אודה ואתוודה, שאחד הדברים שהכי מציקים לי במציאות היהודית הנוכחית הוא נושא המחלוקות. כשישנם מחלוקות לשם שמיים, הדבר מובן, מקובל ואף רצוי, אך כשהמחלוקת הופכת להיות ויכוח לצורך ויכוח, כאן הדבר ממש מיותר. אין ספק שאיפה שלא נסתכל מסביב, נראה ויכוחים בתוך קבוצות. בית"ר-מכבי-הפועל (בסוף כולם אוהדים את השחקנים בנבחרת, לא?), גולני-גבעתי (כולם עונדים את תג צה"ל), רשת-קשת (כולם מביאים אותו הבל-זבל שנמצא תחת המותג "ערוץ 2") ועוד עשרות דוגמאות מחיי היום יום. אך למרות זאת, היהדות שדוגלת באהבה, אחווה, שלום ורעות, לא אמורה לייצר את הויכוחים והמריבות בין קבוצות, זרמים וקהילות. אז מי אשם, היהדות או בני האדם? או שבכלל רכיב בחומר הטבעי שלנו, שאמור ליצר עדרים עדרים?
דמיינו לכם יריד יהדות. רחבה ענקית מסביבה דוכנים של זרמים ביהדות; חרדים (אחד של ספרדים, אחד של ליטאים), דתיים-ציוניים, חב"דניקים, ברסלבים ועוד. כל אחד מנסה מסביר למה הכי כדאי ללכת אליו. התמונה המפתיעה תהיה שלמרות אותו הפירוד בין הזרמים השונים הוא לא בהכרח חיסרון, אלא אפילו יתרון במובנים שונים. בערך כמו שבני זוג שונים משלימים אחד את השנייה.
כל אחד, לפי הנטיות וכישורי הנפש שלו, אמור להצטרף לאחד הזרמים ביהדות, ממש כמו החילות בצבא. לכל אחד יש את הייחודיות שלו. תחשבו, שאם תשאלו 20 אנשים איך להגיע לתל אביב. תשמעו מספר נתיבי גישה. אחד ימליץ דרך כביש החוף, כי זו הדרך הטבעית והמוכרת, אחר דרך כביש 6 כי משם זה הכי קצר, ואולי אף כאלה ימליצו דרך עפולה, בגלל הנוף. לכן כאמור, כל אחד מעדיף ללכת בדרך שלו, ומידה ואכן נקודת המוצא ונקודת הסיום זהות, אין שום בעיה.
למרות האופטימיות, אנו שואלים את עצמנו איך מגיעים לרמה כזו של ניגוד, כמו למשל בפרשת הגיורים האחרונה, בה נפתחה כמעט מלחמת עולם בין הספרדים והליטאים. הרב יצחק פנגר מנסה לבאר את הבעיה, ולהסביר למה אין שום בעיה בין כל כך הרבה פלגים: "הפסים שלנו הם ההלכות, כלומר הספר שולחן ערוך. מי שמקיים את השולחן ערוך, אין לאף אחד בעיה איתו. אבל אם הוא מעוות דברים ויוצא למסלול חדש לגמרי, אפשר להתקומם ולחלוק עליו. אבל זה לא שכל המערכת שלו יצאה מהמסגרת. חב"ד למשל. אני יכול לחלוק על הפלג שם שטוען שהרבי מליובאוויטש הוא המשיח, אבל זה לא שאני אומר שאפשר לוותר על כל חסידות חב"ד. חס ושלום. מה פתאום. חב"ד היא חסידות אדירה עם שושלת אדירה, שהביאה ספרים אדירים לעולם. אין אף אחד שיכול לפסול אותם. רק לגבי נקודה ספציפית בדרך שלהם, מותר לי לחלוק עליהם, כמו שלהבדיל, בקואליציה הרמונית יש מפלגות שונות. אגב, גם בעבר היו 12 שבטים בעם ישראל, שהיו שונים אחד מהשני. האר"י הקדוש כותב אפילו שהיו נוסחי תפילה שונים לכל שבט, וכולם השלימו זה את זה".
