מאז ומתמיד בני האדם הצטיינו בהפצת שמועות, האשמות וחשיפת מקרים במהירות הבזק, אפילו לפני המצאת הפייסבוק והוואטסאפ, רק מה, נראה שלאחרונה המידע מתפזר במהירות הקול, והכמויות משוגרות בצרורות. אנחנו שוכחים שחלקם שקריים, מוטעים, לא מדויקים ונבזיים, אך זה החלק הפחות חשוב, שכן הפיקנטריה והרצון לשמוע ולהתעדכן ברכילות וחשיפת מידע מוסתר גדול מהרצון להמתין לתוצאות הבדיקה.
קחו למשל את הפרשה האחרונה שמתחוללת בעיריית קריית שמונה. אף אחד לא באמת יודע (מלבד הגורמים הרלוונטיים) מה באמת קרה שם, אלא שלנו דחף לגבש דעה מהירה ולקבוע מי כאן אשם ומי זכאי. כנ"ל גם בפרשת העבריינים החדשה המסתעפת מיום ליום, וכן בפרשיות שחיתות אחרות של עורכי דין, פרקליטי צמרת ועדי מדינה. לנו, המתבססים על הדיווחים בתקשורת כבר לא חשוב מה באמת, אלא נהנים מההצגה, משיחות הפרשנות עם החברים, והמציאות הופכת למעין סרט, לא איכפת לנו שזה לא האמת, אלא אנחנו נהנים מההצגה.
די מלקרוא טוקבקים, או לשמוע שיחות בית קפה, מלהבין שהצורך בפרשנות אישית והפיכתנו ליודעי דבר הפכה למשהו אינטגרלי באישיות בני האדם בשנות ה-2000. משפטים כמו "חבר שלי בעל מסעדה סיפר לי שהמשגיח שלו בא פעם בחודש רק לקחת משכורת. זה כשרות זה?" או "עזוב כולם מושחתים בעירייה, אתה לא יודע מה הולך שם, אני יודע!" הם כבר חלק מהשיח שלנו, אך הבעיה שהם מופצים על ידי אותם "יודעי דבר", שמציתים שדות קוצים בקלות ע"י מוחם הקודר ממספר סיבות שהמשותף לכולם הוא חוסר זהירות טוטאלית בחיי אדם, בנשמות, משפחות ובציבור.
צריך להבין, לא צריך לשנות מהאמת, אבל גם לא לפרסם אותה לאחרים. בהלכות לשון הרע כתוב שמותר לספר לשון הרע כשיש מקרים מסוימים, כמו להציל אדם מהפסד או לספר לנערה מאורסת על פגם מהותי שבעלה לעתיד מסתיר. לא רק שזה מותר, זו מצווה. אבל להכפיש את שמו של אדם בלי תועלת, אין גרוע מזה בעולם. סתם לפרסם בעיר שהאישה היא כזו וכזו, ללא תועלת למה לעשות דבר כזה. כמובן שדברים שיש בהם תועלת ברורה לציבור, ולא נעשים לשם שנאה או מתוך אינטרס, מותר לפרסם. אבל כמובן שכל מקרה לגופו. נושא התועלת אמור להיות ודאי ב-100%.
בעיית הסקת מסקנות מוטעות לא פוסחת על אף אחד מאיתנו, ואף עוד יותר במגזר הדתי הרואה בהתנהלות הרבנים כדוגמא. כך למשל ניתן לראות ממעשה מפורסם שבו יהודי אחד מארה"ב הגיע אל הרב משה פיינשטיין אחרי תפילת שחרית. הביאו לשניהם קפה וקרטוני חלב, והרב מיד לקח את אחד הקרטונים ומזג חלב לקפה. היהודי הבין מכך שהרב מעדיף את הכשרות של אותו חלב, ולא סומך על הכשרות השנייה. הדבר התפרסם תוך זמן קצר, ומכירות יצרנית החלב השנייה החלו לצנוח דרסטית בריכוזים יהודיים. מנהלי אותה חברה ערכו בירור, ושמעו שהרב פיינשטיין אוסר לשתות את החלב שלהם.
