היום ה-10 באוקטובר , 2021

Select your Top Menu from wp menus

האור מול החושך

עצה מאירה לחנוכה (ובכלל)

חנוכה, נר שני, כמה דקות אחרי הדלקת החנוכייה התיישבנו במשפחה לארוחת ערב קלה. חשבתי לעצמי איך ניתן להרוויח כמה דקות של אור עם אשתי והילדים. "בואו ננסה להזכר במהלך היום, ונחשוב איזה אור הפצנו בעולם", הצעתי לילדים, והסברתי "במהלך היום אנחנו עושים מצוות, אך יש כאלה שמשאירות חותם ומאירות את העולם לאורך זמן. כל אחד בתורו יספר על מעשה שעשה היום ולדעתו ישפיע עליו ועל אחרים". אחרי דקה של סקירה וסריקה של היום התחלנו זה אחר זה לספר על אירוע מיוחד. האפקט והערך מוסף שנוצר מהשיחה הזו היה לא רק גאווה עצמית ומשפחתית, אלא המון למידה אחד מהשני, ואף מסקנות סמויות שכל אחד לקח מעצמו מדבריו של האחר. נסו את זה בבית, זה עובד הכי טוב, במיוחד בחנוכה.

 

פרגון מאיר למועצה הדתית

בשבוע שעבר הגיע לעיר המחזמר לחנוכה "יוסל'ה קמצן קדוש" הרץ ברחבי הארץ. לראשונה, מגיע לעיר מחזמר שמופנה לציבור הדתי (ולא רק), אך לא בגלל שההפקה רצתה להטיב עם הפריפריה, אלא בזכות פעולה אקטיבית של המועצה הדתית (בראשה הרב יצחק קקון), שרכשה את ההופעה מראש וסבסדה את מחיר הכרטיס ל-40 שקלים בלבד (כשברחבי הארץ כרטיסים יכולים להגיע לסכומים של 100 שקלים). כל מה שנותר מלבד לברך על היוזמה החשובה, הו לבקש שהמועצה תמשיך בעשייה המבורכת, ושאנחנו הציבור הדתי נצביע ברגליים ונעודד את מקבלי ההחלטות גם בעתיד.

 

כשהמסך נחשך

אני לא רוצה להרוס את החיוביות של הימים האלה, אבל נראה שיש גורמים מסחריים בינינו שיגרמו לעשרות אנשים המון חושך בעתיד. הגורמים האלה הן חברות ההפקה של כל תוכניות הכוכב נולד למיניהם. חלקן מיועדים לילדים וחלקן למבוגרים אך כולן גורמות המון הרס עתידי. ראשית אודה ואתוודה, אני לא עוקב אחרי אף אחת וגם לא ראיתי בשנים האחרות אף אחד מהתחלה ועד הסוף, אלא רק קטעים בודדים (כשאשתי הצדיקה מזכה אותי בלינקים לביצועים מהממים), אך מה שמשותף לכולן מלבד הצביעות, האשליות והדביקות, היא הבועה השחורה אליה מכניסים את המתמודדים.