לכל זרם ביהדות יש כוח עיקרי, מסביר הרב פנגר. כוחם של חב"ד הוא בדעת. לכן ראשי התיבות שלהם הם "חכמה, בינה, דעת". ברסלב, לעומת זאת, לקחו את כוח הדיבור. לכן אצלם יש מקום מרכזי להתבודדות, לתפילה ולכיסופים. אצל הליטאים התורה וההלכה חזקה מאוד. בקרב הספרדים יש יותר התמקדות בקבלה ובהלכה. "לכל אחד יש את האיכויות שלו", מסביר הרב. "אתה לא יכול לומר שאחד עדיף מהשני או טוב מהשני, או שעל אחד אפשר לוותר ועל השני לא. רק חשוב כמובן שהקונצנזוס יהיה שולחן ערוך".
עד כאן, הדבר נשמע הגיוני, אך השאלה, האם הקדוש ברוך הוא רוצה ומעוניין בכל ההתפלגויות האלו? העם הנבחר הוא כל כך קטן ביחס לעמים אחרים בעולם, ולכן לא בטוח שהוא היה רוצה כל כך הרבה "מפלגות". אך אם נסתכל למשל על האבות, אברהם היה עמוד החסד, יצחק היה עמוד התפילה ויעקב היה עמוד התורה. אפילו אצלם כל אחד נתן חלק מסוים וביחד זה יצר פאזל שלם. אם מסתכלים על כל אחד מהם בנפרד, השאלה מובנת. אבל אם מסתכלים על כל עם ישראל כחטיבה אחת, זה יותר מובן. אז אם אתם שייכים, משוייכים ומשתייכים לאחד הזרמים והפלגים, עשו לעצמכם טובה, תאהבו מכל הלב את כולם, ותבינו שהדרך שהם בחרו מובילה אותם לנקודה שגם אתם מכוונים אליה, כי בסה"כ לכולנו יש אותה כמיהה למשיח, גם אם קוראים לו הרבי מילובביץ', משיח בן דוד או ניצוץ קדושה מאת רבי נחמן.
פרשת "ויקהל"
פרשת "ויקהל" מדברת על מלאכת המשכן ועל הקשר לשבת. רבי יוסף חיים זוננפלד מסביר את ההקשר: התורה דיברה בפרשות הקודמות על מלאכת המשכן וחששה שמרוב חביבות המצווה, יבוא אחד וימשיך את מלאכת המשכן בשבת. לכן התורה הפסיקה בנושא המשכן ונתנה אות: "ביום השביעי יהיה לכם קודש-כל העושה בו מלאכה ימות" (ציטוט לא מדויק).
כאן נעשית פעולת "קל וחומר", כלומר, אם מלאכת המשכן, שזה הדבר החשוב ביותר לא דוחה שבת, אנחנו לא נדקדק בשמירת השבת?
כיום, כששואלים אדם 'למה אתה לא שומר שבת?', הוא עונה: "סבא שלי היה צדיק, אבא שלי היה צדיק" וכו', וזוהי טעות חמורה לחשוב שאם סבא שלי היה חזן, ואבא שלי עושה קידוש, אז אני "מכוסה". ישנו משל נפלא המספר על אדם עשיר שהיה לו כלב נאמן. עברו ימים והכלב הזדקן וכבר לא הייתה בו תועלת. אמר העשיר לכלב: "אני אשחרר אותך, אך לי יש הכרת הטוב ולכן אתפור לך מעיל עם ציורים של חיות עליו וכולם יפחדו ממך". בלית ברירה, הכלב עבר ליער, שם הפחיד את החיות עם המעיל החדש. החיות אכן פחדו והחליטו לפנות לאריה, מלך החיות ואמרו לו שאחד רוצה לתפוס את מקומו. ניגש האריה לכלב ושאל: "מי אתה?", ענה לו הכלב: "סבא שלי פיל". תמה האריה לתשובתו ושאלו: "בסדר, אבל מי אתה ?" השיב לו הכלב: "אבא שלי גמל". התרגז האריה ושאלו שוב: "אבל מי אתה?", גמגם הכלב והודה: "אני כלב". בא האריה ומיד טרפו.
והנמשל מובן: כשאתה שואל אדם: "מי אתה?" הוא ממציא תירוצים ואומר: "אבא שלי, סבא שלי" אך כששואלים אותו: 'מי אתה?', הוא מגמגם.
כך בע"ה כל אחד מאיתנו צריך להסתכל על עצמו ולא בעץ היוחסין שלו ולהתנחם שאבותינו הלכו בדרך הישר.
חיים בר יוחאי
