אולגה לוי רובינשטיין, שרבים בעיר מכירים את גבּה, כמנצחת המקהלה העירונית ומקהלות בתי הספר, הייתה אמורה להתארח כאן מתוקף היותה מוזיקאית מיוחדת.
אולם, כמו שקורה לא אחת אצל כל אחד מאיתנו, הדברים התגלגלו מעט אחרת.
סיפורה של אולגה מרתקת ויש בו פן הנוגע גם לחג השבועות שיחול בשבוע הבא.
אולגה נולדה להורים יהודים למהדרין ממשפחות רבינוביץ' ודוברובין, אולם כאשר עלתה לישראל בשנת 1994 בגפה ודרך הסוכנות, היה מי שהטיל ספק ביהדותה.
אולגה: "כשעליתי ארצה, החליט מי שהחליט שאני לא מספיק יהודייה, ובעקבות כך נתבקשתי לעבור גיור, עברתי בהצלחה יתרה ובתום הקורס פנו אלי ממשרד החינוך בהצעה ללמד גיור. וכך במשך 12 שנים לימדתי גיור, והצלחתי לגייר מעל ל-100 גיורים רוסים, הולנדים, אוקראינים, ארגנטינאים ועוד.
כל קורס נמשך כשנה שלמה". במעשה זה טמון סוד האישיות של אולגה, להתמודד ולנצח. לא רק שעברה את הגיור בהצלחה, אלא הפכה למדריכה-מכשירה אחרים, שלא מבני ישראל, ללמוד ולעבור גיור כהלכה.
חג השבועות הוא גם חגם של המצטרפים לקהל ישראל, והעובדה שאת חלק מהעם היהודי ונאלצת לעבור גיור מחדש, יש בה יותר מסימן שכנראה ה'גיור' מחדש של אולגה היה בסה"כ סיבה שתביא אותה לגייר עוד מאה…
– אולגה, ספרי מעט על עלייתך לארץ וכיצד הגעת לקריית שמונה.
"עליתי ארצה בשנת 1994 דרך הסוכנות היהודית, עליתי לבדי ללא ההורים שנשארו ברוסיה. התקבלתי לקיבוץ גבעת ברנר, ובמסגרת זאת יצאנו לטיולים רבים להכרת הארץ, כך התאהבתי בצפון הירוק והפורח. בקיבוץ שמעתי מדברים ושרים בעברית, התרגשתי עד דמעות. עוד ברוסיה למדתי עברית כשנה לפני שעליתי ארצה. כך שכאשר עליתי ידעתי את השפה".
– מה עשית ברוסיה, לפני שעלית?
"עזבתי בית פרטי משלי, מקצוע ומעמד מכובדים מאוד. סיימתי בהצלחה אקדמיה למוסיקה גבוהה. בתחום לימודי הציעו לי לחזור וללמד באותו בית ספר למוסיקה בו סיימתי את לימודי. עבדתי שם שנתיים, ואז הציעו לי לנהל את מחלקת הג'אז, למרות גילי הצעיר.
נאלצתי לסרב להצעה המפתה מפני שהתכוננתי לעליה לארץ ישראל. הודעתי בצער רב שאינני יכולה לקבל את התפקיד. בתגובה לסירובי החליטו בהנהלת בית הספר שלא לקבל את אחותי, כעונש. אחותי נאלצה לנסוע כשעה וחצי לכל כיוון כדי לממש את רצונה וללמוד מוסיקה בבית ספר אחר.
בבית ספר למוזיקה בו עבדתי לימדו מעל ל-80 מורים בכל מקצועות המוזיקה האפשריים".
נחיתה קשה והמשך מצוין
– הגעת לקריית שמונה, כיצד קיבלו אותך התושבים?
– וכיצד התייחסו אליך התושבים?
"בימי הראשונים בעיר לא הפסיקו להקניט אותנו, הרוסים, שבאנו מרוסיה וקיבלנו 'וולבו' ו'וילה'. איזה וולבו ואיזה נעלים? אני גרה בדירה ברחוב שפרינצק ורק לאחר עבודה קשה של שנים הצלחתי לקנות לי רכב. ההקנטות לא גרמו לי לייאוש ולא נשברתי, המשכתי הלאה, והגעתי, ברוך ה', למקומות ולמעמד שלא חלמתי שאזכה להגיע אליהם בחיי, כאן בקריית שמונה".
– כיצד החל ה'רומן' המוסיקלי שלך עם קריית שמונה?
"כל הזיכרונות שלי מתחילים בנגינה על פסנתר מגיל 3. מאז שיכולתי לשבת ולהתרכז, הושיבו אותי הורי אל מול פסנתר ולא התנתקתי ממנו עד היום. גדלתי במשפחה מוסיקלית מאוד בה אבי, מלחין ומוסיקאי בין הגדולים במוסקבה עד היום, מפורסם ומוכר מאוד.
