בשנים האחרונות מסתמנת מגמה של נישואין מאוחרים של צעירים וצעירות. אם בעבר הרחוק, הציבור הדתי נטה להתחתן בשנות העשרים המוקדמות לחייהם, כיום אנחנו רואים יותר ויותר צעירים שנכנסים תחת החופה רק שנות השלושים ולעיתים אף מעבר לזה. אצל חלקם (הקטן, יש לציין) זה קורה מתוך בחירה, ואצל חלק גדול זה קורה בעל כורחו, אחרי מאמצים עילאיים, אכזבות ושבירות.
אם נעמיד בהשוואה את הציבור החילוני לדתי, נראה שלחילוני יש סיבות אחרות לעיכוב, חלק מעדיף קודם לכן, ל"ראות עולם", לבלות, ללמוד, "לעשות קופה" ורק בשלב מאוחר יותר להינשא. כך גם הנשים של היום מעדיפות לחפש גבר מצליח, משכיל ומשׂתכר, באופן שיקל עליהם לרכוש דירה, לשלם פחות משכנתא ולהתחיל מנקודת זינוק גבוהה יותר. נתייחס כאן דווקא לציבור הדתי שרוצה אבל לא מצליח. האם הבעיה מצויה בהם? גזירה משמיים? בעיה נפשית? או סתם מושפעים מסיפורי אהבה ומסרטים.
נתחיל בנתונים: עפ"י הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כ-76% מהגברים ו-60% מהנשים עד גיל 29 עדיין נמצאים בסטאטוס רווק/ה. בקבוצת הגיל 30-34 28% מהגברים רווקים ו-17% מהנשים רווקות, בקבוצת הגיל 35-39 12.7% מהגברים ו-10% מהנשים טרם נכנסו תחת החופה .גיל הנישואין הממוצע בישראל הוא 28.
כשאני מסתכל על המשפחה שלי, אני נזכר שסבי ז"ל לקח את אחייניתו העיוורת, לבקשת אחיו, כשהייתה רק בת 18. סבי, היה צעיר, יפה, בריא ומבוקש, אך שנתבקש מאחיו הבכור לקחת לאישה, או יותר נכון לקחת "תחת חסותו" את ביתו, הסכים מיד. מכאן ניתן ללמוד המון על ההבדל בין התקופה הנוכחית לעבר, אך עדיין צריך לחפור ולהגיע לשורש הבעיה.
אין חיים אחר החתונה?
אחת הבעיות הגדולות של הציבור הדתי, היא העובדה שלכולם יש כישרונות ונושאי עניין מלבד השידוכים, ולעיתים שוכחים שניתן לשלב את שניהם ביחד. גברים ונשים מזניחים משום מה את היסוד הכי חשוב ביהדות, המשפחה, הבית היהודי, לטובת עיסוקים ותחביבים חולפים ומשתנים. לא פעם שמעתי גברים ונשים שאומרים "אני עובד עד מאוחר מאוד, מתי יש לי זמן בכלל להכיר מישהי". כאן הם צריכים לזכור שהעבודה היא אמצעי ולא המטרה. האדם נענש בגן עדן כשנאמר לו "בזיעת אפיך תאכל לחם", אך הוא הפך את העונש לקריירה, שפוגעת לו בעתיד המשפחתי שלו. לעיתים גברים דתיים שלומדים באוניברסיטה את "תורת האבולוציה", שוכחים את מה שהיהדות הורתה לנו, "כל אדם שאין לו אישה, שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה. בלא שמחה, דכתיב 'ושמחת אתה וביתך'. בלא ברכה, דכתיב 'להניח ברכה אל ביתך'. בלא טובה, דכתיב 'לא טוב היות האדם לבדו'" (מסכת יבמות דף סב).
"כמובן שיש לאדם עצמו חלק גדול בעניין הרווקות המאוחרת", אומר הרב זמיר כהן בתשובה לשאלה עד כמה נושא הרווקות תלוי באדם עצמו, אך מסייג בהמשך, "עם זה, לא תמיד הדבר תלוי בו. יש מצבים שבהם האדם באמת נפלא וטוב, ואין איתו שום בעיה, ובכל זאת רואים עיכובים. אמנם ספר הזוהר נותן הסבר למצבים כאלה, אבל ברוב ככל המקרים מדובר בבחירה של האדם. אולי זו מילה חזקה מדי, אבל ודאי שביד האדם להשפיע על העניין הזה, באמצעות אימוץ גישה נכונה יותר".
