מי שחיפש לפני ארבעים שנה להכניס מקרר חדש לביתו היה צריך להגיע לרסקו ולחכות לפינקלשטיין.
האנשים ידעו כי יש לו פינה קבועה. במעלה המדרגות הוא היה ממתין עם המנשא המיוחד שאותה הוא היה רותם לגבו, כורע מתחת למקרר ומניף אותו כאילו היה ילד קטן שאותו הוא נושא על גבו לטיול.
המקררים שיוצרו אז היו כבדים פי כמה מאלה שמיוצרים היום. אבל זה לא באמת הכביד על פינקלשטיין. הוא היה אז צעיר וחזק מאד. גבר שרירי וגדול שסרט מתוח על מצחו, חבריו כינו אותו 'רינגו'.
את המקררים הכבדים הוא היה סוחב על גבו אחרי יום עבודה בעיריית קריית שמונה. את היום הוא היה מתחיל בשעה 4 בבוקר בפינוי מכולות האשפה, ורק אח"כ הוא היה מתפנה להעמסת המקררים. "אלוני ז"ל היה איש יקר. היה קם אתנו בארבע בבוקר לפינוי האשפה, מביא לנו קרואסונים חמים". גם גבי מלכין מזכיר העיר איש יקר, עזר לי הרבה". אמר לי פינקלשטיין השבוע.
פינקלשטיין לא קבע מחיר לסבלות. כל אחד שילם לפי יכולתו. הוא לא התמקח ולא התווכח, זה משהו באופיו הפשוט והטוב. לימים יתברר כי זה דווקא בעוכריו.
הסיפור הבא יכול ללמד משהו על טוב ליבו של פינקלשטיין. בשנת 1991 כששמעון הדרי היה המאמן של איתוראן קריית שמונה עבד פינקלשטיין בתור האפסנאי של הקבוצה. מאז הם שומרים על קשר חברי והדרי הפך עבורו לכתובת בכל נושא ובקשה. "פינקלשטיין היה השריף של שפרינצק" אמר לי הדרי השבוע בשיחת הטלפון "הוא אדם חרוץ שלא בוחל בשום עבודה. איש קשה יום שהחיים לא האירו לו פנים ולמרות הכול הוא איש של חסד ונתינה. כשאילן עזריה שחקן מכבי נתניה הגיע לקריית שמונה, בשבועות הראשונים לא היה לו היכן להתגורר. פינקלשטיין לקח אותו לביתו והוא אירח אותו כבן משפחה".
יש גם סיפור אחד משעשע מהתקופה ההיא שבה עבד פינקלשטיין כאפסנאי. באחד הימים כשנכנסו שחקני הקבוצה להתקלח הם גילו להפתעתם כי מישהו העלים להם את השמפו הגדול.
התברר כי פינקלשטיין לתומו חשב שמדובר בתרכיז והכניס את השמפו לתא ההקפאה של המקרר.
למרות ממדי גופו הגדול, פינקלשטיין לא עשה שימוש לרעה בכוחו. גם בשנים ההן, בהן התפתחו קטטות רחוב לא פעם בין צעירי השכונות, מספיק הייתה עצם נוכחותו של פינקלשטיין בסביבה כדי לזרוע פחד בקרב יריביו.
את עבודת הסבלות למד פינקלשטיין מאביו מלך ז"ל שהיה עגלון והתפרנס מעבודת סבלות בשכונות. דוד בנם הבכור של אדלה ומלך ז"ל, היה מצטרף אל אביו שהיה מהלך ברחובות עם סוס ועגלה מבצע הובלות ובדרך מחלק גם סוכריות לילדים. יש לו עוד שלושה אחים. שמעון שמתגורר בתל-אביב, נחמן שעובד בכפר גלעדי ואחות לאה שמתגוררת בכרמיאל.
הוא סיים את לימודי בית הספר היסודי בבית הספר 'רננים'. ואז נשלח ללמוד מסגרות במפתן שבצפת.
למרות שעד היום הוא אינו יודע קרוא וכתוב, לפינקלשטיין יש חוכמת רחוב שאותה הוא למד בדרכים הקשות. הוא מזכיר לי צורף מומחה שמזהה מיד את הטבעת שמונחת בידו. אם אמתית היא או מזויפת. כך הוא מאבחן בני אדם וחברים. הוא לא שוכח להוקיר תודה לכל מי שמסייע לו "איש יקר , אין מה לדבר" כך הוא נוהג לספר כאשר ברצונו לתאר אדם, או חבר שדואג לו.