אבי מנגן על אקורדיון, גם בוגר אקדמיה למוסיקה ואחר כך סיים לימודים באוניברסיטה כמהנדס מכונות, מהנדס ראשי במפעל לכימיקלים, וכיום הוא מנכ"ל המפעל.
אבי ישב איתי ועם אחותי הצעירה ממני שעות על גבי שעות מול הפסנתר. אחותי ריטה בעלת תואר שני בפסנתר וניהול מקהלות מקצועית ומדופלמת.
איני זוכרת ילדות רגילה, אין חופשות אין שעות פנאי, הכל סביב הפסנתר".
– אולגה, אני חייב לציין שבכל אירוע שיצא לי להשתתף, ראיתי אותך מנצחת על מקהלה. איך זה קרה?
"לקריית שמונה הגעתי בשנת 1997, התחלתי לעבוד בשני בתי ספר יסודיים, עוזיאל ומצודות ובשש מועדוניות בית ספריות דרך עיריית קריית שמונה. לא היה ברשותי רכב ונאלצתי מדי יום לעשות מסע ברגל בין בתי הספר והמועדוניות, בכל מזג אויר גשום וחם. באותה שנה גם פתחתי בית ספר פרטי למוסיקה. בעזרתו האדיבה של מר יונה פרטוק שעזר לי מאוד והקל עלי את חבלי הקליטה הראשוניים.
בעבודה בבתי הספר והמועדוניות השתכרתי בשכר זעום, שכר מינימום ללא כל תנאי עבודה בסיסיים. היו חודשים שמשכורתי הייתה בסביבות ה-300 או 400 שקל לחודש.
בשנת 2000 התחלתי לעבוד בבית הספר, תל חי. אצל המנהלת לאה ארליך. וכאן אני חייבת להודות למנהלת שעזרה לי, הגנה עלי, נתנה לי את כל הכלים להצלחה. הרגשתי מוגנת במחציתה. אני עובדת שם כבר מזה 13 שנים, עד היום.
אני מוכרחה לציין לטובה את כל מנהלי בתי הספר שאיתם אני עובדת, לכולם חשוב לפתח את לימודי המוסיקה בבתי הספר.
היום, ברוך ה', אנחנו במקום אחר לגמרי".
– בעוד איזה בתי ספר את פעילה?
"אני עובדת במספר בתי ספר כרגע, בנוסף לתל חי ועוזיאל. בקורצ'אק, מגנים, רמב"ם, וחט"ב. בכל בית ספר הקמתי מקהלה לתפארת. המקהלות משתתפות בכל אירוע בית ספרי, ומופיעות בכל אירוע עירוני, על-פי חלוקה והתאמה. נוסף על כל אלה, אני מנהלת שלוש מקהלות עירוניות מתחילים מכיתות ג'-ה'. מקהלת בנים, ומקהלה בוגרת מצוינת ומקצועית לגילאי 12-18. שמופעים בכל אירוע עירוני בקביעות. בסך הכל תשע מקהלות".
– באיזה אירועים את מופיעה בדרך כלל?
"בל אירוע עירוני, על פי בקשת ראש העיר, החל מקבלות פנים לשרים כמו המשנה לרה"מ השר סילבן שלום, השר אהרונוביץ', יו"ר הכנסת דאז ח"כ רובי ריבלין ועוד.
כל האירועים ע"פ לוח השנה העברי, ימי זיכרון לשואה ולגבורה, ימי הזיכרון לחללי מערכות ישראל וימי העצמאות.
חניכת מבני ציבור ומבני חינוך חדשים, כמו מרכז הטניס, "בית דינה"".
אולגה, העולה מרוסיה, מצאה את השבילים והנתיבים גם אל המוזיקה הישראלית, המזרחית והאנדלוסית, מתוך סקרנות ואהבה אליהם.
"הופענו בהיכל התרבות בערבי פיוט עם גדולי הפייטנים, הופעות של זמרים, שרית חדד, שלומי שבת, שירי מימון, שמעון בוסקילה, עומר אדם ועוד רבים וטובים", אומרת אולגה בגאווה.
מחיאות כפיים ביום השואה
השנה בטקס לציון יום השואה והגבורה בהיכל התרבות, קרה דבר שאיני זוכר דוגמתו. מקהלת הילדים שרה שיר שאולגה תרגמה מרוסית ופתאום ללא שום התראה, הקהל מחא כפיים. מחסום הרגש של היושבים בקהל נפרץ, בניגוד לכללים המקובלים שבטקסים מעין אלה לא מוחאים כפיים.
"אני לא זוכרת דבר כזה בעבר", אומרת אולגה בהתרגשות.