– האם בררנות היא פקטור מרכזי שמביא את האדם לרווקות בגיל מאוחר, או שיש סיבות אחרות, לא פחות מכריעות?
"לא בהכרח. כמובן שאם לא מתחתנים, זה אומר שיש גם הרבה סירובים, לפעמים מהצד של אותו אדם ולפעמים מהצד השני. אבל לא בהכרח מדובר כאן בבררנות שאינה נכונה, אם כי אכן יש מצבים שבהם האדם 'מתפנק' על דברים שהוא חייב להתפשר בהם, ולא לצפות שאותה תבנית שהוא צייר לעצמו, של נישואין עם אישה מסוימת, אכן תתממש במלואה. זה לא שייך. צריך לדעת גם להתפשר, בעיקר כשהדרישות מופרזות. אבל יחד עם זאת, יש כמה סיבות שאני חושב שניתן לייחס להן את העיכוב הגדול שיש בדורנו הרבה יותר מאשר בדורות הקודמים. לפני שלושים-ארבעים שנה לא היו כל כך הרבה רווקים ורווקות בגילאים שבין שלושים וארבעים, כפי שקורה היום".
-ומהן הסיבות לכך?
"מבחינה טבעית, דבר חשוב שגורם לעיכובים עד גילאים מאוחרים הוא אי שמירת הנגיעה בתקופת הרווקות. זה עניין שנראה לכאורה דתי לחלוטין, התורה אוסרת עלינו נגיעה שאינה מותרת עד שהאדם נשוי, אבל לאמיתו של דבר ידוע ביהדות שמאחורי כל מצווה רוחנית מסתתרת תועלת גשמית לאדם גם בעולם הזה. אף על פי שהעולם מעלים את התועלת, ונותן את התחושה שאם תחיה כפי שמתחשק לך אתה תהנה יותר, בפועל רואים שהתוצאה שונה, וזו רק אחת הדוגמאות. כאשר נער ונערה בגיל צעיר לא שומרים נגיעה והשנים חולפות, אני מדבר על רמות שונות של אי שמירת נגיעה, המצב הזה גורם לעיכוב גדול בנישואין. כך לדוגמה, הם יכולים להגיע למצב של מגורים משותפים במשך שנתיים, שלוש או חמש שנים. כך הם יכולים לחיות ביחד מגיל 22 עד 27 עם תוכניות להתחתן, אבל לפתע קורה משהו ביניהם והיא אומרת לו: 'תשמע, זה לא נראה לי', דבר שהוא כל כך נפוץ ומצוי. כעת נפרדים, ושוב צריך להתחיל הכל מחדש. כאשר נוצר קשר חדש, התהליך עלול לחזור על עצמו. שוב קשר של תקופה מסוימת וכן הלאה. לעומת זאת, כאשר מקפידים על שמירת נגיעה, מרוויחים המון. ראשית כל, הבירורים והבדיקות יותר אובייקטיבים. כל מגע פיזי, גם אם ברמות נמוכות, הוא למעשה מעין 'שוחד', בפרט כאשר מגיעים למגע ברמות הרבה יותר גבוהות. מלבד זאת המצב והמציאות בשטח מוכיחים שכאשר יש שמירת נגיעה, בני הזוג הפוטנציאליים נפגשים, בוחנים זה את זו, מתקדמים לכמה פגישות, ואם רואים שזה הולך לקראת קשר רציני של נישואין, מתקדמים הלאה. אם רואים שזה לא זה, חותכים את הקשר כבר בתחילתו ומתחילים שוב מחדש. אבל אם פורקים את היצרים באיסור, אותם צעירים יכולים למצוא את עצמם בגיל מאוחר עם עיכוב גדול בזוגיות, כשאז צריך להתפשר על דברים שבעבר אפילו לא חלמו שיצטרכו להתפשר עליהם".
תשובותיו של הרב זמיר כהן לקוחות מתוכניתו "מקום לשאלה" בערוץ "הידברות" (ערוץ 97)
חלקים ב' וג' יופיעו בשבועות הקרובים
