחינוך נמדד רק במספרים. ההוכחה הבולטת היא מצבם העגום של חלק גדול מתלמידי מערכת החינוך בכל הקשור לערכים, אלימות, התנהגות אזרחית נאותה, כיבוד החוק ועוד שורה ארוכה של ערכים שהיינו רוצים לראות בקרב תלמידי מערכת החינוך, ואנחנו לא רואים, לצערנו. האמירות הללו אינן מתייחסות רק למערכת החינוך בקריית שמונה, שיש לנו דווקא במה להתגאות ממצבה בדרך כלל, אלא, מכלל מערכת החינוך במדינת ישראל.

מצער יותר היה שמי שכפה את פרסום ההישגים ברמה בית ספרית וכתית היה בג"צ. יש תחושה שכל מה שבג"צ מחליט זה נכון. ממש לא. יש לכבד את החלטות בג"צ, אבל לתת להחלטה ציון ערכי של "טוב", מה פתאום. בג"צ, בכלל נמצא באיזו דהירה אובססיבית להיענות לכל גחמה של ציבור כזה או אחר המביא את עניינו להכרעת בג"צ.

להתמודד מול הפרסום המזיק של תוצאות המיצ"ב כאשר חותמת בג"צ מתנוססת מעליה, זה קשה אבל, אפשרי.

הנה התוצאות הממוצעות בעיר ביחס לממוצע הארצי במקצועות: מדעים, אנגלית, מתמטיקה ועברית.

 ככלל, הישגי בתי הספר בקריית שמונה גבוהים בדרך כלל מהממוצע הארצי, על אף שיש בתי ספר במקצועות מסוימים שהישגיהם נמוכים מהממוצע הארצי.

בניגוד לנטייה המציצנית הקיימת במקרים אלה (בתי ספר שציוניהם גבוהים, ישאפו לחשוף אותם ובתי הספר שהישגיהם נמוכים, ינסו להצניע אותם. ומה היה קורה אילו זה היה הפוך?). ולכן, את הסקרנות והרצון להתבלט נשאיר לתוכניות הריאליטי, ולא לנושא החינוך שהוא רציני וחשוב יותר.

אי אפשר להשתחרר מהתחושה שמדובר בסופו של דבר במערכת החינוך הציבורית של מדינת ישראל, שבקריית שמונה מאה אחוז מהמוסדות משתייכים אליה. הבעיה העיקרית הייתה ונותרה בבתי הספר הפרטיים הצצים כמו פטריות אחרי הגשם בעיקר בישובים מבוססים. בוגרי בתי הספר הללו יהיו בצעד אחד או שניים לפני בוגרי בתי הספר בקריית שמונה ובערי הפריפריה, לא בגלל שהם טובים או חכמים יותר, אלא בגלל שההורים דוחפים את ילדיהם במנותק מהחברה והישוב בו הם חיים. חוכמה קטנה.

לסיכום. אין ליחס משמעות לתוצאות המיצ"ב ברמה הפופוליסטית, אלא יש צורך לבחון את התוצאות כמגמה וכיוון ולדעת לתקן בנקודות שמבחני המיצ"ב מראים על חולשה או על הישגים נמוכים.

על פי מבחן התוצאה, בני קריית שמונה הפורשים כנף לצה"ל, לאקדמיה ולעסקים עושים חייל. זאת עובדה. ולכן, צריך לבחון את התוצר הסופי של מערכת החינוך לפי הנתונים הללו.

לעתיד לבוא, עיריית קריית שמונה יחד עם משרד החינוך צריכים לפתח כלים אשר יביאו לידי ביטוי את ההשקעה בתלמידים בשני ממדים: המימד הערכי ומימד ההישגי.

המימד הערכי חייב להיות דומיננטי החל מכתות המעון והגן ולאורך כל שנות הלימודים במערכת החינוך והמימד ההישגי צריך לבוא כסיכום לידע ולידיעות של התלמיד בסוף התהליך (בחינות הבגרות). במילים אחרות, הערכים והחינוך כמשמעו, הכנה לחיים צריך להיות סביב השעון בשיתוף עם ההורים, כמובן. ידע, בעידן האינטרנט ואוקיאנוס הנתונים, אינו חייב להימצא כל הזמן בראש, אלא, התלמיד צריך לדעת ללמוד היכן אפשר למצוא אותו וכיצד להגיע אליו בדרך המהירה.