שרשרת הפיגועים האחרונה עשתה 'סדר' במציאות המתעתעת בה הטוב הפך לרע והרוע מסתובב בליווי מאבטחים.
האימרה 'סיבה למסיבה' מגדירה בחדות את מערכת היחסים שלנו מול אויבנו. סדרת הפיגועים הרצחניים, מבהירים שאין עם מי לדבר, יש מול מי להילחם.
הבהרה. כל הנאמר כאן אינו מכוון אל מי שחי את חייו כמנהג אנשים החפצים בחיים ומכבדים את רצונם של אחרים לחיים. ממש לא.
…המפגעים ה'בודדים', אלה שברוב טיפשותנו אנחנו מעניקים להם הילה של רובין-הודים בעצם ההגדרה ש'הרוצח פעל לבדו…'. עוד איוולת והתנשאות של גורמים פוליטיים וצבאיים האומרים למעשה ש'קטן עלינו. אם היה מדובר בארגון, היינו יודעים ופועלים נגדו'.
אם מישהו עדיין לא שם לב שהפגיעה ביהודי היא באשר הוא יהודי, והמפגע ממש לא זקוק לסיבה מיוחדת, באים האירועים האחרונים ונותנים שמות של נרצחים.
הפחד הוא שצה"ל וחלק מהמנהיגות הביטחונית מקובעת במלחמות של אתמול ואינה שמה לב שקורה כאן משהו עמוק.
המטרה נותרה כשהייתה, רצח יהודים. השיטות השתנו ומאז הַפַדַאיונים של שנות החמישים גם האויבים 'תתפתחו' ולמדו דבר אחד או שניים. המורים הטובים ביותר שלהם הם לא אחרים מאשר אנשינו. המשנה הפוליטית נלמדת מכתביהם של לוחמי החופש האמיתיים היהודים, ושיטות הלחימה מועתקות מצה"ל.
המודיעין מסופק חינם אין כסף עד למחילותיהם של המחבלים על ידי התקשורת הישראלית והדברת המגפתית של כל מי שהיה פעם מישהו או משהו בצה"ל ובכוחות הביטחון.
מה שישראל צריכה להשיג על אויבה היא משיגה במחיר דם ודמים וסיכון יומיומי של אנשינו בסמטאות חברון ובאי שם מעבר לקווי האויב. המחבלים, כאמור מקבלים המון-המון מידע בתקשורת, ברשתות החברתיות, בווטצאפ, בטויטר ודומיהם.
אני לא מציע חלילה לסתום פיות, אלא לאמץ גישה מעט יותר מרוסנת וביקורתית של הדוברים. בסופו של דבר, צריך לזכור, אף אחד לא מחייב מישהו לספק חומרים בעלי ערך מודיעיני לאויב, שלא מרצונו.
אם אויבנו חמושים רק במצלמות והתמונות הערוכות והמגמתיות מגבירות את השנאה ליהודים ולישראל, מחזקת את העובדה שמדובר בנשק בעל אפקטיביות הרסנית. המציאות מראה שזה מה שקורה בזירה הבינלאומית ובחזית ההסברה. האויבים לא יורים ולוּ ירייה אחת, אבל כובשים יעדים אסטרטגיים בזה אחר זה.
עצוב לומר אולם אנחנו נמצאים עמוק-עמוק בתוך מאבק שהשלכותיו יהיו הרי אסון אם לא נגיב בהתאם. נראה, שלצד העבודה הטובה שעושה השב"כ בחשיפת המחבלים המאורגנים, חייבת ישראל לפעול מול התופעה ההולכת ומתגברת של פיגועים יחידניים אם בסכין, רכב דורס או טרקטור שועט לתוך ההמון.
חייבים לפעול נגד החשק והתשוקה שלהם לחפש קורבן יהודי ב'חג הקורבן' או בסתם יום של חול.
10 שנים לגירוש, 9 שנים למלחמה
היום (שישי – ט"ז בתמוז) לפני תשע שנים פרצה מלחמת לבנון השנייה, ממש לפני צום י"ז בתמוז. שנה לפני כן גרשה ממשלת שרון יהודים מגוש קטיף והחריבה את בתיהם מתוך אמונה ש'זה מה שצריך להקריב למען השלום'.
לצד הטרגדיות האישיות והמשפחתיות שעברו תושבי גוש קטיף, יש גם מסקנות לאומיות.
עד היום, בכל פעם שאני צופה בקטעים מהסרטים בהם מתועד הגירוש, עיניי דומעות ולבי דואב. אני חש מועקה מן המעשה הלא אחראי שמנהיג וממשלה בישראל עשו כלפי בני עמם בהתנשאות ולב גבוה. ראש הממשלה אריאל שרון ז"ל היה אלילם והתוצר של המתיישבים בגוש קטיף והמתיישבים בכלל. בזכותם הוא הגיע לכס ראש הממשלה ונגדם הוא פעל בעריצות בלתי נתפסת.
