קשה להאמין, אך עוד שנה עברה חלפה לידנו ואנחנו נמצאים בגיליון האחרון לשנת תשע"א.
השנה תיזכר כאחת השנים החשובות בכל הקשור לסדר היום האזרחי. לא פוליטיקאים, לא סופרים, לא עיתונאים ואפילו לא בתי המשפט על כל צורות הצבירה שלהם, הצליחו לעשות את מה שעשתה מחאת האוהלים של הצעירים.
אקדים ואומר שאני שמח וגא לחיות במדינה שהצעירים בה מכפרים במידה מסוימת על חטאיהם של הדורות הקודמים. אני מאושר להיות שייך ללב ולנשמה של חברה שרגע לפני שהיא נשאבת לדרך ללא מוצא, קמים אנשים ואומרים "עד כאן", ולוקחים את גורלם בידיהם.
מה שקרה הקיץ לא שייך לאדם זה או אחר, על אף העובדה שיש שמות למי שחלצו את השסתום מהדוד הרותח רגע לפני שהתפוצץ. דפני ליף, איציק שמולי וסתיו שפיר הם מהבולטים והמוכרים במובילי המאבק.
המחאה הבשילה משך עשרות שנים על אש קטנה, וכמו הר געש היא התפרצה מידי פעם וחזרה לשקוט. אירועי וואדי סליב בחיפה, בשנות החמישים סימנו את תחילת המאבק ואחריהם יצאו לרחובות וחטפו מכות הפנתרים השחורים בשנות השבעים במוסררה שבירושלים ובשנות התשעים היה זה ישראל טויטו זכרונו לברכה שהפך את כיכר המדינה שבלב תל אביב לכיכר הלחם ובסופו של דבר הוא הופקר והובס ונפטר משברון לב.
הר הגעש של אזרחי ישראל מבעבע שנים ועד שחוסר הצדק לא פגע בשלד שמחזיק את החברה כולה, מעמד הביניים, דברים לא זזו.
אני גא במיוחד בהתעוררות כאן, אצלנו בבית, של בני העיר דוגמת אביחי שטרן, גילי שושן וחבריהם מצל"ע, באביעד רוזנפלד יו"ר אגודת הסטודנטים, לוני נתנזון, משפחת קרן ואביב עזוז וחבריהם, באנשי המכללה ומרכז הצעירים ובארגוני הצעירים השונים כמו מצו"ק, בירדן ארליך מ'שינוי כיוון' ועוד רבים וטובים שיצאו למרתון במקום בו ישראלים היו רצים ריצות קצרות. כאשר האמת והצדק נפגשו, זה הביא לחיבורים ולאיחודים של ההמונים. כאן נציין שמתוך החבורה אני מנפה את כל בעלי האינטרסים הפוליטיים-מפלגתיים-נקודתיים שתפסו טרמפ על גבם של הצעירים, שבינתיים התפכחו מתמימות הנעורים שלהם והרחיקו אותם מהמחנה.
הקיץ הזה הוא קונצרט לרוח חדשה, אמיתית, שיצרו הצעירים במדינת ישראל. על אף שבעוד מספר ימים חומו של הקיץ יתפוגג, החום שנטעו הצעירים בליבותיהם של המוני ישראל יישמר ויגבר וימשיך להזין את התאים הבריאים בחברה הישראלית על כל גווניה. המאבק לקורת גג ולאפשרות לחיות בלי להרגיש שאתה פרזיט, היא חשובה, בעיקר בהמשכיותה. בית תמיד נצטרך, בלי אוכל אי אפשר, בגד תמיד נלבש ועבור חינוך טוב נשלם הכל, וזאת תהיה הערובה לכך שהמאבק יחיה ויבעט.
מהשבוע נצעד אל עבר ימים אחרים, אף אחד עדיין לא יודע לנבא את העתיד, על אף שלמענו כבר עשינו צעד אחד חשוב, יצאנו לרחוב ותבענו תמורה מאלה שאמורים לשרת אותנו בממשלה ובכנסת. עכשיו אנחנו תובעים מהטייקונים לנהוג בנו בהגינות. חיו, ואפילו טוב, ותנו לנו לחיות, פשוט לחיות.
