היום ה-05 באפריל , 2020

Select your Top Menu from wp menus

עזרה ונחמיה

 

יותר מעשרים וחמש שנים עבד נחמיה בבית ספר 'קורצ'אק' כשרת. מידי יום הוא היה מגיע רכוב על אופניו, מקבל אותנו התלמידים והמורים בשער בית הספר. התפקיד המוגדר שלו היה שרת, אבל מי שהכיר אותו אז, ידע שהוא בעצם יד ימינו של מנהל בית הספר ציון וידל ז"ל. הסמכויות ניתנו לו בזכות חריצותו ודאגתו לתלמידים. פעם, כשאחד התלמידים נפל מהקומה השנייה של בית הספר ונחבל קשות בכל גופו, היה זה נחמיה שרץ איתו למרפאה, וטיפל בו במסירות ובדאגה אבהית עד ששב להכרתו.

היה בנחמיה אותו שילוב של רכות והבנה לקשיים של התלמידים, שהרי מדובר בתקופת שנות השישים, כאשר משפחות רבות גידלו עשרה ילדים בתנאים לא פשוטים. שנים של מחסור ודלות. אך יחד עם זאת הוא ידע גם לגלות נוקשות וסמכותיות כשזה נדרש. כך הוא גם גידל את אחד עשר ילדיו ובהם בנו ד"ר אמנון מיכאלי שהינו מומחה בעל שם בנושא התמכרויות ומרצה מבוקש בארץ. בספר שנקרא 'התמכרות והחלמה' אני קורא בעמוד הראשון בספר את ההקדשה להוריו. "לאבא ואמא היקרים. בלעדיכם כלום לא היה…."

במשפט הזה גלום סיפור חייו של נחמיה. אדם שהתייתם מאמו ועבר את כל תלאות החיים מהפחונים והמעברה, את תקופת הצנע, אך עדיין הצליח לגדל 11 ילדים לגאווה ולתפארת- וכדי להבין צריך להתחיל את הסיפור מההתחלה.


פרידה מאימא

כשנחמיה היה בן שבע הוא חלה ויחד איתו חלו גם אביו ושתי אחיותיו וכולם  נפלו למשכב.

מלכה ז"ל אמו של נחמיה, יצאה אל המעיין בעיירה "רוסת" שבכורדיסטאן, כדי ללקט עלים מעץ הרותם. את העלים היא התכוונה להרתיח בכדי להקל במשהו על נשימותיהם של בני המשפחה. העץ היה נטוע מעל תהום גבוה. מלכה האם טיפסה על העץ אך לפתע היא איבדה את שווי משקלה, והידרדרה עד לתחתית התהום.

"מוסלמי אחד הגיע לביתו של שכננו רבי דניאל {אביה של גלילה סיטון} וסיפר את שאירע. נזכר נחמיה "ואני ילד בן שבע רצתי איתו ביחד אל ההרים. כשהגעתי ראיתי כי מראשה של אימי ניגר דם רב, אמי אחזה את ידי ושתי דמעות זלגו מעיניה. ואז היא עצמה את עיניה. ככה נפרדתי מאמי".

יתום מאמו, בגיל שבע עשרה הוא עלה ביחד עם אביו לישראל.  בהתחלה ל"שער-העלייה" ואח"כ ל"חלסה" אל האוהלים. "היו שירותים ומקלחות משותפים והייתה ברזיה לכולנו. עבדתי ביעור, בשתילת עצים. אנחנו הספרדים היינו הפועלים והרומנים היו המנהלים שלנו. הרומנים גם דאגו לסחוב לנו את המים ולנו אפילו מים לא נישאר". נזכר נחמיה ואני חש כי גם היום שנים רבות אחרי, עדיין הוא כועס על האפליה הקשה שהייתה באותן שנים כלפי עדות המזרח.

הסיפור הבא יכול ללמד משהו על המטענים והכעסים שהוא נושא איתו עד היום. כשנחמיה היה כבר נשוי לחנה רעייתו שאותה אביו שידך לו במעברה. "התחתנו לאור נרות ואת המוזיקה תופפו התימנים על פחים". הוא בדיוק קיבל חופשה קצרה מצה"ל לבקר את אשתו ובתו. "הייתי לבוש במדים ועלי נשק והרגשתי גאווה גדולה". אומר לי נחמיה "מאד אהבתי את הצבא, אני שחייתי בגולה, נישקתי את אדמת ארץ ישראל אוחז בנשק ומגן על המדינה שאני אוהב".

