כמעט שנה חלפה מהיום שבו אבי האהוב נפטר. שנה מאז שרונלד המטפל הפיליפיני שהפך לחלק ממשפחתנו נפרד גם הוא מאתנו. ביום הראשון כשהוא הגיע לביתנו, ראיתי גבר מלוכסן עיניים, עיניים טובות. מולי ניצב צעיר טיפה נרגש, מדבר עברית עילגת. הוא הושיט את ידו לאבי העיוור ואמר לו "אבא. אני רונלד". ומאותו רגע שהוא קרא לו 'אבא', הוא הפך לאחינו אנחנו קראנו לו רוני, רק שנים אח"כ הבנו עד כמה השם החדש שבחרנו לו ממש הלם אותו.
שבע שנים הוא שהה בביתנו. די מהר הוא למד לדבר עברית, ואחריי ארבע שנים נותרתי פעור פה כשגיליתי כי למד בכוחות עצמו לקרוא ולכתוב עברית.
רוני הפך לבן בית, חלק בלתי נפרד מאתנו. הוא למד לבנות סוכה, לטפל ולגדל בגינה את הריחן שאהבנו, וגם למד לבשל אוכל פרסי אמיתי. הוא טיפל באבי במסירות ובדאגה נוגעת ללב.
לא פעם חשבתי ביני לבין עצמי שמזל גדול נפל בחלקנו שדווקא רוני הוא זה שהגיע לביתנו. במיוחד כאשר מידי פעם התפרסמו ידיעות בעיתונות הארצית על עובדים זרים שהתעמרו בקשישים שבהם היו אמורים לטפל, הסיפורים על אותם עובדים שניצלו את חוסר האונים של הקשישים העבירו בי רעד וחלחלה.
בישראל רוני הכיר צעירה פיליפינית שעבדה גם היא טיפלה בקשיש, הם נישאו בתל-אביב. ששון אחי הבכור שהוא אדם מיוחד, הוא זה שליווה אותו לחופה, מכולנו בינו לבין ששון נוצרו הקשרים הקרובים ביותר, וזה לא היה במקרה, ששון האח עם הלב ענק היה שם בשביל כולנו כשהיינו ילדים, ורוני האח 'המאומץ' זכה ליחס דומה ממנו גם.
לא חלף זמן רב ורעייתו הטריה של רוני הרתה. כשחזרה ללדת בפיליפינים את בתם, רוני היה עדיין איתנו בישראל. הפעם הראשונה שהוא ראה אותה הייתה כשהיא הייתה כבר בת חמש.
לא פעם בשיחות שהיו בינינו תהיתי איך הוא עומד בגעגועים אל בתו התינוקת. רוני סיפר כי במקום שממנו הוא בא, בפיליפינים הענייה, ארץ עם אבטלה גדולה, הדרך היחידה שלו ושל רבים אחרים זה לעבוד בארץ זרה. ואכן, כשסיים כאן את עבודתו בכסף שחסך ושלח בכל חודש לרעייתו, הוא הצליח לקנות בית לו ולמשפחתו החדשה.
כמו רוני ישנן עוד נשים רבות שמשאירות את ילדיהן מאחור, ומגיעות לישראל כדי להתפרנס ולהבטיח לילדיהן עתיד טוב יותר.
השבוע, בחרתי להביא את סיפורן של שתי צעירות שגם הן עזבו את ביתן והגיעו לישראל כדי לעבוד בסיעוד. אני פוגש אותן מידי יום, כשהן באות למועדון לעיוור ביחד עם המטופלים שלהן.
שתיהן הפכו לחלק ממשפחת "בית-ליאור", מועדון שאליו מגיעים כבדי ראייה ועיוורים מקריית שמונה והאזור. הן מעורבות בפעילות, מסייעות בכל שנדרש, ושותפות מלאות בחיי החברים.
הראשונה היא שולה מנפאל, שולה שזה שמה האמתי גם בפספורט, מתנהגת ומדברת ממש כאחת הישראליות ואלמלא יופייה האוריינטלי, שמסגיר אותה ניתן בקלות לחשוב שהיא בכלל מכאן .שולה (27) הגיעה לקריית שמונה לפני שנתיים וחצי, כדי לטפל באפרים סורדו, אפרים, אלמן, איש לבבי ששרת שנים רבות במשמר הגבול, וכעת עם הזדקנותו ועם הקושי בכך שהפך כבד ראייה הוא נזקק ללווי צמוד. אפרים מתנהג אליה כאב, וחש ששולה היא בתו הקטנה.
שולה, נולדה וגדלה יחד עם 5 אחים בקטמנדו, לאם, עקרת בית ואב מורה באוניברסיטה. "נפאל, זו ארץ יפה, עם אוצרות טבע רבים, ההרים הגבוהים בעולם הם בנפאל, לצד מעיינות מרהיבים" היא מספרת על ארץ הולדתה "הפער בארצי בין העניים לבין העשירים הוא מאד גדול". היא אומרת בעצבות.
