למרות שתאמתי עם רעיה את הפגישה לראיון הזה, לא הצלחנו לנהל שיחה רצופה יותר מכמה דקות. היא לא נחה לרגע, מתרוצצת מחדר אחד למשנהו, לאחד היא מחברת את מכשיר המתיחה, לאחר את ה'טנס' שמפיק זרם חשמלי עדין, ובין לבין היא מניחה יד רכה על מטופל שצולע על רגלו. קצת קשה להבין, איך היא מתכוונת לעזוב את עבודתה, ומי ימלא את החלל הגדול שהיא תותיר כאן אחרי עזיבתה בעוד שלושה ימים.
באחד החדרים פגשתי את משה כהן, שהיה מפקד תחנת משטרת קריית שמונה, הוא שכב על מיטה מחובר למכשיר האולטרסאונד. משה שנפצע בעת שירותו במשטרה בשנת 1983 בעמוד השדרה התחתון מטופל מאז אצל רעיה. הפעם, עקב כאבים בברך. כשספרתי לו כי הגעתי לקיים עמה ראיון פרידה הוא נשמע טיפה נרגש. משה אחז בידה של רעיה והמבט שלה אמר הכול. "בהתחלה התייחסתי לרעיה כמו למטפלת, אבל מהר מאד גיליתי שהיא ממש שותפה שלי לכאב, הרגשתי שהשיקום שלי קורם עור וגידים מגיע מידיה האוהבות ומהרצון העז שלה להיות שותפה בתהליך השיקומי. המיוחד ברעיה זה שמעבר לטיפול הפיזי היא מתחברת לנפש של המטופל. היא למדה ממני פרטים אישים על חיי ועל משפחתי. אני רק מאחל לה שכל הטוב שהיא העניקה לכל כך הרבה אנשים יחזור אליה בחופן מלא של אהבה".
גם רחמים יעקובי שישב על הספסל בכניסה ונראה היה כי הכאב ברגלו קשה מנשוא, ביקש לספר לי על רעיה "כבר שבועיים שהיא מטפלת בי ואני אומר שהאישה הזו היא פשוט נכס. כל הכבוד לה על הטיפול המסור".
מפעל חיים
רעיה נולדה בקיבוץ מעלה החמישה בשנת 1945. היא התקבלה ללימודי הפיזיותרפיה בבית חולים 'אסף הרופא'. שם היא הכירה את מי שיהיה חברה לחיים ניר בן-צבי, אז קצין קשר צעיר שהובהל לבית החולים לאחר פציעה קשה בתאונת דרכים בה קיפחו חייהם שניים מחבריו. "כששואלים אותי איפה הכרתי אותו אני תמיד אומרת במיטה", אומרת בצחוק רעיה על המקום בו הכירה את בעלה לעתיד.
לאחר נישואיהם הגיעו להתגורר בקיבוץ דן. כיום הם הורים לארבעה ילדים, מהם זכו לראות 7 נכדים. במהלך השנים הייתה רעיה רכזת ועדות בריאות, שיקום ועבודה, וקדנציה אחת כמזכירת קיבוץ. כשאת כל התפקידים האלה היא ממלאת במקביל לעבודתה במכון לפיזיותרפיה בקריית שמונה.
היא התחילה לעבוד במכון בקריית שמונה בשנת 1967 לבד ללא תקנים, וכל שנה הוסיפה עוד משהו, עוד עובדת, עוד משרה, עוד חדר. שום דבר לא הלך בקלות. היום, מי שמבקר במקום מבין עד כמה מפעל חייה הוא ייחודי בקנה מידה ארצי.
הצוות שעובד אתה כבר שנים רבות רוחש לה הערכה רבה, והיא מצידה גוננה עליו ולא אפשרה לשום גורם חיצוני ל'הפריע' או 'להשפיע' על מהלך העבודה המקצועי. "כל אחת מבנות הצוות יכולה להעיד על תחושת הכבוד והגיבוי שהיא מקבלת מרעיה", או כמו שהיטיבה לבטא באוזני אחת הפיזיותרפיסטיות: "רעיה היא לא רק מנהלת רגישה ואכפתית, אלא גם אם ואחות, שכונסת כאן את כולנו, השותפות שלה, תחת כנפיה הטובות".
ואכן גם הנהלת קופת חולים העריכה את ניהולה המקצועי והיא זכתה לקבל 3 פרסים על מצוינות.