כששאלו את הרב לפשר הדבר, הוא אמר: "אני לא יודע על מה אתם מדברים, המוצרים שלכם נמצאים אצלי במקרר". כשניסה להיזכר מה מקור השמועה, הוא נזכר באותו המקרה, והסביר שהוא לא שתה את החלב הזה מכיוון שהקרטון היה ריק.
חז"ל אומרים שהרהורי עבירה קשים מעבירה. כלומר, אדם שחושב על עבירה, זה חמור מהעבירה עצמה. הרי לבהמה אין הרהור אלא רק מעשה. ההרהור מיוחד לאדם, ובהרהור האדם פוגם בחלק האדם שבו, שמיוחד לו בלבד. במעשה הפגיעה נעשית בחלק נמוך יותר, שזה החלק הבהמי. הדיבור הוא הפגיעה במקום הגבוה ביותר, ולכן גם אם ראינו במו עינינו "בעיות" ו"תקלות" לא בטוח שזו המציאות.
לסיום, אספר סיפור אישי על בו ניתן לראות עד כמה רגיש ועדין הנושא.
לפני שנה וחצי הגעתי לסניף הדואר בקריית שמונה לקבלה של חבילה מחו"ל. כמו כל אזרח טוב ושומר חוק, סדר ותור, לקחתי מספר והמתנתי בסבלנות עד שיגיע זמני. אל המעשה הזה הצטרפה עובדה שגורמת לכולנו לחשוב טיפה עקום והיא, המרחק בין התור שלי לתור הקיים היה 27 מספרים, ובנוסף מאוד, אבל מאוד מיהרתי. כמו כולם.
אחרי 15 דק' מתישות הייתי במרחק 4 אנשים מהאשנב המיוחל. לפתע, נכנס רב מכובד וצדיק אמיתי מהעיר (עזבו שמות), בעל תפקיד מיוחד ורשמי, הדור בחליפה, כוכב וזקן, הביט מסביב, לא ניגש למתקן הכרטיסים (של התור). הסתכל ימינה, שמאלה, ראה שהאשנב מולו ריק, הוציא את הספח, קיבל את החבילה ויצא מהמקום במהירות. כל זה לקח בערך דקה.
תחשבו מה עבר לי בראש באותם רגעים. במשך חמשת הדקות שהמתנתי לתורי המוח לא הפסיק לקדוח, מצד אחד צריך לשפוט אותו אך מצד שני, בחייאת דינק, מה נסגר? מה זה הדבר הזה? איפה הכבוד? חילול השם, גאווה ועוד אינספור תיאורים וגזרי דין רצו לי בראש. למרות שניסיתי בכל כוחי לשפוט אותו לכף זכות (מיהר, יש לו תפקיד חשוב וכו') לא הצלחתי "לוותר" לו בלב שלם.
כששמעתי את הקריין קורא במספר שלי, הבטתי פתאום בשלט הגדול שעד כמה נעלם מתשומת ליבי שאמר "עמדה לקבלת חבילות, ללא תור". עזבו את זה שבזבזתי 20 דקות מחיי ומתוכם 5 דקות על משפט מהיר, גזר דין וכו' כלפי הרב, אך מתוך זה התנחמתי בכך שבפעם הבאה שאפגוש אותו אזכר תמיד כמה גרוע אני התנהגתי ולא ההיפך.
ובכן, זהו סיפור קטן שיכול לקרוא לכל אחד מאיתנו, למזלי קלטתי את השלט בזמן, לפני ש"שרפתי" את דעתי עליו ועל כל דברי התורה ששמעתי ממנו אי פעם (בכל זאת, נאה דורש, נאה מקיים. לא?), ולכן בפעם הבאה גם אם אתם בטוחים שראיתם אדם בקלקולו. עשו שניה חושבים ותבינו שהתורה שביקשה שנשפוט לכף זכות והזהירה אותנו מלשון הרע, ידעה על מה היא מדברת.