לפני 12 שנים, כתבתי באתר "נענע" (עוד לפני שהפך ל"נענע 10"). הכנתי פרוייקט גדול בשם "איפה הם היום", ראיינתי את מתמודדי "כוכב נולד 1 ו-2" (אותה עונה הייתה השלישית), וסיפרתי על מצבם היום, ומה קרה מאז שהפרוז'קטורים זרחו עליהם ועד שנעלמו כלא היו. למרבה ההפתעה, אחרי 20 ראיונות בערך גיליתי שרובם שקעו לדיכאון בעקבות המעמד החדש שלהם כאנונימיים, חלקם מטופלים אצל פסיכולוגים ואף נוטלים כדורים נגד דיכאון. זה מתגבר במיוחד כשהם מחכים בתחנת אוטובוס לקו הבא, ואף אחד לא מתייחס אליהם, שלא לומר מזהה אותם בכלל (זה אחרי עונה או שתיים סה"כ). המעמד הזה שבו המנטור, המורה או השופט אומר לאדם "אתה תגיע רחוק, רק התחלת את הקריירה שלך, ואין ספק שתמלא את קיסריה בקיץ הבא", והרייטינג עובר את רף ה-30% גורם לאדם לאבד כיון ביחס אישיותו לעולם, וההיפך.
מה שיותר מדאיג הוא תוכנית המוסיקה לילדים, שכן מבוגרים יכולים להכיל הצלחה וכשלון, עליות וירידות, והטובים יותר יודעים למנן את ההבטחות. אך תחשבו מה קורה לילד בן 9 שמגיע לבית הספר אחרי שהכיתה, בית הספר, העיר והמדינה ראו אותו עושה קאוור לאייל גולן, כשהוא לבוש בבגדים משונים, ומקבל ציונים הזויים. זה ממש לא משנה אם שמים שם דמויות חיוביות כמו יהורם גאון המקסים, ומסננים דמויות הזויות כמו אסי עזר, עדיין האפקט שילווה את הילד לאורך חייו עלול לגרום לו אסון, במיוחד כשאין לו כלים להתמודד עם כל מה שעובר. זה בדיוק כמו לקחת ילד בן 12 ליורודיסני, ואחר כך להביא אותו ליורופארק ב"ביג", הוא מרגיש ומתלהב כמו בן 30 בג'ימבורי.
אז נכון, זה נחמד לראות ילדים כשרוניים, אך כל ההמולה מסביב יכולה לגרום נזק עתידי חמור בהרבה יותר מהחודשיים תהילה שהוא חווה.

יוסי שריד ז"ל ראה את האור

מאז ומתמיד הייתה לי חיבה מיוחדת ליוסי שריד. אין טעם להרחיב, כי כולם מכירים את מעלותיו של האיש ז"ל, אך מלבד דעותיו האנטי דתיות הוא היה אדם הגון, ישר שפיו וליבו שווים. הנה סיפור קצר ומעורר תהיה על מקרה שקרה לו לפני שנה. זה קרה כששדרן הרדיו בני בשן החליט להשיק בתכנית הרדיו שלו בגלי צה"ל, "בני ברדיו", את הפינה "בני, אף אחד לא מאמין מה קרה לי", במטרה שבמהלכה יספרו מאזינים על מקרים מפתיעים במיוחד שאירעו להם, הוא לא תיאר לעצמו מהו הסיפור המפתיע הראשון שיתדפק על דלתו, כמעט במקרה.

כשהשר לשעבר, יוסי שריד, עלה לשידור לקראת פינת העברית שלו, שאל אותו בשן, כמעט באגביות, "יוסי, קרה לך משהו שלא האמינו לך?". מכאן ואילך, הנה השתלשלות הדברים.

וכך סיפר שריד: "פעם מתתי, הייתי מת, וכבר לא הייתי פה. נסענו כל המשפחה במכונית, אני זוכר את הילדים שלי האומללים יושבים מאחור, ובוכים מרה על אביהם שנסתלק, את אשתי חיוורת..".

"אני לא מאמין לך", העיר השדרן.

"זה היה, אבל אף אחד לא מאמין שזה קרה לי", הדגיש שריד. "נסענו באוטו, ופתאום הרגשתי חולשת דעת ופרץ חום עצום, ופתאום הרגשתי שאני מתרומם ומתעופף מעלה מעלה. הרגשתי תחושה מאוד עמוקה של יציאת הנשמה".

בני בשן: "רגע רגע, הרגשת תחושה של הפרדה בין נשמה לגוף?".

שריד: "כן. כן. הרגשתי תחושה של יציאת הנשמה. כנשמה מעופפת התבוננתי על פני הכדור, ואז ראיתי את משפחתי ממשיכה לנסוע באוטו, כי אשתי שמה את פעמיה תיכף ומיד לבית החולים. ולשם הגענו בסופו של דבר. כשהגעתי לבית החולים שבתי לעצמי".

בשן: "ובזמן הזה אתה רואה אותם מלמעלה, כמו בסרטים?".

