סביר להניח שאי פעם נתקלתם במושג "פדיון נפש". אם אתם נמצאים בתקופה קשה או עומדים בפני מעמד גורלי כמו ניתוח, ניתן לבצע פדיון נפש. שזו למעשה פעולה רוחנית שמשחררת את האדם מגזירה או חסימה ומתבצעת כך: לוקחים את שם האדם, הופכים אותו לגימטריה, ואת הערך המספרי-גימטרי פודים בכסף, לא פחות מעשר פעמים ח"י, כלומר לא פחות מ-180 שקלים. צדיקים ורבנים עושים תיקון מיוחד תמורת הסכום הזה. כלומר, אם חלילה יש חסימה או גזירה על אותו אדם, במקום החסימה שרובצת עליו, הכסף ילך ככפרה, בדומה למה שעושים בכיפור. חשוב לציין שלא כל אדם יודע לעשות זאת. בדרך כלל יש צדיקים שיודעים לעשות את הפעולה הזו, וזה עובד. טוב לעשות את זה לפני ניתוחים או במקרים שצריכים קצת ישועה, כשאתה רוצה 'לנקות את המצב'.
הרעיון הוא שהכסף נקרא 'דמים' מלשון דם. דם הוא מרכיב החיים. כשאדם עושה פעולה ומחליף 'דמים' בדמים, זו כפרה. אם יש גזירה כלשהי, הוא פודה זאת בכסף. זה מנהג ישראל קדום מאוד". אך כאמור, חשוב לציין הכסף אמור ללכת לצדקה לחשבונו האישי של אף רב או צדיק, כזה או אחר.
מה המקור?
המקור הקדום ביותר מופיע בנביא, אצל שאול המלך שהלך לחפש את האתונות. הנער אמר לו 'בוא נלך לשמואל, הוא החוזה'. שמואל אמר לו 'אבל אין לנו מה לתת לנביא בתרומה'. המשמעות ברורה: כשרוצים לקבל משהו רוחני, צריכים להמיר אותו בדבר גשמי. ראיתי במפרשים שזה המקור לפדיון הנפש.
חשוב לציין שלא כל רב בית כנסת או איזה "מקובל" באינטרנט יכול לעשות את זה, אלא רק אנשים שעוסקים בתורה יומם ולילה ובקיאים היטב בכל עולם התורה. אם אינכם מכירים, עדיף לגשת לרב עיר, או לתלמיד חכם מובהק ולהתייעץ איתו, ולא להתפתות בשום פנים באופן לכל מיני פרסומות קופצות באינטרנט שמספרים על מתקשרים ומקובלים מפוקפקים למיניהם, שהדבר היחיד שמעניין אותם זה כסף.
הרב בנימין שמואלי מארגון הידברות מסביר כי "הפירוש הוא שכל החטאים מתכפרים בצדקה, ובכך ניצולים מדיני שמים. ישנם מקובלים יראי שמיים אשר באו בסוד ה' ומבינים את סוד העניין על פי ספרי המקובלים כמה צדקה ליתן, על כל חטא".
סיפור על פדיון נפש מסוג אחר
פעם אחת, כך מסופר, יצא הנביא למסע עם רבי יהושע בן לוי, שהשתוקק ללמוד את דרכו ולהכיר את חוכמתו. אליהו הציב בפניו רק תנאי אחד: שלא ישאל לפשר מעשיו. בביקורם הראשון הגיעו השניים לבית של עניים שאירחו אותם מכל הלב. הם נתנו להם לאכול, לשתות, ללון בנוחות והכל בסבר פנים יפות, למרות שכאמור, הם היו עניים ומקור הפרנסה היחיד שלהם הייתה הפרה מניבת החלב שבחצר. בבוקר קמו האורחים ואליהו הנביא התפלל על הפרה שתמות. מיד מתה. רבי יהושע בן לוי תמה על הדבר, ולא הבין מדוע במקום לקבל שכר "זכו" העניים שבגלל אליהו הפרה מתה.
ביום השני התארחו השניים אצל עשיר אחד שלא ממש פרס לפניהם שטיח אדום, אלא התייחס אליהם די בנבזות ואפילו לא הציע להם אוכל ושתייה. ראו השניים שלאותו עשיר יש בבית קיר שהתמוטט, ועכשיו עליו לבנותו. בבוקר התפלל אליהו שהקיר ייבנה מאליו, וכך היה. גם כאן התפלא ר' יהושע על ה"תשלום" שמגיע לאותו עשיר שחצן, אבל זכר את הבטחתו לא לשאול דבר.
השניים עברו בעוד כמה מקומות ור' יהושע צפה בכמה מחזות לא ממש הגיוניים. רק בסופו של המסע המשותף ביקש להבין את ההיגיון. ענה לו אליהו: "דע כי האיש שהרגתי פרתו, אותו היום נגזר על אשתו למות, ואני התפללתי לאל להיות פרתו פדיון נפש אשתו. והאיש העשיר שבניתי לו הקיר, אם הייתי מניחו לבנותו היה מגלה יסודו, והיה מוצא בו מטמון גדול מזהב ומכסף, ועל כן בניתי לו".
במילים אחרות, כל אחד קיבל כגמולו, למרות שבאופן שטחי ניתן לחשוב אחרת. ובמילים עוד יותר אחרות, לעולם אל תשפטו לפני שתכירו את התמונה המלאה.