גם בשנים שהייתה מזכירה בקיבוץ דן היא לא הפסיקה את פעילותה במכון. היא הפחיתה בשעות אבל לא עזבה את המכון. מגיעה מוקדם, שמה מוזיקת רקע מרגיעה של באך, בטהובן או שוברט חלק בלתי נפרד מאהבתה למקצוע, ומקבלת את ראשוני המטופלים בחיוך רחב.
– רעיה, נודע לי שכבר שנים את מתחילה את יום העבודה שלך במכון בשש וחצי בבוקר, למה כל כך מוקדם?
"כדי לתת שרות גם לאלה שלא יכולים יותר מאוחר".
– מה ההרגשה שלך שאת עוזבת בשבוע הבא?
"יש לי רגשות מעורבים. מצד אחד אדם צריך לדעת מתי לסיים פרק בחיים. מצד שני, זה מקום עבודה של ארבעים וחמש שנים, בשבילי זה היה משפחה נוספת, זה היה חלק מאד משמעותי בחיים שלי. יש לי פה צוות מדהים, אין עליו. הקושי הגדול זה להיפרד גם ממנו למרות שאפשר לבוא ולהיפגש, כי בנינו מארג משפחתי שאנחנו כבר מכירים כל אחד את השני לפי איך שהוא נכנס בבוקר, איך הוא מרגיש, זה כמו משפחה. איך הבנות אמרו 'זה כאילו לא תהיה אימא'. ואני השבתי 'תהיה אימא אחרת'".
– מי מחליף אותך?
"רון שריידר תושב ראש פינה, יגיע כבר ביום ראשון הקרוב לחפיפה".
– למה לא נבחר מישהו מהצוות הקיים?
"יצא מכרז מטעם שירותי בריאות כללית ורון נבחר מבין המועמדים".
– מה המקרה שהכי ריגש אותך מתוך כל המקרים בהם טיפלת?
"שראיתי אנשים שמגיעים על כיסא גלגלים בוכים מכאבים, ואומרים שאין מצב שהם ידרכו על הרגל הפגועה. ויש היום טכניקות טיפוליות שבתוך שלושת רבעי שעה אנשים עומדים על שתי הרגלים. אבל אין ספק שהמקרה שהכי ריגש אותי הוא הסיפור של אופיר רווח".
– ספרי לי מה היה?
"לפני שנים רבות החלפתי אחות בביקורי בית, והגעתי לביתם של משפחת רווח. במיטה שכב ילד כבן שתיים עשרה שמלבד הראש לא הזיז שום איבר בגופו. מחלה דמוי פוליו.
הוא היה משותק בארבעה גפים, התעקשתי שיעבירו אותו לתל השומר ועם פרוטקציה שהפעלתי, הוא היה חצי שנה בשיקום ולא קרה כלום. הוריו כבר התכוננו להכין לו בקריית שמונה דירת נכים ופתאום הוא התאושש וקרה הנס. עשר שנים אח"כ, נפגשתי לצערי שוב עם אופיר, אחרי שהוא עבר תאונת דרכים קשה ביותר, והיה חשש לחייו ואת השיקום הוא עשה איתי. הייתי אתו בשני צמתים משמעותיים בחייו. והנה היום כשאני רואה אותו מטייל עם אשתו יחד עם עגלת התינוק שלהם, אני מתרגשת עד דמעות. אנחנו מתחבקים חיבוק חם וארוך. ועכשיו, הצלחת לגרום לי שוב להזיל דמעה".
בעקבות דבריה המרגשים התקשרתי לאופיר רווח ושתפתי אותו בהרגשתה של רעיה. ספרתי לו כי רעיה מסיימת את עבודתה ופורשת לגמלאות, אופיר נשמע נרגש מאד: "כולי צמרמורת, אני ממש נפעם מד"ר קריסטל ומרעיה", וקולו נשבר "רעיה היא חלק משמעותי מחיי. בכל פעם שאני נפגש אתה, אני מתמלא באושר ועיני מוארות משמחה. היא אישה אצילית ומיוחדת".
– רעיה, נראה לי שהפרידה תהיה לך קשה.
"בהחלט. אני מאד אוהבת אנשים ומאד מתחברת אליהם כבני אדם. פגשתי כאן אנשים שלא סיימו בית ספר יסודי, אבל חוכמת החיים שלהם, הדיבור שלהם והחום שלהם, זה דבר שלא לומדים בשום בית ספר, אי אפשר לקנות בשום מקום. קריית שמונה בעיני מאד מיוחדת. החום של האנשים, אנשים מופלאים".
– הם יחסרו לך?
"מאד. אפילו העיניים כבר דומעות לי ואני לא אוהבת להרגיש ככה….", ואז היא מתעקשת לחייך חיוך קטן. אותו חיוך שובה לב.
