לפני חודש בדיוק יצא אורן ז"ל יחד עם בנו, ירדן ויגאל לניאדו לכרות את העץ ליד מע"ש אהבה. זה היה אחד מהימים הכי מאושרים של חייו, הוא חיכה בקוצר רוח ליום הזה. זה לא היה רק בגלל כריתת העץ לתנור העצים בביתו. "זה זמן איכות לי ולבן שלי האהוב" הוא שיתף את חברו הטוב מהמשטרה לניאדו בדרך כשנסעו.
אורן ניסר את העץ והיה כהרגלו במצב רוח מרומם. בזמן שהוא ניסר, ירדן ולניאדו העמיסו את גזרי העצים. כשסיים את עבודת הניסור, הוא נשכב על גבו, על האדמה, פרש את ידיו בהנאה, באותה תנוחה שאפיינה אותו לאחר מאמץ ועבודה קשה.
"ככה היה אורן, תמיד אחרי שהיינו מסיימים לכרות עצים, הוא היה נשכב על האדמה, פורש ידיים ומחייך את החיוך המדהים שלו" משחזר לניאדו את הרגע האחרון שבו איבד את חברו. "אלא שלפתע הבחנתי כי עיניו מתגלגלות, וידעתי שמשהו רע קורה. הרגשתי שאני מאבד אותו, מיד ביצעתי בו החייאה, וירדן התקשר לאמבולנס שפינה אותו לחדר מיון". אורן נפטר באותו היום, הסיבה כנראה דום לב, והוא רק בן חמישים.
הלווייתו של אורן התקיימה קרוב לחצות בטקס משטרתי מלא. הוא נטמן בבית העלמין בכפר יובל, הכפר שכה אהב. למרות השעה המאוחרת ולמרות שמותו הפתאומי לא הותיר גם זמן לתלות אפילו מודעת אבל, הידיעה על מותו עברה בקריית שמונה מפה לאוזן והתפשטה כמו אש בשדה קוצים, העיר כולה הוכתה בהלם. קרוב לאלפיים איש הגיעו בשעת לילה מאוחרת, והצטופפו בבית העלמין, טור ארוך של מכוניות השתרך מקריית-שמונה ועד הישוב הקטן. כולם באו להיפרד ממנו. רבים מהם הרגישו שהוא היה החבר הקרוב ביותר בשבילם. אנשי משטרה, עבריינים, אזרחים שנתקלו בו פעם, ומאז הוא שבה את ליבם.
אל תבכו
במוצאי שבת האחרונה נסעתי לביתו של אורן בכפר יובל. זה בית מטופח ולו גינה גדולה, וניכר שיד אוהבת השקיעה כאן וטיפחה את הצמחים והפרחים שעות רבות. בבית פגשתי את אורלי הרעיה עטופה במעיל משטרתי, מחבקת את המעיל שמזכיר לה ודאי את אהובה. הבנים: אור (27) שמשרת במשרד ראש הממשלה לצידו רעייתו טל. הבן ירדן (22) שעוסק במוזיקה. ישעיה גבאי חברו הקרוב והטוב מהמושב מאז הילדות, ענבל האחות של אורלי שגם היא מתגוררת בכפר יובל "שמאז שבעלי חלה בפרקינסון, אורן היה דמות אבהית לילדי ובמיוחד לבתי ניצן שהספידה אותו ביום מותו, עבורה הוא היה דמות נערצת" דורית (מלול) שיטרית שמחזיקה בפיה את הסיגריה האלקטרונית שאורן הזמין לפני מותו כי הוא הפסיק בדיוק שבועיים לפני כן לעשן, וזו המתנה שלה ממנו.
ישבנו שעה ארוכה והם סיפרו מה היה עבורם אורן. לא היה שם בכי, וגם לא דמעות. הייתה תחושה שכאילו אורן עומד מחוץ לדלת ותיכף הוא יכנס, הם סרבו לדבר עליו בלשון עבר, ואולי כי ככה הוא רצה שהם יזכרו אותו, והם שאהבו אותו כל כך למרות שהדמעות חנקו את גרונם, הם רק סיפרו על האיש, האבא, החבר. האיש שהיה בו את כל אלו יחדיו.
או אולי כמו שהיטיב אור בנו הבכור לומר לו ביום מותו מעל הקבר הטרי ."אבא. אם היו אומרים לי להגדיר אותך במילה אחת, הייתי אומר ישר בלי מחשבה. לב. לב ענק. אני מכיר אותך כל כך טוב ויודע שעכשיו אתה רוצה שאני לא אדבר עליך, אלא אדבר אליהם, אל אלה שעומדים פה. אז לכם יש לי להגיד רק דבר אחד. "אני, אור כהן עומד כאן וגאה להגיד, אני הבן של אורן כהן. אז בקשה קטנה לי אליכם, אל תבכו, אל תכעסו, רק תגידו לעצמכם בלב שקט אנחנו גאים שהכרנו את אורן כהן. ולסיום כמו שתמיד היית אומר אבא יקר שלי, שיהיה לך יום של ורדים ושושנים".
