יכול להיות שחג הפסח יהיה חג החירות של צעירים רבים העובדים בתנאי עבדות, וחלק מהם אפילו לא יודע זאת. מדינת ישראל של פסח תשע"א מתאכזרת לצעיריה, מתעללת בהם, ויש לה חוצפה לבקש מאותם מאות אלפי צעירים לחשוב שמצבם לא היה טוב יותר מאי פעם.
שביתת העובדים הסוציאליים ושביתת הרופאים חייבת להפיל את האסימון אצל כל מי שצעיר בגילו, אקדמאי ולא, אשר עובד באחת מהמשרות הציבוריות במדינת ישראל. לצד העובדים במשרות הציבוריות קיימת שכבה של צעירים העובדים בחברות ממשלתיות וחצי ציבוריות שמצבם לא טוב ממצבם של העובדים במשרות הציבוריות. מה שמשותף לכל הצעירים הללו שהפכו אותם לשטיח עליו דורכים המבוגרים והשבעים בדרך לשיפור נוסף בשכרם ובתנאי עבודתם.
עצוב לראות שחייל משוחרר או בוגר אוניברסיטה יוצא לחיי העבודה וניצוד על ידי אותן חברות להיות קודם כל עבד, ואחר כך כל היתר. אם בעבר נשבו העבדים במרחבי אפריקה השחורה והובלו בנחושתיים לאמריקה, היום נשאבים הצעירים שלנו אל המלכודת מחוסר ברירה. החברה הישראלית מעמידה מול הצעירים הללו את העובדים הזרים בחלק מהעבודות ואת עובדי כח האדם במקצועות אחרים ל'תחרות' אבודה מראש. המעבידים הפכו את ריצפת השכר, 'שכר המינימום' שקבע המחוקק כדי להגן על העובדים מעושק, לתקרת בטון שאינה ניתנת לניפוץ. זה לא משנה אם אתה רופא מתמחה, עורך דין, רואה חשבון, עובד סוציאלי או בעל מקצוע אקדמי אחר, דינך נגזר להיות עבד. השכר שתקבל עבור שעת עבודה ינוע בין עשרים ושניים שקלים לשעה לעשרים וחמישה שקלים עבור שעת עבודה, במקרה הטוב. הרופאים ושכרם הם דוגמא מצוינת כדי להבין את האבסורד בו נמצאים הצעירים שלנו. הפערים בין רופא מתמחה לרופא בכיר בעלות השכר מגיעים במקרים מסוימים עד כדי פי עשרים ויותר. במילים אחרות, רופא מתחיל צריך לעבוד כשנתיים כדי שיגיע לשכרו של רופא בכיר העובד רק חודש אחד. זה נשמע סביר? זה הגיוני? זה אנושי? זה מוסרי? לא! ולא! את האבסורד הזה חייבים לסיים ועכשיו.
עיני לא צרה ברופאים הבכירים ולא באלה שהגיעו לאן שהגיעו מתוקף כישוריהם, עבודתם והוותק והמוניטין שצברו במהלך השנים. הדאגה נתונה לכך שהעובדים הצעירים לא יוכלו להקים בית, פשוט כך, אם המצב הזה לא יפסק. עם עשרים ושלושה שקלים לשעת עבודה אי אפשר להקים בית בישראל, בית במובן הרחב של המושג. עם הסכום הזה הצעירים, לפחות חלקם יחצה את האוקיאנוס וייפול כפרי בשל בזרועותיהם של חברות ומעסיקים שירפדו אותם בדולרים. ולכן, אם הדור הצעיר והמוכשר לא יקים היום בית, מחר לא תהיה מדינה.
להקים הסתדרות רק לצעירים
יש תקווה ויש פיתרון והוא נמצא בידיהם של הצעירים ורק בידיהם אם רק ירצו להשתמש בו.
על כל בעלי המקצועות שהוזכרו כאן, החל מרופאים וכלה בעובדים סוציאליים ומשפטנים, צעירים עד גיל שלושים וחמש, לפרוש כאיש אחד מההסתדרויות השונות ולהקים הסתדרות אחת בה הם יהיו חברים בה הם יהיו הרוב. עם הסתדרות חדשה (באמת) ומאות אלפי חברים מכל המקצועות שגילם עד שלושים וחמש, ידברו ראש הממשלה ושר האוצר בכבודם. רק שילוב בין הצדק שבתביעות העובדים הצעירים והכח הרב שיהיה בידיהם הם יוכלו לצאת ממעגל הקסמים בו הם נמצאים היום.
