התמונה הזאת אומרת למעשה את הכל. היא מספרת את סיפורו של היהודי בעבר, ובאורח מצמרר עלולה לספר לדורות הבאים את אותו סיפור בעתיד, חס וחלילה.
סבו של מאיר דגן, ראש המוסד היוצא, המופיע בתמונה היה מה שאנחנו קוראים היום "יהודי חרדי". הוא חי באירופה הנאורה, המתקדמת והעשירה ולא במדינתו של העם היהודי ישראל לה בית מחוקקים, צבא וממשל עצמאי. אני מניח, בין היתר על פי סיפורי שלום עליכם, שהוא לא היה עשיר ונעזר בגמ"חים של הקהילה להשלמת הכנסה סבירה לקיום יומיומי. הוא גם לא הזיק למי מהחיילים הנאצים שבתמונה, לא כל שכן, לתושבי אירופה הנאורים והמתקדמים. הוא חי את חייו עד ש… מישהו החליט שזהו. עד כאן.
…היום אנחנו חיים במדינת ישראל (תוסיפו כאן כל מה שאתם רוצים), וראה זה פלא. אנחנו עלולים, חס וחלילה להביא את עצמנו למצב שהסכנה שאיימה על סבו של מאיר דגן עלולה לאיים עלינו. כן, אני שומע את צקצוקי הלשון של "על מה הוא מדבר?". אני מדבר על איום ממשי על מדינת ישראל אם חס וחלילה יחברו בעיות ונושאים שכל אחד בפני עצמו אינו מהווה איום על אופייה היהודי של מדינת היהודים, אלא החיבור והתִּזמון ביניהם. איראן, הרוב יסכים, מהוָוה איום ממשי. החיזבאללה מצפון והחמאס, מדרום. נוסיף בעדינות את סוריה וטורקיה, גם הן מצפון.
עכשיו נביט לתוך הארץ. נתחיל במסתננים הלא יהודים המגיעים דרך היבשה, האוויר והים, גם שחורים וגם לבנים. ואני לא מדבר על 'פליטים', כאלה יש מעט מאוד. מדובר במאות אלפים שכבר נמצאים כאן ומתארגנים לחיי קהילה, ודורשים זכויות (בהמשך גם זכות הצבעה). גם אם לא נעשה הכללה, ואיני עושה הכללה, באמת, אי אפשר להתעלם מהמגמות הלאומניות החריפות של חלקים מקרב ערביי ישראל והשטחים (ראד סאלח ושות' עזמי בשארה ממפלגת בלד (ברית לאומית דמוקרטית). אתם שמים לב לתחכום, בכל אמירה מופיעה המילה "דמוקרטיה") ששאיפתם להגדרה עצמית תקום על הריסותיה של המדינה היהודית.
כאן נעצור ונאמר שהדוגמאות הן רק לצורך חיזוק התחושה שאנחנו לא רוצים לעמוד בתנוחה שעמד סבו של מאיר דגן, ושכל אחד יעשה את חשבון הנפש לבד.
שבת שלום