"לא היה בן אדם שהכיר את אורן, ואורן לא נגע בו" אמרה דורית. "הוא נתן לכל אחד את ההרגשה שהוא הכי מיוחד, שהוא רק בשבילו".
"ידעתי שאורן מעורב בחיי אנשים רבים ושהוא עוזר לרבים, חלקם הוא פשוט אימץ בבית", אמרה אורלי רעייתו "אבל רק בשבעה הבנו עד כמה הוא השפיע והיה מעורב בחיי מאות האנשים שלהם הוא עזר. היו אנשים שבאו לכאן, לא אמרו לנו מילה, רק ישבו בקבוצות קבוצות וכל אחד סיפר איך הוא סייע לו ואיך חילץ אותו ממאסר ממושך".
לניאדו "אורן שירת במשטרה ועבר את כל התפקידים. מהסיור, בילוש, חוקר נוער. הוא היה שוטר אמיץ ונועז שאיתו הרגשת בטוח. הראשון שמתנדב לטפס לקומה שלישית דרך חלון צר, גבר שלא פחד מכלום. אבל יותר מכול האהבה שלו לאנשים לא ידעה גבולות. אתה יודע כמה פעמיים כשהיו תלויים נגד אנשים קשיי יום פקודות מעצר, הוא היה לוקח אותם הצידה, משלם עבורם את הפקודה, רק שלא יעזבו את ילדיהם ויחזרו למוטב. כשיהיה לכם תחזירו הוא היה אומר".
הבת "המאומצת"
לפני כמה שנים כשאורן עבד במחלק הנוער במשטרת קריית שמונה הגיעה למשרדו נערה מבוהלת וקצת אבודה שלמרות גילה הצעיר היא חוותה רבות מתלאות החיים. לנערה קראו אפרת לוי ובעקבות טרגדיה משפחתית היא איבדה את שני הוריה בקריית שמונה ומאז ברחה מכל מסגרת אפשרית. אפרת שמאז שיקמה את חייה, הספיקה להינשא והיא אם לשני ילדים מתגוררת כיום בחצור הגלילית. היא התאהבה באורן מהפעם הראשונה שנפגשו בחדר החקירות. "אורן לקח אותי תחת חסותו", היא סיפרה לי בשיחת הטלפון בקול רועד "הוא פשוט אימץ אותי, אורן לקח אותי לביתו, הציג אותי בפני שני בניו ואמר להם "תכירו, זאת אחותכם הגדולה". היה לי חדר בבית שלהם. הוא היה עבורי אבא ואורלי אשתו אמא. הוא דאג לכל מחסורי, לאוכל, לבוש, והכי חשוב הוא העניק לי הרבה אהבה. אורן תמיד היה חייכן, היה לי כיף לשבת ולדבר אתו. כשהיה צריך הוא היה קשוח ממש כמו עם ילדיו. הייתה לי אליו יראת כבוד, לא רציתי לאכזב אותו. אחרי כמה חודשיים בביתו, עליתי על דרך חדשה, הוא זה שיישר אותי".
אפרת היא לא היחידה שאורן אסף לביתו ואימץ אותה עד אשר עמדה על רגליה. קדמו לה עוד שתי בנות, מתבגרות שהחיים התאכזרו אליהן, כשאורן קרא את גיליון ההרשעות שלהן וחקר אותן על חייהן, הוא הבין שהן נמצאות בדרך ללא מוצא, ואם הדרך היחידה להשיב להן את אמונם בבני אדם, זה לאסוף אותן אל ביתו עד שיעמדו שוב על רגליהן אז כך הוא נהג.
האישה של חייו
את אורלי רעייתו הוא הכיר בעת שירותו הצבאי. הוא היה מושבניק ביישן מכפר יובל, והיא בחורה עירונית ממרכז הארץ. "מהרגע הראשון שראיתי אותו ליבי יצא אליו" אמרה לי אורלי "ידעתי שאם לא איזום, לא יתפתח כלום ביננו. לקחתי את המושכות לידיים והתחלתי אתו", היא אומרת.
ישבתי איתם שעה ארוכה והרגשתי שהם מסרבים להיפרד איש מרעהו, הם התווכחו את מי מבניהם של החברים, אורן אהב יותר. אבל מסכימים כולם שאורן הכי אהב את אורלי ובניו "הם היו האושר של חייו" אמר לניאדו.
הם הראו לי תמונות מחייו, מהטיולים שאהב, מחובק עם חברים, תמיד מחייך, חיוך שובה לב.
ורק לפני פרידה ביקש הבן אור לומר לי עוד משהו. "חשוב לי להגיד עוד דבר אחרון וזה אמא. אמא שהיא כל כך מיוחדת ואהובה. אמא שבזכותה אנחנו מה שאנחנו". ולראשונה אורלי מתקשה להסתיר את הדמעה העקשנית שכל הערב עמדה שם בעיניה, והיא מוחה אותה שלא יראו אותה בוכה.
