לפני כמה ימים נסע חיים לקיבוץ "שניר" להוציא את נכדיו מהפעוטון, ששם הם מתחנכים. בדיוק ברגע שהוא הכניס את נכדיו למכונית הוא שמע את געייתן של הפרות מהרפת הסמוכה. הפרות געו בבכי, משום שהן ביקשו את עגליהן שהופרדו מהם כמה רגעים לפני כן. "הבכי של הפרות צמרר אותי, העגלים נלקחו לפיטום למכירת בשר, הרגשתי שאני לא יכול להישאר עוד רגע נוסף בקיבוץ", סיפר חיים השבוע "לרגע אחד זה החזיר אותי שוב לאותו יום. ליום שבו איבדתי את אמי. ברחתי משם כשקולות הבכי מהדהדים מאחוריי".
ורק אחרי שאני שומע את סיפורו המצמרר, על היום שבו ירו באביו ברחוב בפריז שם נולד וגדל, ואמו מוסרת אותו לכנסיה כדי להציל את חייו והוא רק בן שש, אני מבין שבעצם גם היום כשהוא כבר בן שבעים ושלוש הרגע ההוא, שבו הוא ננטש על ידי אמו, זה האירוע המכונן שישפיע על כל מהלך חייו. את הרגשת היתמות הגעגועים, והכמיהה ליד מלטפת שמלווה אותו מאז אפשר ללמוד מהשירים שהוא כותב לה גם היום, שירי ייסורים וגעגועים לחיבוק אחרון מאימא. אלא שאז זאת הייתה הדרך היחידה להציל את חייו. כשהאם הבינה כי מותה קרב, היא מסרה אותו למשפחה אחרת, "אמי ידעה שהמצב אבוד", הוא משחזר, "ולכן מסרה אותי למשפחה נוצרית בפריז. האישה הטובה ההיא העבירה אותי לכנסייה. לא יודע למה? אבל הרגשתי ששם לא מקומי, ויום אחד ברחתי מהכנסייה אל הרחוב. אנשים תפסו אותי והכו אותי מכות רצח. הפכו אותי לעיוור בעין אחת, ופגעו לי במוח. מי היה מאמין שיום יבוא ואלמד לכתוב ולקרוא, לכתוב שירים, עבורי זו הגשמת חלום".
אישה טובה שעברה בסמוך וראתה כיצד מתעללים בילד חילצה אותו מידיהם והעבירה אותו למשפחה בכפר. "ואתה לא תאמין מי טיפל בי שם" אומר חיים "הרופא שטיפל בי היה קצין גרמני מהיחידות הלוחמות, הוא לא היה מהגסטפו. לא כל הגרמנים היו נבלות, לא כולם הסכימו לזה", הוא מסכם.
ואולי נקודת האור הקטנה הזו בסיפור תביא אותו שנים רבות אח"כ להמשיך ולהאמין כי בתוך כל הכאוס והזוועה ההיא, נותר עדיין משהו אנושי, נותרה סוג של חמלה.
בסוף המלחמה חיים נמסר לג'וינט, ועלה לישראל יחד עם ילדים בני גילו. אחרי תקופה קצרה במוסד ב"עין כרם" בירושלים, המוסד שהקימה רחל ינאית בן צבי למען ילדים ניצולי שואה, הוא עובר לקיבוץ גבעת חיים איחוד.
אחרי השחרור מצה"ל הוא עובר לפנימית "בן-שמן", שם הוא פוגש את רעייתו ואם ילדיו, רינה, שעבדה כמטפלת במוסד.
ליצן עצוב
הפרק המשמעותי בחייו מתחיל ב"אחוזת ילדים" שבחיפה. לשם הוא מגיע לעבוד כמדריך חברתי לנוער בסיכון. הנערים שמרביתם הגיעו מבתים קשיי יום ועברו משברים לא קלים, התאהבו בו והלכו שבי אחריו. חיים המדריך נהפך לדמות נערצת עבורם, הרי מי כמוהו יכול היה טוב יותר להבין לליבם. שם גם נולדים שלושת ילדיו: יקי הבכור העוסק גם הוא בחינוך ילדים, גלעד, ששר וכותב בלהקת "שוטי הנבואה" שדומה דמיון מפתיע לזמר יהודה פוליקר ואליו עוד נגיע בהמשך, והדס בת הזקונים.
הילדים מהפנימייה שהינם אנשים מבוגרים שומרים איתו על קשר חם עד היום. "הם קוראים לי סבא חיים". הוא אומר וצוחק.