שריד: "אני לא יודע איך זה בסרטים, אולי בסרט הזה לא הייתי. אבל זה קרה בחיים".

בשן: "כלומר, יש ישות נפרדת, שהיא הנשמה שלך?".

שריד: "כן, אתה מדייק. הנשמה, הנפש, נפרדת מהגוף".

בשן: "ויש לה איזשהו מראה חיצוני?".

שריד: "בזה אני כבר לא כל כך זוכר, ואני בכלל לא מאמין בהישארות הנפש, אתה מבין? זה גם בניגוד לאידיאולוגיה שלי".

בשן: "מה שאתה אומר לי פה, וזה שהדברים באו מהפה שלך, מהאנשים הריאליים וההגיוניים והציניים שאני מכיר, (מפתיע). ואתה אומר את זה כעובדה… ראית גם את גופך?".

שריד: "אני לא זוכר שראיתי את גופי, אבל ראיתי אותם. כנראה שגופי נשאר שם, אבל הוא לא היה חלק מהתמונה שראיתי מלמעלה".

בשן: "ואתה בדרכך למעלה?".

 

שריד: "הגעתי לסוף הדרך, ואני כבר שם וצופה ממרחקים, מהרקיע".

בשן: "ואיך אתה חוזר לגוף שלך?".

שריד: "כשהגעתי לבית החולים, שבתי לעצמי. בני משפחתי לא חיים בזכותי, חס וחלילה. גם כשהייתי איש 'חשוב' כביכול, הם התרחקו מהחשיבות הזו כרחוק מזרח ממערב, ולא היה להם שום חלק ונחלה בציבוריות שלי. אבל במקרה הזה, משום שהיה מדובר בפיקוח נפש, בחיים ומוות ביד הלשון, אני זוכר שאשתי אמרה באופן מפתיע ובלתי אופייני 'הבאנו את יוסי שריד'. הרופאים התאספו סביבי, התחילו לבדוק אותי, ולהם היה רושם אחד כנראה, שלא אמות ואחיה".

בשן: "איך הם אבחנו אותך?".

שריד: "כאיש חי שעבר איזשהו אירוע לא בהכרח מאובחן מבחינה רפואית. אני אפילו זוכר שהיה שם רופא שאמר שהוא מכיר תופעה כזו, שאדם מרגיש פתאום גל חום פנימי גואה בו, והודף אותו כלפי מעלה. כנראה שזה המקרה, אבל לא היתה שום אבחנה רפואית. לפעמים אולי הנשמה רוצה להשתחרר ולצאת. היא רוצה חופש, ולהתבונן על דברים אחרים, מתוך הכלוב הפנימי הזה".

בשלב הזה נשמע השדרן בני בשן (לא אדם דתי) מופתע לחלוטין. "יוסי, אני לוקח את הדבר הזה באמת לכל החיים", אמר. "הרבה דברים אני אוהב לחתום מול עצמי ב'אני לא יודע' גאה. מבחינתי העדות הזו שלך היא העדות המשכנעת ביותר שיכולתי לקבל".

לקראת סוף השיחה סיפר שריד על ספר שקיבל, אודות מקרי מוות קליני, ואמר שהוא כנראה לא הספיק להיפגש עם אוהביו המנוחים ועם הקב"ה, כפי שמתואר בספר, והוסיף שפגישה כזו כנראה לא תקרה, כי הוא לא מאמין כלל.

"אני לא מקבל את הטענה שלך, ואנחנו גם נתווכח על זה מתישהו", אמר בני בשן, הידוע כאמן ושדרן חילוני לגמרי, שנראה כי משהו ייסודי בתפיסתו התערער תוך מספר דקות.

 

על אף ההלם של המראיין, המשיך שריד להתעקש ולטעון כי לחוויה שלו לא היה קשר לאלוקות. אך כפי שטען בשן, נראה שדווקא עדותו של אתאיסט מוצהר כשריד, על אודות היפרדות הנפש מהגוף, היא העדות המשכנעת ביותר לכך שהגוף והנשמה שניים הם…  

אולי יעניין אותך

Bottom ad