"פינקלשטיין הוא אדם עם לב ענק" אמר לי השבוע עזריה שחקן הכדורגל שהתגורר תקופה מה בביתו של דוד. "הוא קיבל אותי כבן משפחה, איש קשה יום אבל מקסים".
והמילה קשה יום, שבה משתמשים רבים ממכריו היא רק חלק ממה שהוא עובר בימים אלה.
הקושי הגדול שהוא נתקל בו היום זה הכרת הנכות שלו על ידי ביטוח לאומי. הוא הוזמן כבר לכמה ועדות רפואיות, אך עדיין לא הסתיימה תביעתו. מי שמסייע לו בסבך הבירוקרטיה הוא חבר המועצה יגאל בוזגלו. "איש יקר בוזגלו " הוא אומר. בינתיים הוא מתקשה להתמודד עם המצב הכלכלי הקשה גם ככה ובהיעדר הכנסה ראויה מצבו לא קל.
הרופא שמטפל בו ומלווה אותו במסירות ובדאגה אבהית הוא רופא המשפחה שלו ד"ר רוברט קסטנבנד. "אני מסייע לו בכל דרך אפשרית" אמר לי השבוע ד"ר קסטנבנד "על פי חוות דעתי המקצועית, מצבו הבריאותי של פינקלשטיין מחייב גמלת נכות. צר לי על כל הקשיים והבירוקרטיה שמערימים עליו לאורך כל הדרך".
מי שרואה אותו היום מתקשה להאמין כי האיש הזה שפעם היה מניף מקררים ומטפס איתם במעלה המדרגות בקלילות אינו מצליח היום ללכת כמה צעדים עם גב זקוף.
פינקלשטיין מתנייד בעזרת קולנועית, בבית הוא נעזר בכיסא גלגלים. את המרחק מהקולנועית עד למשרד שבו נפגשנו הוא עושה בהליכה איטית, נעזר ונתמך במקל הליכה. ולמרות הכול הוא איש אופטימי ששמח בחלקו. הוא מחייך אלי בלבביות, ממהר לכבד אותי בסיגריה, איש כזה שרוצה לתת את כל מה שאין לו.
– פינקלשטיין, ממה אתה מתפרנס היום?
"מהפנסיה של העירייה בסך 4.000 שקלים".
– כמה ילדים יש לך?
"ארבעה".
– איך אתה מסתדר?
"קשה לי מאד. כואב לי שאחרי שנתתי את כול חי, עזרתי לכל מי שפנה אלי ושילמתי ביטוח לאומי. בביטוח לאומי לא מכירים בנכות שלי וטוענים שזה נגרם לי מזקנה ולא מעבודה מאומצת. אני נוסע כל פעם לוועדות ומתפלל שזה יסתדר, כי אחרת באמת אני לא יוכל להסתדר".
– מתי היית בחו"ל?
"בחיים לא נסעתי לחו"ל, אני לא זוכר מתי נסענו לחופש כל המשפחה. החיים לא קלים. את החשמל ניתקו כי אני קונה בכרטיס ועכשיו זה נגמר".
– מה החלום שלך?
"זכיתי לילדים טובים ונפלאים. אני רוצה רק שהם יהיו בריאים שהמשפחה שלי תהייה בריאה. זהו, לא צריך יותר כלום".
###### ###### ###
פינקלשטיין הסבל משפרינצק, מסמל עבורי חלק מאותו פסיפס אנושי של ימי חלסה. דור שהולך ונעלם. כמו, רפאל החלבן הסנדלר מרסקו או דוכן הפלאפל הקטן של רווח ז"ל היקר.
נזכרתי, איך בילדותנו, היינו מתאספים בפינת הרחוב בשיכון ד' סביב פרץ ז"ל, שהיה מכין 'עוגה עשרה'. סופגנייה שטוגנה בשמן עמוק ומעליה סוכר שפוזר ביד נדיבה. הריח של הסופגנייה היה מגיע עד למרחוק. ועם עשרה גרוש היינו מאושרים ושבעים יותר מכל עוגת קצפת של קונדיטוריה מפוארת.
אז נכון שמצבו הכלכלי של פינקלשטיין רחוק מלהיות מזהיר. ובטוח שאם היה לו יותר כסף הוא היה שמח יותר. אבל עדיין ולמרות כל הקשיים הוא איש מאושר שלא מבקש הרבה. חולם רק שמשפחתו תהיה בריאה ומצדיק את האמרה "מיהו מאושר השמח בחלקו".
