בפרשת השבוע "חיי שרה" מסופר על אליעזר שיוצא לשליחות מלווה בעשרה גמלים טעונים בכל טוב, נדוניה ומתנות לכלה ולמשפחתה. באורח פלא מתקצרת דרכו, ולעת ערב הוא מוצא את עצמו בפאתי העיר, ליד באר המים. הייתה זו השעה שהבנות יוצאות לבאר לשאוב מים לביתן. אליעזר מקווה שגם הכלה המיועדת תגיע אל הבאר, אך מתלבט כיצד יזהה אותה. הוא נושא תפילה לה' ומבקש לגלותה בדרך של סימן-גורל מוסכם: הנערה אליה יפנה ויבקש מים, והיא בטוּבה תיאות להשקותו ואף תציע מים להשקות את הגמלים, היא הנערה המיועדת לבן אדונו.
והנה, בטרם סיים לשאת את תפילתו-משאלתו, הבחין אליעזר בנערה יפה ואצילית נגשת אל המים, ובדרך נס עולים המים לקראתה. העבד רץ אליה ומפנה את בקשת סימן-הגורל: "הגמיאני נא מעט מים מכדך". הנערה נענית במאור פנים, משקה את אליעזר, ומיד מציעה לשאוב ולהשקות גם את הגמלים. אליעזר הנרגש לא מספיק להגיב, וכבר היא רצה בזריזות לשאוב מים ולהשקות את הגמלים.
אליעזר ניגש לנערה ומרעיף עליה תכשיטים יקרים מרכושו של אברהם. רק עתה הוא שואל למוצאה, והיא מאשרת את היותה בתו של בתואל בן מלכה ונחור אחי אברהם. לאחר ההיכרות עם המשפחה הם יוצאים לדרך ופוגשים את יצחק שיצא לשׂוח בתפילה לפני ה'. רבקה ממהרת לרדת מן הגמל, ולשאלתה, מי האיש, משיב אליעזר כי זהו אדונו יצחק. רבקה מכסה את ראשה בצעיף לכבוד חתנה, וכל השאר היסטוריה.
יש אומרים שרבקה הייתה בת 3 (כתבנו במדור בעבר הסבר) ויש אומרים שבת 14 הייתה, אך בכל מקרה מדובר בגיל מוקדם מאוד.
סיפור חתונתם שונה ממה שקיים היום אך צריך לזכור שגם ה"שידוכים" שנעשו בגלות לפני מאות שונים היו לא רחוקים מאותה מציאות. כשהקהילות היהודיות רצו לשמור על היהדות נעשו שידוכים מהירים ע"י ההורים, ובגילאים מוקדמים מאוד.
אז אחרי התנ"ך ואחרי הגלות מגיעה המציאות של שנות ה-2000, אך עדיין נראה שהדתיים ממהרים מאוד להתחתן וחלקם אף בוחרים בשידוכים.
המרוץ לחופה
עולם השידוכים וההיכרויות בציבור הדתי שונה באופן ניכר מאופן ההיכרויות בעולם החילוני. ישנם מאפיינים שונים רבים, הפעם נתייחס למהירות מההיכרות הראשונית עד לחופה. בעוד שבעולם החילוני רבים (לא כולם, כמובן) לוקחים את הזמן ומתחתנים אחרי כמה שנים טובות, ולעתים גם אחרי תקופה של מגורים משותפים, בציבור התורני הדברים זזים הרבה יותר מהר. תוך שנה גג מתקיימת חתונה, ובציבור החרדי אפילו עוד יותר מהר: תוך חודשים ספורים בלבד.
אז למה הדתיים מתחתנים זמן קצר לאחר ההיכרות? הרי זה ברור שמדובר בסיכון גדול להתחתן עם אדם שטרם עמדת על טיבו במשך מספר שנים? ובכלל, בהנחה שקשה לבסס אהבה אמיתית תוך זמן קצר יחסית, איך אפשר להתחתן ללא אהבה המבוססת על היכרות ארוכה וממושכת?
אצל החרדים ישנו תהליך ארוך יחסית של בירורים ופגישות. קודם כל מבררים את כל מה שניתן לברר על המועמד או המועמדת, כדי להחליט האם זה הזיווג, האם הוא מתאים לי מצד מידותיו ואופיו וכו'. שלב זה אינו מוגבל כלל בזמן. לאחר שלב הבירורים, ולאחר שנראה שיש התאמה בין בני הזוג, מתחילים להיפגש כדי להכיר באופן בלתי אמצעי ולראות האם יש קרבה מסוימת. רק לאחר שבני הזוג מגיעים להחלטה שהם מתאימים ורוצים להתחתן, מקיימים אירוסין שהיא הכרזה של שני בני הזוג על כוונותיהם. בנוסף, כמובן שיש גם את הקושי הטבעי של בני זוג שומרי מצוות האוהבים זה את זה ונגיעה לפי ההלכה. לכן מתחתנים בדרך כלל תוך שלושה חדשים, פרק הזמן הנדרש להסתגלות של בני הזוג לרעיון שהם אכן מתחתנים וכן לסידור הפרטים הטכניים של החתונה, כדי לא ליפול ברשת היצר בעניין הנגיעה.
אצל הציבור הדתי לאומי, ההיכרויות לא מגיעים בהכרח משידוכים, אך עם זאת, יהיה קשה למצוא זוג שמתחזק זוגיות ללא נישואין יותר מ-3 שנים. הציבור הדתי מבין שזוגיות ללא נישואין נועדו רק למטרת בדיקות, התכנות ותכנון עתיד, ולא להנאה וחוויות בהווה.
עבור הציבור החילוני, ההיכרויות נועדו להכיר את בן הזוג בפגישות עצמן ובדייטים. לכן זה לוקח המון זמן. הגישה של היהדות היא שאי אפשר בכלל להכיר את בן או בת הזוג במהלך הפגישות, גם מצד הרעיון שכל אחד מהם בא במין 'הצגה'. אדם עצבני, למשל, לא יראה עצבים מיד בדייט הראשון. גם האדם שמסתכל ובוחן יכול להיות מאוד משוחד מצד היופי או הכריזמה של בן או בת הזוג המיועדים. אם תבדקו במשרד הפנים או ברבנות תגלו שזוגות רבים חיו ביחד במשך שנים, נפרדו אחרי פרק זמן לא ארוך מהסיבה של 'לא באמת הכרנו'. הם מסבירים שהרגשות טשטשו את המציאות.
המציאות הוכיחה שמה שנראה על פניו פרימיטיבי ויכול להוליד מקרים שהחתן והכלה לא מכירים אחד את השני, בפועל מצליח מאוד, ועובדה שאחוזי הגירושין במגזר הדתי נמוכים הרבה יותר. גם החיים באהבה, בהבנה, בשמחה ובשלום שכיחים יותר בציבור הדתי.
יהיו שיטענו שבציבור הדתי פחות מתגרשים בגלל שזה לא מקובל, אך בתכל'ס בדור שלנו זה הפך למקובל ולא מפחיד כבעבר.
