'הימים חולפים שנה עוברת', מילות השיר הידוע, הפכו לשעון חול האוזל לאלה שנולדו כאן ומתעקשים להמשיך ולחיות בפיסת הארץ הנפלאה הזו, הגליל וקריית שמונה במרכזו. איני יכול לבוא בטענות אל מי שעושה את 'סידור העבודה' לנו הברואים. כאחד שחי את חייו הבוגרים בין שני עולמות מרכזיים, חינוך ואזרחות, עסקתי ואני ממשיך לעסוק בהם. בעייתו של הגליל הייתה והינה בעיית התעסוקה. החטא הקדמון של הפוליטיקאים היה הפופוליזם ודקלום מסרים שאף שהיו נכונים באופן כללי, לא היו 'התרופה למכה', חוסר בתעסוקה שבצידה הכנסה בינונית וגבוהה. חטאם של הפוליטיקאים בהעברת מסרים לא נכונים, הן לתושבים ולציבור הבוחרים והן, והן לממשלות ישראל לדורותיהן. 'חינוך טוב!', זעק כמעט כל פוליטיקאי מתחיל בגרון ניחר, 'רק חינוך טוב יציל אותנו!', חזרו ואמרו במשך עשורים שלמים, בעוד שהחינוך היה טוב תמיד הן בקריית שמונה והן בבתי הספר באזור. החינוך היה טוב והוא ממשיך להיות טוב בזכות האנשים העוסקים בו, ואצל שכננו יש שפע של אמצעים וכלים חומריים, בזכות הרשות המקומית שלהם. דבר שלצערי אי אפשר לומר על הרשות המקומית שלנו.
חוסר במקומות עבודה מגוונים, הלך והחמיר בשנים האחרות, ורק 'בזכות' העובדה שהצעירים עוזבים את העיר, הקטסטרופה עדיין לא קרתה. דור ההורים הנמצא בין שנות החמישים והשישים לחייו, עומד חסר אונים מול ההגירה המסיבית של ילדיהם מהעיר החוצה, ואינו יכול להושיע. זה מתחיל בילדים, ובמקרים רבים גם ההורים נוטשים אחרי הילדים. כהורים שגידלו את ילדיהם בשנים הקשות של הקטיושות וסכנת החיים בעיר תוך חירוף נפש וסיכון, הם עומדים במצב של חוסר אונים. פתאום מסתבר שבמבחן החשוב של החיים אין להורים יכולת להשפיע ולהיות כתף לצד כתף עם ילדיהם הבוגרים שהפכו לאבות ואימהות. פתאום, החלום שעליו גדלו, לחיות ליד ילדיהם באופן הנורמאלי והפשוט אינו בר השגה. התסכול גדול במיוחד בגלל הבגידה של נבחרי הציבור באי מילוי התפקיד הציבורי שלקחו על עצמם. הנבחרים הללו לא מפסיקים לייצר שני דברים: דיבורים ותירוצים. אין תוכניות. אין חזון. אין חלום. והכי כואב שלא רואים שינוי באופק.
שעון החול של העיר הולך ואוזל
בואו נחזור לשנת אלפיים, השנה שהייתה יכולה להיות שנת המפנה של קריית שמונה, כאשר צה"ל התפנה מלבנון ונוצרו תנאים אופטימאליים לבנות ולשקם את העיר על כל צרותיה. מה עשה ראש העיר באותה תקופה? האם מישהו מסוגל להצביע על הישג אחד הקשור לתושבים? האם נותר חותם כלשהו בכל תחום שהוא שהותיר ראש העיר אז? "העיר תקועה בגלל המצב הביטחוני", חזרו ואמרו בכל הזדמנות, דבר שהיה נכון בחלקו. אולם אחרי השקט המוחלט ששרר במשך שמונה (8) שנים מאז היציאה מלבנון, למה נוצל? כמה בעיות פתר ראש העיר וחבריו לשלטון? כלום.
מזה שנתיים יש ראש עיר חדש שהודיע קבל עם ועדה שהוא מצויד "בתוכניות מגירה לשיקום העיר. אני מתחיל לעבוד מחר בבוקר", הוא הסביר לאלה שלא הבינו אותו. והנה עברו יותר משנתיים! לכהונתו ושום דבר. הוא ממשיך לייצר, כקודמו דיבורים ותירוצים.
היינו מסתפקים בהישג אחד, והוא שיפור מצב התעסוקה בעיר, בניית עוגן שישאיר כאן את ילדי העיר שנולדו, גדלו ורוצים להישאר בה, אבל נבחרי הציבור בחדלונם 'מגרשים' את הילדים מבתיהם. איני יודע מה עוד צריך לעשות כדי לשנות את המצב, כאשר אנחנו התושבים נכשלים פעם אחר פעם בבחירת נבחרי הציבור שלנו. פעם אחר פעם חוזרים על אותה טעות, ובכל פעם אנחנו אומרים 'לא נורא, בפעם הבאה יהיה טוב יותר'. גם בפעם הבאה אנחנו מקבלים את 'אותה הגברת בשינוי אדרת'.
אסיים בשתי דמעות אחת של כאב ואחת של התקווה לעתיד טוב יותר, כי ילדים טובים יש לכולנו.