לפני כשנתיים קריית שמונה השתלבה בפרויקט של משרד החינוך תחת הכותרת "עיר שרה ומנגנת". בעזרת המשאבים והתקציב המיוחד שניתן לפרויקט, החלה פריחתן של המקהלות העירוניות.
מקהלות עירוניות
אולגה חיה ונושמת מוסיקה ומשקיעה כוחות באיתור ילדים בעלי פוטנציאל שירה ויכולות קוליות.
אולגה: "לפני כשנה הקמנו להקת בנים בנוסח "פרחי ירושלים" הנקראים "פרחי הצפון – קריית שמונה", ילדים בעלי קולות מדהימים שנושקים לקולות של מלאכים.
ילדי המקהלות וחבורות הזמר עמוסות בהופעות מחממות הלב, והמרגשות את כל מי ששומע אותם.
אני כל כך נהנית לגלות ולאתר ילדים בעלי קולות מתאימים ובעלי פוטנציאל איתם אני עובדת כל יום לשיפור היכולות הווקאליות שלהם", היא אומרת.
לפני כשנה התקיים כנס מקהלות בית ספרי ראשון בהיכל התרבות, בו הופיעו כל המקהלות מכל בתי הספר בנושא 'שירת נורית הירש'. השנה יוקדש כנס המקהלות ב-9 ביוני ל"שירי ארץ ישראל".
ילדי המקהלות פורצים גם את גבולות המדינה, וממש בימים אלו מתכוננים עשרה בני נוער לצאת לעיר ננסי בצרפת, מתוכם חמישה כוכבי חבורת הזמר העירונית שיופיעו גם בפאנל בנושא השלום, בהשתתפות נציגים מצרפת וגרמניה. חבורת הזמר הבוגרת תופיע בקונצרטים במעמדים שונים גם בפני הקהילה היהודית בננסי העיר התאומה לקריית שמונה.
חינוך ללא ויתור
כדי להבין את דרך התנהלותה של אולגה והאמונה המניעה אותה, שאלתי אותה על ההבדלים בין החינוך והעבודה בישראל ובברית המועצות לשעבר.
אולגה: "אין מקום להשוואה. ברוסיה היחס לעבודה הוא ערך עליון, אם לא עבדת אין לך שום זכויות, לא ביטוח לאומי ולא דמי אבטלה. לא חשוב במה אתה עוסק. אצלי המקצוע הוא מוסיקה, אין דבר בעולם החשוב יותר מההשקעה, מהנאמנות למקצוע, לתלמידים ולמערכת. אני לא זוכרת שבמשך כל שנות עבודתי הוצאתי יום אחד של חופשת מחלה. אני לעולם לא אוותר על שיעור או על מפגש עם תלמיד בגלל בעיות או עניינים אישיים, אין דבר כזה".
אולגה מאמינה שהתלמיד הוא המרכז ולמענו צריך לעשות הכל, תוך הקפדה על כבוד הדדי ורצינות.
"אני לעולם לא אאכזב תלמיד. אתן לכל אחד הרגשה שהוא הטוב ביותר, החשוב ביותר. על פי החינוך שקיבלתי אני גם לא אוותר לתלמיד, אדאג למצות ממנו את המיטב. כל כולי בתוך העבודה, סביב המוסיקה, גם בבית וגם בחוץ. אצלי בבית פתחתי אולפן הקלטות ומקליטה ילדים ומשמיעה להם ומשקפת להם את עצמם, ולא פעם ילדים מפרסמים את עצמם באינטרנט ביו-טיוב, ונצפים ע"י צופים מכל העולם ומקבלים לייקים רבים.
כל החלומות שלי בלילות כמה שישמע מוזר הם סביב המוסיקה-העבודה. אדאג שהכל יתנהל בדיוק כפי שתכננתי. הילדים כבר מכירים את התופעה המוזרה הזאת אצלי.
ההבדל המשמעותי בין החינוך ברוסיה לחינוך בישראל במשפט אחד: ברוסיה, בתום השיעור המורה שואלת: מה למדתם חדש? ברוסיה הילד יבכה אבל יאלץ לנגן שעות על גבי שעות כי זהו אופן החינוך שם, ובישראל זה שונה לגמרי.
בארץ השאלה פשוטה והתשובה עוד יותר, הילד מגיע הביתה ושואלים אותו 'איך היה?' התשובה היא: היה כיףלא היה כיף. ברוך ה' אני מצליחה לשלב את שתי התגובות. דואגת שהילד ייהנה בשיעור וילמד כמו שצריך על אף שאיני ותרנית במיוחד, ובמקביל גם שיהיה כיף".
– לסיום, מה החלום שלך?
"השאיפה שלי היום היא הקמת מקהלת מבוגרים דוגמת "הגבעתרון" ובקרוב נתחיל את הרישום. זה יפעל בבית החאן, מקום שבו מוקם בימים אלה מרכז אומנויות המוסיקה".