שמו של המדריך שהצליח לחדור אל נפשם של הנערים מגיע גם לאוזנו של פרוספר עזרן, שבאותן שנים עבד כמנהל רכז אכלוס פיתוח וקליטה בעיריית קריית שמונה, והוא מזמין אותו לעבור ולגור בקריית שמונה.
"בשנים ההן הייתה עזיבה של מורים רבים עקב המצב הביטחוני הקשה שהיה בקריית שמונה" אמר לי עזרן השבוע. "חיים התגלה כאיש של תיאטרון אחד. הוא עשה מה שחברות גדולות להפקת אירועים עושות, רק שהוא עשה זאת לבד. איש חייכן, נעים הליכות, מדבר בגובה העיניים לכולם ונותן לכל אחד את ההרגשה שאתה בשבילו הכול באותו רגע". דברי עזרן.
הכריזמה של חיים ואהבתו האינסופית לבני הנוער, הביאו אותו לעבוד בכל בתי הספר בקריית שמונה, ולהעביר להם סדנאות תיאטרון. בהפסקות הוא שיחק עם בני הנוער בתופסת וחבל, הנערים והנערות בעיר מצאו אצלו דרך לבטא את רחשי ליבם דרך משחק ותיאטרון. מאז דבק בו השם 'חיים דרמה'.
בין לבין הוא גם תמיד מצא זמן להתחפש לליצן וללכת להופיע בפני ילדים עצובים כדי לשמח את ליבם.
בית הספר שבו הוא עבד באופן סדיר היה בית ספר תל חי. "את לאה ארליך מנהלת בית הספר אני אוהב מאד. במידה מסוימת אני משווה אותה לאימא שלי. היא אפשרה לי להכניס לבית הספר: צילום, קולנוע, סרטי ילדים וסיפורי מופת. הקדשתי את כל חיי למען הילדים" הוא אומר "אבל עצוב לי מאד, תראה את הנוער היום. הם חיים בריקנות והנוער לא אשם", הוא מוסיף בכאב. "אני מציע שיגייסו לבתי הספר אנשי רוח שישהו איתם בהפסקות. אם יקראו לי לבוא להתנדב, אני אשמח. פשוט להיות שם בשבילם, לחבק, להתקרב, להקשיב. זה נראה לי כדבר אנושי שיתרום לילדים, וייתן להם את ההרגשה שיש עוד מישהו שאוהב אותם ולא שופט אותם".
מחפש את פוליקר
אחרי שפרש לפנסיה, הוא בנה בקומה שמעל ביתו במטולה סטודיו שבו הוא מבלה כיום את מרבית זמנו. בסטודיו הוא בונה דמויות גדולות של בובות וחולם לעשות סרט אנימציה. ויש לו עוד חלום אחד קטן להיפגש עם הזמר יהודה פוליקר. כשאני תוהה מדוע דווקא פוליקר הוא משיב. "יש לי הרגשה שפוליקר קרוב משפחה שלי. אמי ילידת סלוניקי וגם משפחתו של פוליקר היא משם. ותראה גם את הדמיון שלו לבני המוזיקאי גלעד מ"שוטי הנבואה", ואז הוא מראה לי תמונה של בנו, ואכן יש דמיון מפתיע ביניהם. אחרי שעזרתי לו למצוא את האמרגן של פוליקר הוא מראה לי אחד משיריו האחרונים השיר נקרא:
שולחן עגול
בארומה לגמתי קפה שחור
הבחנתי בעינייך הכחולות כשמים
דמיינתי לעצמי
לוּ רק יכולתי למלא אגם בדמעותייך
לו רק יכולתי למלא אגם בעינייך הכחולות
כי אז ידעתי שאהבתך גדולה
כאותה דמעה שהתנפצה על השולחן בארומה
בקפה של בוקר.
'למי כתבת את שיר האהבה הזה?', שאלתי את חיים "לכל בני האדם שאני פוגש כל יום" הוא השיב.
שאלתי אותו האם הוא עדיין כועס, ועד כמה השנים ההן הותירו בו מרירות.
תשובתו מאד הפתיעה אותי. "אני מלא באהבה לכל בני האדם". הוא ענה "אני מצליח לגרום לאנשים לחייך, לחדור לליבם ללא תרומה. אני מרגיש כאילו אלוהים אמר לי 'התפקיד שלך בעולם זה ליצור אמפתיה לבני אדם', זו השליחות שלי משמים".