הכאב קיים ועדיין עצוב, אולם הלקח ראוי שילמד. אין היום מכנה משותף או יעד אליו רוצים לשאוף שני הצדדים, הישראלי והפלסטינאי. ישראל רוצה שלום, הצד השני גם רוצה שלום רק אחרי שיעלימו את היהודים מעל פני האדמה. אנחנו מקדשים את החיים, הם מקריבים את חיי ילדיהם על מזבח השנאה ליהודים. השקר אצלם הוא כלי הכרחי ומחויב המציאות בדרך להשגת מטרתם. האמת אצלנו מנוצלת על ידי הוזים וחולים בשנאה עצמית כדי לעזור לאויב ועוד כהנה וכהנה.
בימים אלה לא יזיק לכמה אנשים להרכין ראש, להוריד פרופיל ולשתוק, כי אחרי הגירוש הזה, מילים מיותרות.
כאדם וכיהודי בריא בנפשו לא אשכח לרגע באיזו 'קבוצה' אני משחק ולאיזה שער צריך להכניס גול.
מנהלות, מחנכות, הורים וילדים יקרים
היו שלום
השבוע הצטרפו ילדי הגנים ובתי הספר היסודיים לחופשת הקיץ הגדולה.
קריית שמונה התברכה במערכת חינוך מיוחדת במינה. על אף הקשיים והמהמורות לאורך השנים, המחנכים וההורים הצליחו לחנך דורות של ילדים לתפארת. ההורים מצוידים ב'וויז' מיוחד המנווט את החלטותיהם ביושר ובאהבה לטובת ילדיהם. ההורים היום, אתמול וגם מחר קורצו מחומרים מיוחדים. הם יודעים לעמוד על שלהם, הם יודעים להבדיל בין העיקר והטפל, ובעיקר הם יודעים היכן עובר הקו העדין המפריד בין תפקידם כהורים ובין האמון שהם צריכים לתת במערכת החינוך כדי שהעבודה תעשה על הצד הטוב ביותר. זה לא פשוט, אבל אפשרי.
מנהלות בתי הספר בקריית שמונה ניחנו בחן וברגישות המשלבת בין חזון חינוכי, רגישות אימהית וקשיחות ניהולית. היד המלטפת יכולה בנקל להפוך ליד האומרת 'עד כאן!'. המנהלות שלנו, המחנכות, המורים, המורות, הגננות וכל מי שיש לו חלק בתרומה לחינוך ילדינו, עושים עבודת קודש יום-יום שעה-שעה. האנרגיות והתשוקה שלהן להצעיד את תלמידיהם אל עבר יעדים ערכיים והישגיים, היא נדירה בנתינתה.
קטונתי מלחלק ציונים לעושים במלאכה, אך יהיה זה חטא אם לא נדע להוקיר תודה והערכה על השקעה רבת שנים וברציפות בחינוך ילדינו.
ואחרונים יקרים, התלמידים.
ראשית, דרך צלחה, צאתכם לשלום ושובכם לשלום, בוגרי י"ב.
מערכת החינוך וההורים 'נוצרו' בשבילכם, למענכם.
היזע והדמע, יאמרו לכם הוריכם, ניגרו במהלך השנים מאז שנולדתם. אם ליד מיטתכם כתינוקות צרחניים ובלתי מתחשבים, מאוחר יותר במעברים המתונים בין המעון לגן והפרידה מהטיטול והמוצץ ועד כאן כאשר אתם יוצאים לחופשת הקיץ. תמיד, אבל תמיד עיני הוריכם צופיות בכם וליבם פועם לצד פעימות ליבכם. למענם ולמענכם, שימרו על עצמכם כדי שהלבבות ימשיכו לפעום, כי הדרך עוד ארוכה ומעניינת.
חופשה נעימה. הרצל בן אשר.
מזרח תיכון חדש
כשהחמאס מצטט את "שוברים שתיקה" בתלונה לאו"ם נגד חיילי צה"ל. כשמשה איבגי אומר שהאלוף והשר לשעבר רחבעם זאבי (גנדי) רוצח.
כשבישראל אומרים שצריך לחזק את ה…חמאס מול דאע"ש.
כשמשפחה יהודית ניצלת מלינץ' במדינת תל אביב, ביפו.
כשישראל ומצרים נלחמות כתף לצד כתף נגד דאע"ש.
כשישראל מגינה על הדרוזים מפני המורדים בסוריה הנלחמים לצד החיזבאללה נגד אסד, מבין סוף-סוף למה התכוון הנשיא לשעבר שמעון פרס כשאמר 'מזרח תיכון חדש'.
נ.ב 1
האם נוכחותו של כתב ערוץ 2 אוהד חמו על ספינת משט הטרור ויחסי הציבור מבטא אומץ לב עיתונאי או מבטא שפל נוסף בעבודת האלילים והמולך, הרייטינג?