אחרי שסיימה לימודי הוראה, היא הגיעה לישראל כדי לחסוך כסף במטרה להמשיך וללמוד באוניברסיטה.
– שולה, למה בחרת לבוא לעבוד דווקא בישראל?
"בנפאל סיפרו עד כמה ארץ ישראל היא מדינה טובה. ואכן גיליתי ארץ שיש בה אנשים חמים וטובים.
כאן מתנהגים בכבוד לנשים, מקפידים על זכויות עובדים ומאד הוגנים".
– מה קשה לך פה?
"המרחק מההורים ומהמשפחה. וזה שהעבודה היא 24 שעות ביממה, לא קל לטפל באנשים מבוגרים וסיעודיים, צריך הרבה סבלנות ורגישות".
– איך המשפחה קבלה אותך?
"למזלי הטוב הגעתי לבית חם, ילדיו של אפרים: יונה וחווה מתייחסים אלי יפה ובכבוד. אני באמת זכיתי במשפחה טובה".
– מה דעתך על הישראלים?
"הם אנשים טובים, עוזרים בכל מקום, ברחוב בכל פינה תמיד מושיטים יד".
– במה אנחנו שונים מהאנשים בנפאל?
"הדבר שהכי ריגש אותי זה ההתייחסות לכבודן של נשים. לדוגמא אם בנפאל אישה תהיה חשופה להטרדה מינית, אפילו אם היא תאזור אומץ ותתלונן נגד המטריד, היא עדיין תרגיש מבוישת ואשמה, משהו בחינוך אצלנו. ואילו כאן החוק מאד מגן על הנשים ועל כבודן, כל המערכת עומדת לצדן, וזה דבר יפה וחשוב".
– איזה אוכל את מבשלת?
"למדתי להכין אוכל ישראלי שאפרים אוהב. מרק, שניצל, קציצות ואורז".
– מה מהמאכלים הישראלים את אוהבת, ולאיזה אוכל מנפאל את מתגעגעת?
"אני מאד אוהבת פלאפל. יש גם קוסקוס שאין אצלנו אני לא כל כך אוהבת. אצלנו יש מאכל שדומה לסיגרים ולפסטלים שמכינים כאן, זה נקרא "סמוסה". זה ממש מעדן, לזה אני הכי מתגעגעת".
– מה מהחגים שלנו את אוהבת?
"פורים. זה חג שמזכיר לי את נפאל, גם לנו יש יום שכולם מתחפשים שנקרא "הולי". אני אוהבת גם את ראש השנה, חג שבו כל המשפחה מתכנסת יחד, זה חג שמאד מוצא חן בעיני ההתלכדות המשפחתית, ואולי זה גם כי זה מזכיר לי את המשפחה שאליה אני כה מתגעגעת".
– מה הסיכוי שתישארי לגור בישראל כל חייך?
"אין סיכוי. אני מתכוונת להמשיך וללמוד, להתקדם בתחום ההוראה. למרות שיהיה לי מאד קשה לעזוב את ישראל.
את חברת המועדון, חנה דניאל שהיא אישה מקסימה ומיוחדת מלווה בשנה האחרונה סינטיה דיימלו (29), שהגיעה לכאן מבומבי שבהודו.
חנה שבצעירותה עבדה שנים רבות ב"רשות החולה" נחשבה לעובדת חרוצה במיוחד, ואף זכתה בפרס של קוטפת כותנה הזריזה בארץ. כאן המקום להזכיר כי בשנים ההן הקטיף של הכותנה נעשה בידיים חשופות, עוד לפני עידן הקוטפות, חנה לא נרתעה משיחי הכותנה הדוקרניים, ועבדה במרץ ובחריצות מדהימה.
חנה אם שגידלה בנים ובנות טובים ומוצלחים, ממש מקור לגאווה ולתפארת, מקבלת מילדיה המון חום ואהבה, מאז שהתאלמנה מאברהם ז"ל הם סביבה כל הזמן.
לאחרונה חנה עברה אירוע מוחי וכעת היא נזקקת ללוי צמוד וסינטיה המלווה השתלבה כחלק מהמשפחה.
קרוב ורחוק
בקריית שמונה ישנן עשרות עובדות זרות שעוסקות בתחום הסיעוד. אחד הדברים שמרגשים אותי כל פעם מחדש זה שלמרות כל התמיכה והעזרה של בני ובנות המטופלים כגון: משפחת דניאל ומשפחת סורדו, עם כל האהבה והרצון להיות לצד ההורים בתקופות הכי קשות, הם מוכרחים לקבל עזרה.
נדמה לי, כי דווקא אצלנו המשפחות בקריית שמונה נטית הלב היא לטפל בהורים עד יומם האחרון, ולא לאפשר להם להגיע לבתי אבות ויהיו הטובים ביותר שיש.
ומי שעוזר לנו לעמוד במשימה, וכל מי שהוריו הפכו סיעודיים יודע באיזה קושי זה כרוך, מי שעוזר לנו הן אותן עובדות זרות, שבאות מאד מרחוק אבל מהר מאד הן הופכות להכי קרובות.
