סוגיית ההומואים והלסביות ביהדות היא רגישה, עדינה וכאובה. העולם הנאור אומר בהגיון, מה הבעיה? כל אדם יבחר למי הוא נמשך ומה הוא בוחר לעשות, אך עם זאת התופעה שהתרחבה (לפחות באופן מוצהר) בשני העשורים האחרונים מעמידה את הסוגיה בפני סימן שאלה בולט מצד היהדות כלפי היחס האנושי למקרה, שכן מצד ההלכה האיסור ההלכתי ברור מאוד, ובלתי אפשרי להעניק לו פירושים מקלים, אך מצד שני אי אפשר להאשים אף אחד במשיכה כלפי בין מינו, בטח לא כשאלוקים בחר לברוא אותו ככה.
היחס כלפי "נטיות הפוכות", כפי שנוהגים לקרוא לזה במגזר הדתי, עומד בפני סתירה, שכן ידוע שהקב"ה לא מעמיד אדם בפני ניסיון שהוא לא יכול לעמוד בו, אולם מצד שני כבר ברור שרוב המקרים של אותם "נטיות הפוכות" הם מולדים ולא ניתנים לבחירה.
ראשית כל נתייחס לחד-מיניים שהושפעו מחוויות, משקעים, סקרנות, צלקות, או ריגושים ראשוניים שהגיעו כתוצאה מקשרים ש"אינם טבעיים ובריאים". כאן מדובר במקרים הניתנים לשליטה ולטיפול, כפי שעושים בארגון "עצת נפש" המעיד כי ישנם יותר מ-70% הצלחה לאנשים שמגיעים ומנסים להשתנות כפי שהם רואים זאת.
אך השאלה העיקרית היא כלפי אלה שנולדו ככה. הרב זמיר כהן, יו"ר ארגון "הידברות" טוען כי אין משמעות הדבר שעליהם לקבל זאת על עצמם: "זה לא אומר שאדם שנולד עם נטייה כזו יכול לומר 'זה אני וככה אני חי'. הרי כל ילד נולד עם נטיות, אופי וסגנון אחר", הוא מסביר, ומשווה את הדבר לילד אלים מטבעו: "יש ילד שנולד למשל עם נטיות לכעס, ומשתולל על כל דבר. האם זה אומר שטיפוס שנולד כעסן יכול לומר לחברה 'תקבלו אותי כפי שאני. אני מכה, משתולל, שובר, הורס ומזיק מפני שככה נולדתי וזה אני'? כמובן שהתשובה תהיה 'נכון, נולדת כך, אבל אתה צריך להתמודד. זה הניסיון שלך. נכון, זו התמודדות מאוד קשה. אבל יחד עם זאת צריכים להסתכל על הדברים בצורה נכונה. כשיש לאדם נטייה כזו, התורה לא דורשת ממנו שלא יחוש כך, אלא שלא יביא את הנטייה לידי מעשה. יש צעירים, בפרט דתיים, שמרגישים שהם עוברים על איסור בכל רגע בגלל הנטייה הזו, אבל התשובה היא שזה לא כך. אם יש לאדם נטייה, אז יש לו נטייה. התורה רק אוסרת להביא את הנטייה לידי ביצוע מעשי. כמו אדם שנולד עם רדיפת נשים בצורה מופרזת, הוא כזה. אבל האם מותר לו לבגוד באשתו בגלל שכך הוא נולד? אז הוא נולד כך, וצריך לדעת להתמודד ולהתגבר".
לטענת הרב כהן, יש מספר דרגות לנטייה מינית: יש כאלה שאין להם סלידה עמוקה מנשים, ויכולים באופן כללי ליצור גם קשר כזה, למרות העדפתם לגברים (כלומר, דו-מיניים). אלה לדעתו נמצאים בקצה הקל של הסקאלה, בעוד שבקצה השני נמצאים ההומואים שסולדים באופן אבסולוטי מנשים. ככל שהאדם נוטה לצד הראשון, הרב כהן סבור שטיפולי המרה (כפי שמציעים בארגון "עצת נפש") יוכלו לעזור לו. אולם במקרים קיצוניים כהגדרתו, בהם יש סלידה מוחלטת מנשים, טיפולי ההמרה אפקטיביים פחות. במילים אחרות, הכל אינדיווידואלי.
זה מצעד שמביא גאווה?
התסכול של הקהילה הלטה"בית די ברור. הרי בגלל נטייה מולדת הם מקבלים יחס שלילי מצד גורמים כאלה ואחרים, אך השאלה היא, האם אותם מצעדי גאווה ויציאות מהארון בפומבי משיגים את המטרה או גורמים לסלידה כלפיהם?
תחשבו על זה רגע, מצעדים בסדר גודל כזה מגיעים לאחר ניצחונות צבאיים, ולא כדי להתערטל ולהיראות כשחקן על במה. הרי לא הגיוני כל כך שכל אחד שגדל עם סטייה לא טבעית צריך להחצין וליחצ"ן זאת. יש שמצדדים במצעדים האלה, ואומרים שזה הפגנה מסוג אחר, אך בפועל זה נראה יותר כמו מסיבת רחוב לגייז, מאשר הפגנה למימוש זכויות ויחס הוגן.
חשוב להדגיש. הניסיון לקבל הכרה יכול להיות לגיטימי, אך להתנשק בעירום באמצע הרחוב עם לבוש של קרנבל, זה כבר לא בגבול הטעם הטוב, לדעתי ורק מרחיק מההכרה הרצויה והמיוחלת.
השבוע, באוניברסיטת בר אילן לא אפשרו לקיים מצעד גאווה במקום שמוגדר כדתי, וטענו שבמקום ניתן לערוך שיח ברמה אקדמית למען ההכרה והיחס השווה, אך מיד כל הצדקנים התרעמו על אותם "אנשי חושך" שלא נותנים להם להתנהג כמו בבריכה בתחום האוניברסיטה מכל 90% סטודנטים דתיים.
בכלל, הכעס כלפי הדתיים, כפי שהופנה בבחירות האחרונות כלפי מפלגת "הבית היהודי" הוא צביעות אחת גדולה, הרי אותה מפלגה מייצגת הזרם הדתי, ולפי היהדות אין לדבר מקום. מעניין למה לא פנו לחברי כנסת הערבים, ובכלל, למה לא עושים מצעד כזה באום אל פאחם?
הפתרון הוא פשוט. חיה ותן לחיות בכבוד הדדי למרות ההבדלים בינינו, אך משם ועד לעשות את הטררם השנתי הזה, יכול ליצור התרסה וסלידה.