במעברה הוא הבחין כי את האוהלים החליפו בינתיים צריפים. הוא נכנס אל הצריף שבו התגוררו אביו רעייתו והתינוקת. בלילה הרוחות סערו, כשגשם חזק החל לרדת הוא ראה כי בכל מקום שאביו וחנה רעייתו מניחים דלים, הדליים עולים על גדותיהם והמים נוזלים ומרטיבים את DSC_0056_540093156.jpgהתינוקת רוחמה בתו הבכורה.

"הבנתי שאני חייב לעשות מעשה" משחזר נחמיה ואני חש שקולו רועד "הלכתי לצריף של לשכת הסעד. ישבה שם מנהלת בשם בלה מכפר-גלעדי. היא מסובבת לי את הגב לא מסתכלת עלי בפנים בכלל. כמה שאני אומר לה בבקשה ממך. בואי תראי יש לנו תינוקת, הצריף נוזל. מה אני מבקש קצת זפת לסתום את החורים. ורק כי אני ספרדי היא לא מתייחסת. תפסתי אותה בשערות וגררתי אותה על הרצפה. זה לא מתאים לי, אני לא אדם שפועל באלימות ועד היום אני מצטער על זה. גררתי אותה לבוץ עד שהזעיקו משטרה. באו שוטרים. דרכתי את הנשק אמרתי להם עד שלא מגיע מפקד התחנה אני יורה בכולם. דביר מפקד התחנה שנרצח ברשות החולה, הוא היה איש טוב. חזרתי על בקשתי ואמרתי לו 'תכניס אותי לניידת ובוא תראה את הצריף. אח"כ אם תחליט לעצור אותי אני לרשותך'. הוא לקח אותי לצריף, פרצתי בבכי הוא ראה את הגשם שנוזל ומרטיב את השמיכות. באותו רגע הוא גילה רחמנות, נתן הוראה לתת צריף חדש לאישה ולתינוקת. ואת הצריף הדולף לתקן והוא יושאר לאבא".

רק אז זכה נחמיה לצריף משלו. אחרי השחרור מצה"ל הוא  עבד כפועל ב"חירות" בהמשך הוא התקבל כעובד ניקיון בבית ספר "מגינים". נחמיה כמו מרבית בני דורו אז ידעו ימים לא קלים. קטיושות ומצב בטחוני קשה במשך שנים רבות. גידול 11 ילדים במסירות, ובדאגה לביטחונם ולשלומם. הם עודדו את ילדיהם להמשיך וללמוד ולרכוש תואר אקדמאי בכל מחיר, כדי שלא יתבגרו ויזדקקו לעזרה של אף אחד. ואכן מרבית ילדיהם אקדמאים, נשואים, והקימו משפחות חמות ואוהבות.

ארבע שנים אחרי שעבד בבית ספר "מגינים" כעובד ניקיון  עבר נחמיה לעבוד בבית הספר "קורצ'אק", שם הוא עבד קרוב לעשרים וחמש שנים. 

 

אחרית דבר

השבוע כשהלכתי לביתו של נחמיה ברחוב דוד שמעוני, אל הבית רחב הידיים שמרפסתו נושקת לרחוב, הוא קיבל אותי בלבביות ובמאור פנים. על השולחן היו מונחים ספרי תורה, גמרא וספר 'חוק לישראל' שמאגד בתוכו דברי מוסר ואת הזוהר.

הוא לומד תורה בכל זמן פנוי, ומוצא גם זמן לטפל בגינה המטופחת שמסביב לבית.

הוא מאושר ושמח בחלקו. הדבר שמסב לו ולרעייתו אושר יותר מכול, אלה הביקורים של הילדים והנכדים שמקפידים לבוא ולבקרם בערבי שישי וחג.

שנים רבות חלפו מאז שלמדתי בבית ספר קורצ'אק והנה לא מזמן הוזמנתי לפגישה במסגרת עבודתי עם המנהלת רחל גולדשטיין.

ליד חדר המורים הוקם חדר מיוחד שבו תלויות על הקיר תמונות ישנות של כל בוגרי בית הספר לדורותיו. באחת התמונות ראיתי את כל חברי לספסל הלימודים, את המחנכים ומנהל בית הספר. צוות מסור שראה בעבודתם שליחות אמיתית. נזכרתי באוכל המבושל בחדר האוכל שאותה הכינה טבחית מרוקאית, בנסורת שהייתה פזורה לאורך כל המסדרון בימי החורף, רציתי גם ללכת ולחפש את הכיתה והספסל שעליו ישבתי, אבל את זה לא העזתי…                                  

 

אולי יעניין אותך

Bottom ad